גיטין 51b — התלמוד בעברית

ומשנינן:

הוא

[רבי יצחק],

דאמר כרבי אליעזר בן יעקב

, שחולק על המשנה, וסובר שאין פוטרים את המשיב אבידה משבועה, במקום שתובעים אותו בטענה ודאית. [וכפי שיתבארו דברי רבי אליעזר בן יעקב בסוף הסוגיא.]

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע

, בלא תביעה, אלא

על

ידי

טענת עצמו

.

כיצד

: האומר לחבירו:

מנה לאביך בידי

[שלויתי ממנו],

והאכלתיו פרס

[החזרתי לו מחצה],

הרי זה נשבע

שבועת מודה במקצת,

על

ידי

טענת עצמו

. ולהלן, יתבארו דברי רבי אליעזר בן יעקב וטעמו.

וחכמים אומרים: אינו

נחשב

אלא כמשיב אבידה, ו

לפיכך,

פטור

הוא מן השבועה.

עתה, סוברת הגמרא, בביאור הברייתא, שאין אדם תובעו כלל, ולכן נחשב "נשבע על טענת עצמו"

ומתמהינן:

ו

כי

רבי אליעזר בן יעקב לית ליה

[אינו סבור] ש

משיב אבידה פטור

משבועה, מחמת תיקון העולם, ואינו חושש שהמוצא ימנע מלהחזיר אבידה, אם יתכן שידרשו ממנו להשבע!?

אמר

[תירץ]

רב: בטוענו

[תובע אותו] בנו ה

קטן

של המת. ואינו נחשב "משיב אבידה", כפי שיתבאר להלן, ולפיכך חייב הוא להשבע.

ומתמהינן: תביעת

קטן, מידי מששא אית ביה

[וכי יש בה ממש]!?

והתנן: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן

.

שנאמר [שמות כב ו, ז]: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים" - לשבועה. ודרשינן "איש" ולא קטן [וחרש ושוטה כקטן הם שהרי אינם בני דעת].

הרי, שלא נאמרה שבועה אלא באיש ולא בקטן.

ואם בטוענו קטן, מאי טעמייהו דרבנן!?

ומשנינן:

מאי קטן

דקאמר רב, בן

גדול

של המת, ויכול הוא להשביעו.

ואמאי קרי ליה

רב

קטן

, משום

דלגבי מילי דאביו

כ

קטן הוא

, כי אינו בקי בעסקיו.

ופרכינן:

אי הכי

אמאי קרי ליה רבי אליעזר, נשבע ב

טענת עצמו

, הלא לדבריך

טענת אחרים

[בנו של מת]

הוא!?

ומשנינן: הכי קאמר, פעמים שאדם נשבע על

טענת אחרים, ו

מחמת

הודאת עצמו

, שהוא חייב עדיין מחצה.

ומתמהינן: הרי

כולהו טענתא

[במודה במקצת]

נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו

.

ולמה אמר רבי אליעזר שרק "לפעמים" אדם נשבע על טענת עצמו!?

ומה טעמם של רבנן הפוטרים כאן משבועה יותר מבשאר מודה מקצת הטענה!?

ומסקינן:

אלא

לעולם בתובעו קטן, ואף על פי כן, חייב הוא להשבע, כיון שטענתו באה מכח נתינת אביו, ומכל מקום הוא נקרא "נשבע בטענת עצמו", כיון שבמקום אחר, אין טענת הקטן נחשבת טענה.

ומה ששנינו "אין נשבעין על טענת קטן", אינו אלא כאשר הקטן הפקיד אצלו, אבל אם הפקיד גדול ומת, צריך הוא להשבע, אף על פי שעתה תובעו בנו הקטן.

ואם תאמר, אם כן, במה נחלקו חכמים על רבי אליעזר בן יעקב!?

יש לומר, ש

ב

דברי

רבה קמיפלגי

[הם חולקים], וכפי שיתבאר להלן.

דאמר

[פירש]

רבה: מפני מה אמרה תורה: מודה מקצת הטענה ישבע

, ואיננו פוטרים אותו, משום שנחשב כמשיב אבידה, במה שאינו כופר הכל!? משום ש

חזקה

היא:

אין אדם מעיז פניו

, לכפור בחובו,

בפני בעל חובו

.

ו

לכן: אף על גב ד

האי

גברא

בכוליה

חוב הוה

בעי

[רוצה]

למכפריה ליה

, אינו עושה כן.

והאי

[טעם הדבר]

דלא כפריה, משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו

, ולפיכך אין אנו אומרים "משיב אבידה" הוא במה שלא כפר בכל, כי אינו מעיז לכפור בכל. אלא במקצת.

ואם תאמר, איך נשביענו, הלא רוצה הוא לגזול את חבירו, והחשוד על הממון, חשוד גם כן לשקר בשבועתו!?

יש לומר, באמת אינו רוצה לגזול את חבירו, שהרי לא כפר בכולו,

ובכוליה

[חוב]

בעי דלודי ליה

[רוצה הוא להודות ולשלם]

והאי דלא אודי ליה

בכוליה,

אשתמוטי הוא דקא משתמט ליה

[נשמט הוא ממנו] השתא, ו

סבר

לא אגזלנו, אלא אשתמט ממנו

עד דהוו

[שיהיו]

לי זוזי, ופרענא ליה

את כל חובי.

ו

לפיכך,

אמר רחמנא

[התורה],

רמי

[הטל] שבועה עילויה,

כי היכי

[כדי]

דלודי ליה

, השתא,

בכוליה

.

עתה, חוזרת הגמרא, לבאר את מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב וחכמים, בהתאם לדברי רבה, שהמודה במקצת נשבע מפני שאינו מעיז לכפור את הכל.

רבי אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא בו

[בבעל חובו],

לא שנא בבנו

[התובע חוב אביו], בין גדול בין קטן ,

אינו מעיז

לכפור הכל.

והילכך: לאו משיב אבידה הוא

, ואין לפוטרו משבועה, מחמת מה שלא כפר את הכל.

ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז

, ועל כן חייב להשבע,

אבל בבנו

אפילו קטן,

מעיז

הוא לכפור הכל,

ומדלא מעיז

[וכיון שאינו כופר אף שיכול הוא להעיז],

משיב אבידה הוא

, ופטור משבועה. וכשם שלענין בנו של בעל חובו, ואפילו בנו הקטן, סובר רבי אליעזר שאינו מעיז לכפור בכל, ולפיכך חייב להשבע.

כך לענין משיב אבידה, סובר רבי אליעזר, שאינו מעיז לכפור הכל, אם המאבד טוענו טענת ודאי, ולפיכך ישבע ואינו פטור מטעם "משיב אבידה".

וזהו שאמרנו לעיל "הוא [רבי יצחק] דאמר כרבי אליעזר בן יעקב", כי כאשר טוענו, בנו הקטן של המת, דומה הוא למשיב אבידה.