גיטין 51a — התלמוד בעברית

או דלמא

רבי חנינא

קצובין ואף על פי שאינם כתובין

קאמר.

תא שמע

שרבי חנינא סובר שאין צורך בכתיבה:

א. האב שמת והניח בן ליורשו ובת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסה, כלומר לנדוניתה לכשתנשא, ונותנין לה. ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.

ב. הניח בנות רבות כל שתבוא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה הראשונה.

דאיתמר: מי שמת והניח שתי בנות ובן

, הבן יורש והבנות אינן יורשות, אלא מקבלות עישור נכסים לכשתנשאנה.

ו

אם

קדמה הראשונה

להנשא

ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות

פרנסתה, שלא נישאה,

עד שמת הבן

בלא בנים, ונפלה כל הירושה לפני שתיהן.

אמר רבי יוחנן: שניה

איבדה עישור נכסים שלה, וכאילו

ויתרה

עליהן, ואין אומרים תיגבה עישור נכסים תחילה, ושאר הירושה יחלקו בשוה.

כי לא תיקנו חכמים "עישור נכסים" אלא כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין, וכיון שמת הבן והן יורשות הכל, הרי יש להם פרנסת נישואין מרובה.

ואמר לו רבי חנינא

: וכי מפני שקדמה זו איבדה זו, והלא ב

גדולה מזו

[בשעבוד נכסים]

אמרו

: שתגבה ולא תפסיד, וכל שכן, כשהן בפנינו.

שהרי

מוציאין

מיד הלקוחות, את עישור הנכסים,

לפרנסה

של נישואין,

ו

אף על פי ש

אין מוציאין

מהן

למזונות

הבנות.

ואת אמרת שניה ויתרה!?

ומכאן מוכיחה הגמרא:

והא

עישור נכסים ל

פרנסה דמיקץ קייצא

[קצובה היא] , אבל

מיכתב לא כתיבא

בשטר,

וקא

אמרת, ד

מוציאה

מלקוחות.

שמע מינה, דלרבי חנינא "קצובים", טורפים ממשועבדים, אף על פי שאינם כתובין בשטר.

ודחינן:

שאני פרנסה

, ד

כיון דאית לה קלא

, שמשעת מיתת האב, הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים, על כן,

כמאן דכתיבא דמי

.

מתיב רב הונא בר מנוח

מברייתא, על עולא, הסובר שאין גובים ממשועבדים, ב"קצובין" שאינם "כתובים":

הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה, שנולדה לה מנישואין קודמין, חמש שנים, וגירשה בתוך חמש שנים, ונשאת לאחר, ופסקה גם עמו, לזון את בתה חמש שנים.

הרי שניהם מחוייבים לתת לבת מזונות, ועל כן, אחד נותן לה מזונות, ואחד נותן לה דמי מזונות.

ואם

מתו

, הרי

בנותיהן

שנולדו להם, ממנה או מאשה אחרת, אין

ניזונות

אלא

מנכסים בני חורין

, כמו ששנינו "אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ".

ו

אילו

היא

[אותה בת אשתו],

ניזונית מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב

. ואף שלא נכתב שטר על כך, כיון שהחוב קצוב.

ושמע מינה כרבי חנינא, וקשיא לעולא!?

ומשנינן: לא תיקשי לעולא, כי

הכא במאי עסקינן, בשקנו מידו

, בקנין סודר, על התחייבותו לבת אשתו.

והיות שדרך הוא לכתוב שטר על מה שקנו בקנין סודר, נמצא, שיש שטר על התחייבותו, ו"כתובין" הם, ולכך ניזונית היא ממשועבדים, אף לדעת עולא.

ומקשינן:

אי הכי

, שקנו מידו,

בנות

שלהן

נמי

, יהיו ניזונות ממשועבדים, שהרי "כתובין" הן!?

ומתרצינן: הברייתא מדברת

ב

מקרה

שקנו לזו

[בת אשתו],

ולא קנו לזו

[לבתו].

ופרכינן:

מאי פסקא

, כלומר, למה נחלק ביניהן, וכי דבר פסוק ומוחלט הוא, שסתם מי שפוסק מזונות לבת אשתו קונים מידו, ולבתו אין קונים!?

ומשנינן: אף אם קנו לבתו, לא יועיל הקנין, כי

בת אשתו, דהואי

[שהיתה] בעולם

בשעת

ה

קנין

שעשה כשנשאה,

מהני לה קנין

, אבל

בתו, דלא הויא בשעת קנין

, שהרי עדיין לא נולדה,

לא מהני

[מועיל]

לה הקנין.

ועדיין תיקשי,

מי

[האם]

לא עסקינן

בכל אופן, ואף במקרה

דהוו תרוייהו

[דבתו ובת אשתו]

בשעת קנין, והיכי דמי

, כגון

דגירשה

לאחר שנולדו לו ממנה בנות,

ואהדרה

, ואז פסקה עמו תנאים הללו, ולמה לא יועיל הקנין אף לבתו!?

ומתרצינן:

אלא

החילוק הוא כך:

בתו דבתנאי בית דין

, שחייבו חכמים את האב לזון את בנותיו,

קאכלה

[היא אוכלת],

לא מהני לה קנין, בת אשתו, דלאו בתנאי בית דין קאכלה

, אלא מחמת התחייבותו,

מהני לה קנין

.

ותמהינן:

וכי

מחמת שתיקנו לה חכמים,

מיגרע גרעה

, שלא יועיל הקנין!?

