הוריות 12a — התלמוד בעברית

ודנה עתה הגמרא בדברי הברייתא לעיל, האומרת שיהואחז נמשח מפני יהויקים:

ומי הוה שמן המשחה

בימי יהואחז?

והתניא: משנגנז הארון

בימי יאשיהו,

נגנז

גם

שמן המשחה, וצנצנת המן, ומקלו של אהרן, ו

עליו

שקדיה ופרחיה.

ו

כמו כן נגנז עם הארון גם

ארגז ששלחו פלישתים דורון לישראל

בהשיבם את ארון ה'.

שנאמר

[שמואל א ו]

"ואת כלי הזהב אשר השבותם לו

לאלהי ישראל לכפרת

אשם, תשימו בארגז מצידו

של הארון,

ושלחתם אותו, והלך!"

וכיון שנגנז הארון בימי יאשיהו, נגנז גם הארגז שהיה בצידו של הארון.

והיכן מצינו שנגנזו חמשה דברים אלו:

ומי גנזו

לארון?

יאשיהו מלך יהודה גנזו!

לפי

שראה

יאשיהו את מה

שכתוב בתורה "יולך ה' אותך ואת מלכך

אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", לפיכך

צוה וגנזום

לארון ולשאר הדברים המנויים לעיל, כדי שלא יגלו עם הגולים.

שנאמר

[דברי הימים ב לה]

"ויאמר

יאשיהו

ללוים, המבינים לכל ישראל הקדושים לה'

-

תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל!

כי

אין לכם

עוד תפקיד של

משא בכתף.

ולכן,

עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל!"

ומבואר במסכת שקלים, שכך אמר להם יאשיהו ללויים: אם יגלה הארון עמכם, שוב אינכם מחזירים אותו בכתפיכם. ולכן, כדי שלא יגלה ואז לא תוכלו להחזירו, צוה יאשיהו לגנזו.

ואמר

על כך

רבי אלעזר

: מנין למד יאשיהו שצריך לגנוז גם את שאר הדברים עם הארון?

אתיא,

נלמד את דין גניזת צנצנת המן מדין הגניזה של הארון, בגזירה שוה "

שם שם".

כי בארון נאמר "ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפורת", ובצנצנת המן נאמר "ותן שמה".

וכן

אתיא

מקלו של אהרן בגזירה שוה "

משמרת משמרת",

כי בצנצנת המן נאמר "למשמרת לדורותיכם", ובמקלו של אהרן נאמר "למשמרת לאות לבני מרי".

וכן

אתיא

שמן המשחה בגזירה שוה "

דורות דורות",

כי בצנצנת המן נאמר "למשמרת לדורותיכם", ובשמן המשחה נאמר "שמן משחת קודש לדורותיכם". ואם כן, תמוה הדבר, כיצד נמשח יהואחז נמשח, והרי כבר נגנז שמן המשחה בימי המלך יאשיהו?

ומתרצת הגמרא: לא בשמן המשחה משחוהו, אלא

באפרסמא דכיא!

בשמן אפרסמון זך.

תנו רבנן: כיצד מושחין את המלכים

בשעה שממליכים אותם?

כמין נזר!

מקיפים את כל היקף ראשם בשמן המשחה.

ואת הכהנים

הגדולים היו מושחים

כמין "כי",

משני צידי הראש, ובעורף, אך בקדמת הראש לא היו מושחים!

ומפרשינן:

מאי כמין "כי"? אמר רבי מנשיא בר גדיא, כמין כף יונית!

שמתחילים למשוח בין ריסי עיניו ומושך השמן באצבעו עד שמגיע לעורף, אך בקידמת הראש לא היו מושחים.

תני חדא: בתחילה מוצקין שמן על ראשו

של הכהן הגדול,

ואחר כך נותנין לו שמן בין ריסי עיניו,

וסכים ממנו עד לעורף, כמין כף יונית. ומאידך,

תניא

בברייתא

אחריתי: בתחילה נותנין לו שמן בין ריסי עיניו,

וסך ממנה כמין כף יונית,

ו

רק

אחר כך מוצקין לו שמן על ראשו!?

ומתרצת הגמרא, שאין סתירה בין הברייתות, אלא מחלוקת

תנאי

היא:

דאיכא דאמרי, משיחה עדיפה

ויש להקדימה ליציקה על הראש.

ואיכא דאמרי יציקה עדיפה.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא דמאן דאמר יציקה עדיפה?

דכתיב במשיחתו של אהרן [ויקרא ח] "

ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן",

ורק אחר כך נאמר "

וימשח אותו לקדשו".

ומאן דאמר משיחה עדיפא, מאי טעמיה?

קסבר, שכן אתה מוצא אצל כלי שרת,

שהיתה בהם רק משיחה. ולכן המשיחה עדיפה על יציקה, שאינה אלא במשיחת כהן גדול בלבד.

ומקשה הגמרא:

והכתיב

במשיחת אהרן "

ויצוק" ובסוף "וימשח",

וכיצד יתכן ללמוד מכלי שרת להקדים משיחה ליציקה? ומשנינן:

הכי קאמר

קרא במשיחת אהרן:

מאי טעם "ויצוק", משום ד"וימשח"

כבר תחילה.

תנו רבנן

: כתיב בספר תהילים [פרק קלג]: "

כשמן הטוב

על הראש,

יורד על הזקן זקן אהרן".

שהיה נראה שמן המשחה על זקן אהרן

כמין שתי טפי מרגליות,

ש

היו תלויות לאהרן בזקנו!

אמר רב פפא: תנא

בברייתא:

כשהוא,

אהרן, היה

מספר,

מדבר עם אנשים אחרים, היו אותן שתי טיפות

עולות ויושבות לו בעיקר זקנו,

ונדבקות בבשרו, כדי שלא יפלו בעת שמתנענע זקנו מחמת דיבורו

.

ועל דבר זה,

על טיפות שמן אלו,

היה משה דואג,

שמא נכשל בהן.

אמר

משה רבינו:

חס ושלום,

שמא

מעלתי בשמן המשחה,

כי נגעתי בו כשהלבשתי את אהרן את בגדי כהונתו?!

יצתה בת קול ואמרה: "כשמן הטוב

[

וגו'

] -

כטל חרמון

שיורד על הררי ציון".

מה טל חרמון אין בו מעילה, אף שמן המשחה שבזקן אהרן, אין בו מעילה!

ועדיין היה אהרן דואג. אמר, שמא משה לא מעל, אבל אני מעלתי,

כי יתכן שנפל מהשמן על מקום שאינו ראוי למשיחה?!

יצאה בת קול ואמרה לו

-

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". מה משה לא מעל, אף אתה

אחיו,

לא מעלת! תנו רבנן: אין מושחין את המלכים

בעת המלכתם

אלא על המעיין כדי

שיהיה המעין סימן טוב

שתמשך מלכותם,

כמו המעין הנובע תמיד ללא הפסק .

וכן מצינו שצוה דוד למשוח את שלמה למלך ליד המעיין,

שנאמר

[מלכים א א]:

"ויאמר המלך להם: קחו את עבדי אדוניכם

[

וגומר

]

והורדתם אותו אל

מעיין

גיחון.

ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל

"

.

אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע,

שרוצה לדעת בתחילת השנה,

אי מסיק שתיה,

אם ישלים שנתו

אי לא

ניתלי שרגא,

ידליק נר

בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכיפורים, בביתא דלא נשיב זיקא,

בבית שלא נושבת בו הרוח. ויבדוק:

אם משיך נהוריה,

אם ידלוק הנר עד שיכלה השמן,

נידע דמסיק שתיה,

שישלים שנתו, כמו שדלק הנר עד תום השמן.

ומאן דבעי למיעבד עיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי תרנגולא.

יגדל תרנגול על שם העסק הזה.

אי שמין ושפר,

אם ישמין וישביח, סימן הוא ד

מצלח.

האי מאן דבעי למיפק לאורחא, ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא

-

ניקום בביתא דחברא,

יעמוד בבית חשוך,

אי חזי בבואה דבבואה,

אם יראה את הצל של הצל שלו,

לידע דהדר ואתי לביתא.

ואמרינן:

ולא מילתא היא!

כי לפעמים יחזור לביתו גם אם לא יראה בבואה דבבואה, ולכן אין לעשות סימן זה, כיון שאם יעשהו ולא יראה את הבבואה דבבואה,

דלמא חלשה דעתיה,

וכתוצאה מזה,

מיתרע מזליה,

ולא יחזור. ואם לא היה עושה את הסימן, היה חוזר, ולפיכך אין לעשותו!

אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא

10 , לעולם יהא

אדם

רגיל למיכל בריש שתא

-

קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי

[שהם גדלים מהר או שגדלים הרבה! וכדי שלא להכשל בהם, שלא יעשום דרך ניחוש, תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, כגון על אכילת קרא אומרים "יקראו זכויותנו" וכיוצא בזה - המאירי] .

אמר להו רב משרשיא לבריה: כי בעיתו מיעל ומיגמרי קמי רבייכו, גרסו

בעצמכם

מתניתא,

את הסוגיה תחילה, עד שתהיה שגורה בפיכם.

ו

רק אחר כך,

עלו לקמי רבייכו,

כדי תדעו מה לשאול ממנו.

וכי יתביתו קמיה

-

חזו לפומיה,

שההסתכלות על הרב בעת שאומר דבריו, מסייעת היא להבנת הדברים,

דכתיב "והיו עיניך רואות את מוריך"

12 . וכי גריסתו

בעצמכם את תלמודכם לפני השיעור,

גירסו

אותו

על נהרא דמיא

, לסימן טוב.

דכי היכי דמשכן מיא

ואינם נפסקים, כן

משכן שמעתייכו,

ולא יפסקו מפיכם.