ומסקינן:

אלא

, כך הוא החילוק:

בתו, דבתנאי בית דין קאכלה

, וגם קנו מידו, הרי הוא נותן לב להשלים לה חוקה, ולפיכך

אימר

[אנו אומרים], שמא

צררי

[צרור של כסף]

אתפסה

[נתן בידה לתופסו], קודם מותו, כדי להיות ניזונית ממנו,

אבל בת אשתו, שאינה אוכלת מתנאי בית דין, לא חיישינן לצררי. ולפיכך בת אשתו, גובה אף מנכסים משועבדים, אבל בתו, אינה גובה מהם, כי לענין זה חוששים ל"צ ררי".

תא שמע

, להקשות, בין על עולא בין על רבי חנינא:

אמר רבי נתן: אימתי

אמרו "אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים".

ועל כן, "לוקח ראשון" - לוקח שדה גזולה, שחזר נגזל וטרפה, אינו מוציא את הפירות והשבח מ"לוקח שני" - הקונה שקנה מן הגזלן שדה שנשתעבדה למקחו של ראשון.

בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון

, שעדיין לא השביח "לוקח ראשון" את הקרקע הגזולה, ולא צמחו בה פירות, עד שקנה "לוקח שני", ועל כן לא נשתעבד השני אלא עד כדי שיעור הקרקע עצמה, ולא בכדי שבחה ופירותיה.

אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני

, שהיה ידוע לו בשעת לקיחתו שהקרקע משועבדת גם לשבח ולפירות,

גובה

את הכל,

מנכסים משועבדים

.

אלמא

[רואים אנו] שהטעם

משום דלא קדים הוא

, ולא משום "כתובים" או משום "קצובים", שהרי אף אם קדם שבחו של ראשון, מכל מקום, לא היה חוב זה כתוב, ולא קצוב, בשעה שנשתעבדו הנכסים, דהיינו בשעת מקחו של ראשון!?

ומשנינן: אכן, ברייתא זו, דלא כעולא, ודלא כרבי חנינא, אלא ש

תנאי

[במחלוקת תנאים]

היא

שנויה, והם סוברים כמו התנאים שבברייתא הבאה.

דתניא: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מפני תיקון העולם לפי שאין כתובין

.

אמר רבי יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו

, כלומר, מה צורך להזכיר "תיקון העולם", שנאמר בדבר שאין בו קול, שיוכלו לקוחות לקנות שדות, בלא חשש שמא משועבדים.

והלא

אף בלא "תיקון העולם", אין הדין נותן שיוציאו ממשועבדים, כי

אין קצובין

הן, ואי אפשר ללקוחות להזהר, ולהניח קרקע אצל המוכר, בכדי לגבות ממנה את החוב.

וכך יש לנו לומר: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות לפני שאין כתובין.

ונמצא, שעולא סובר כדעת חכמים, ורבי חנינא סובר כרבי יוסי.

שנינו במשנה:

והמוצא מציאה

ומחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה, לא ישבע.

ואף על פי, שמצד הדין היה לנו לומר שישבע שבועת מודה במקצת, מכל מקום, "מפני תיקון העולם", לא ישבע.

שאם לא כן, לא ירצה אדם להשיב אבידה, כי יאמר, שמא יתבעני המאבד יותר ממה שמצאתי, ואתחייב שבועה.

אמר רבי יצחק

:

א. מי שאיבד שני כיסים [ארנקים] הקשורים זה לזה, ובא אחד והכריז שמצא כיס, ונתן המאבד את סימני הכיס, ואמר למוצא, כיון שמצאת כיס זה, אם כן ברור לי, ש

שני כיסין קשורין מצאת לי

.

והלה

[המוצא]

אומר: לא מצאתי אלא

כיס

אחד

.

הרי הוא מודה במקצת הטענה, ו

נשבע

.

ב. אבל, האומר לחבירו:

שני שוורים קשורין

שאיבדתי,

מצאת לי

, כי באחד אתה מודה שמצאת, ונתתי את סימניו, והשני היה קשור אליו.

והלה אומר: לא היה אלא אחד, אינו נשבע

.

ומפרשינן:

מאי טעמא

, חלוקים הדינים זה מזה.

כי

שוורין

, אף אם קשורים היו,

מנתחי מהדדי

[דרך להנתק ולהפרד זה מזה], ונמצא שהמאבד אינו טוען אלא "שמא" שנים מצאתי, ואין חיוב שבועה על טענת ספק.

אבל

כיסין, לא מנתחי מהדדי

, ונמצא שתובעו בטענת ודאי.

ג. ואף בשוורים שייך שבועה, וכגון באומר לו:

שני שוורין קשורין מצאת

לי, ושנים אתה חייב לי.

והלה אומר

: אכן

מצאתי

את שניהם,

ו

אחר כך

החזרתי לך אחד מהן, ואיני חייב אלא אחד

.

הרי זה נשבע

, כי המאבד טוענו טענת ודאי, שהרי הודה שמצאם, והנידון אינו אלא אם החזיר אחד מהם או לא.

ופרכינן:

ורבי יצחק

, אטו

לית ליה

מה ששנינו במשנה:

המוצא מציאה לא ישבע

שבועת מודה במקצת,

מפני תיקון העולם!?

והרי בטוען טענת ודאי נשנתה המשנה, כי בטענת ספק אינו נשבע אף בלא "תיקון העולם".