ותיבו,

דהיינו, עדיף לכם, שתגורו

אקילקלי,

במקום אשפה

דמתא מחסיא,

שתושביה תלמידי חכמים ראויים להוראה ובעלי תרבות יפה,

ולא תיבו

ולא תגורו

אפדני

בארמונות

דפומבדיתא,

שאין אנשיה בעלי תרבות נאה כמו אנשי מתא מחסיא.

וכמו כן,

טב גלדנא סריא,

טוב הוא דג קטן מוסרח

דמתא מחסיא למיכל, מכותחא

שהוא מאכל משובח וחזק

דרמי כיפי,

שאוכלים אותו עשירים ושרים הגרים במגדלים רמים.

והיינו: מוטב לגור במתא מחסיא, שאנשיה ראויים להתחבר עמהם, ולהסתפק במאכלים פחותים, מאשר לגור במקומות שגרים העשירים ולאכול מאכלים יקרים, אך הם מטמטמים את הלב.

ומסיימת הגמרא בעוד פרט שדרשו באופן המשיחה בשמן המשחה:

אמרה חנה: "

רמה קרני באלהי", רמה קרני ולא רמה פכי!

התנבאה חנה בכך, כי

דוד ושלמה שנמשחו בקרן

, מהשמן שהיה נתון בקרן, שהוא סימן טוב למלכות,

נמשכה מלכותן,

ואילו

שאול ויהוא שנמשחו

משמן שהיה נתון

בפך, לא נמשכה מלכותן!

שנינו במשנה: ואיזהו המשיח שמביא פר על חטאו? - זה

המשוח בשמן המשחה. תנו רבנן

: נאמר

"משיח", יכול

כמשמעותו, שגם

מלך

שהוא משוח, יביא פר?

תלמוד לומר "כהן".

אי כהן

, אם כהן אמור בפרשה,

יכול

גם כהן

מרובה בגדים

שאינו משוח מביא פר?

תלמוד לומר "משיח"!

אי משיח, יכול אפילו

כהן

משוח מלחמה

שאינו כהן גדול?

תלמוד לומר, "והכהן המשיח", שאינו

[שאין לו]

משיח

שדרגתו גבוהה ממנו,

על גביו!

מאי משמע?

כיצד משמע בפסוק זה ש"הכהן המשיח" הוא הכהן החשוב ביותר?

כדאמר רבא

: מנין לנו לדעת שאין חייבין על גיד הנשה אלא על הגיד שברגל הימנית, משום שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כל הירך". ודרשינן ממה שנכתבה "

הירך"

בה"א הידיעה, ללמדך, שהיא

המיומנת

[החשובה]

שבירך.

ואם כן,

הכא נמי,

בכהן משיח, דרשינן מה"א הידיעה של הכהן "

המשיח",

שהוא הכהן

המיומן

[החשוב]

שבמשוחים!

אמר מר: משיח

-

יכול מלך

יביא פר? תלמוד לומר "כהן".

ותמהה הגמרא: וכי היה מקום להעלות על הדעת ולומר ש

מלך, פר הוא דמייתי!?

והרי מקרא מפורש הוא שמלך

שעיר הוא דמייתי!

שהרי המלך הוא נשיא, ומבואר בפרשה בסמוך, שהוא מביא שעיר, ולא פר!

ומבארת הגמרא:

איצטריך

לכתוב ב"משיח" שהוא דוקא "כהן", כדי למעט מלך מהבאת פר.

כי

סלקא דעתך אמינא,

שרק

על שגגת מעשה

נאמר ש

יביא

המלך

שעיר.

אבל

על העלם דבר,

באופן שטעה המלך בהוראתו, ששגג והורה,

יביא פר.

קא משמע לן

שרק הכהן המשיח מביא פר, אבל מלך דינו רק בשעיר.

שנינו במשנה:

אין בין כהן משוח בשמן המשחה

למרובה בגדים, אלא פר הבא על כל המצות.

ומדייקת הגמרא:

מתניתין,

שיטת משנתנו, האומרת שכהן גדול שהוא רק מרובה בגדים אך אינו משוח, אינו מביא פר של כהן גדול, היא

דלא כרבי מאיר!

דאי רבי מאיר, הא תניא

: כהן שהוא "

מרובה בגדים",

שלובש את שמונת בגדי כהונה של הכהן הגדול, אך לא נמשח,

מביא פר הבא על כל המצוות

כמו כהן המשוח.

דברי רבי מאיר.

ולא הודו לו חכמים!

ומבארינן:

מאי טעמא דרבי מאיר?

דתניא

: כתיב בפר של כהן גדול הבא על כל המצוות "

משיח".

אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין

שגם הוא חייב להביא פר?

תלמוד לומר "הכהן המשיח"!

תיבת "הכהן" מיותרת היא, ובאה לרבות אפילו כהן מרובה בגדים שאינו משוח.

והוינן בה:

במאי אוקימתיה

למשנתנו,

כרבנן

החולקים על רבי מאיר.