גיטין 3a — התלמוד בעברית

משום עיגונא אקילו בה רבנן.

הקילו חכמים להאמין לשליח המביא את הגט, אף על פי שהוא רק עד אחד, כדי לא להאריך את זמן עיגונה. ואולם גם על זה הגמרא מקשה:

מדוע הינך אומר שחכמים הקילו?, וכי

האי, קולא הוא?

והרי

חומרא הוא!

דאי מצרכת ליה תרי

, שהרי אילו היו מצריכים חכמים שני עדים [כלומר, ששני שליחים יביאו את הגט ויאמרו: בפנינו נכתב ובפנינו נחתם], אז

לא אתי

לא יבוא -

בעל ומערער

על הג1ט [לומר: מזוייף הוא!]

ופסיל ליה.

לא יוכל הבעל לפוסלו כי יש נגדו שני עדים, ואינו נאמן כנגדם.

אבל

חד

, עתה שהסתפקו חכמים בעדותו של השליח, שהוא בגדר עד אחד בלבד,

אתי בעל, ומערער.

יבוא הבעל ויערער, ולא נדע למי מהם להאמין, לבעל או לשליח, כי הם אחד נגד אחד,

ופסיל ליה

ויפסול הבעל את הגט, מן הספק.

וכי

האי,

זה שמאמינים לשליח,

קולא הוא?

והרי

חומרא הוא!

שהרי

אי מצרכת ליה תרי

אילו הצרכת שני עדים ולא אחד -

לא

הוה

אתי בעל ומערער

על הגט

ופסיל ליה

, כי אין דבריו של אחד - הבעל המערער - במקום שני עדים, נחשבים כלום! אבל עכשיו, שהאמנת לשליח א

חד

, יש לחשוש, שמא

אתי בעל,

יבוא הבעל לאחר מכן,

ומערער

על כשרות הגט,

ופסיל ליה

לגט. כי נעמיד את דבריהם [של השליח והבעל], אחד נגד אחד. ויוצאת מכך חומרא, שלא יתקבלו דבריו של השליח!

ומתרצת הגמרא:

כיון דאמר מר

[להלן ה ב]:

בפני כמה

עדים צריך השליח

לנותנו

[את הגט]

לה

[לאשה], ולומר בפניהם "בפני נכתב ובפני נחתם"? נחלקו בדבר

רבי יוחנן ורבי חנינא

.

חד

מהם

אמר: בפני שני

עדים.

וחד אמר: בפני שלושה,

כדי שהם יהיו בית דין, הראויים לקיים את הגט.

לפיכך, כבר

מעיקרא,

כשמקבל השליח את הגט מיד הבעל,

מידק דייק

השליח, ויודע הוא שהבעל מגרשה מתוך רצון לגרשה, ואינו זומם להציק לה על ידי שליחת גט פסול, ולא יבוא אחר כך לערער על כשרות הגט. כי אף אם יערער על הגט, לא יהיה נאמן. ולכן

לא אתי לארועי נפשיה

לא יבוא הבעל לקלקל את עצמו, היות שלא יאמינוהו בית דין. הגמרא בתחילת הסוגיא הביאה את מחלוקת רבה ורבא בטעם התקנה שצריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". עד כאן דנה הגמרא בשיטת רבה, מדוע אין צורך בעדות של שני עדים, ומספיקה עדות השליח בלבד. ועתה מתחילה הגמרא לדון בשיטת רבא.

ולרבא, דאמר

שטעם התקנה לאמירת השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא

לפי שאין עדים מצויין

כאן

לקיימו, ליבעי תרי,

נצריך שני עדים שיאמרו זאת -

מידי דהוה,

כמו שכך הוא הדין בכל

שאר קיום שטרות

, שאין מתקיימים אלא בשני עדים.

ומבארת הגמרא כמקודם:

עד אחד נאמן באיסורין

וכאן עדותו היא לגבי היתר אשת איש!

ושוב מקשה הגמרא:

אימר דאמרינן

אולי זה שאמרו חכמים ש

עד אחד נאמן באיסורין

, הוא דוקא במקום שיש ספק.

כגון,

שיש לפנינו

חתיכה

שהיא

ספק של חלב

בהמה

ספק של שומן

בהמה,

דלא איתחזק איסורא,

שלא הוחזק כאן האיסור בוודאות

.

אבל הכא,

לענין היתר האשה בגט זה, הרי

איתחזק

לנו

איסורא דאשת איש

בוודאות.

ואם כן,

הוי

היתר האיסור של אשת איש באשה זו, בכל "

דבר שבערוה"

. והכלל הוא שאין מתקבלת עדות בענין

דבר שבערוה

ב

פחות משנים

עדים?!

ומתרצת הגמרא:

בדין הוא

מצד הדין -

בקיום שטרות נמי לא ליבעי

אין צורך בשני עדים,

וכדעת ריש לקיש

במסכת כתובות [דף יח עמוד ב].

דאמר

שם

ריש לקיש: עדים החתומים על השטר, נעשו

אותם עדים נאמנים.

כמי

כאילו

שנחקרה עדותן בבית דין

ונמצאה נכונה. שהרי חזקה היא בידינו שאין אדם חצוף עד כדי כך לזייף חתימת עדים.

ורק רבנן הוא דאצרוך

חכמים הם אלו שהצריכו קיום על חתימות עדי השטר.

והכא,

כאן בגט אשה,

משום עיגונא,

כדי לא להשאירה עגונה,

הקילו בה רבנן

, והסתפקו בעד אחד שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם.

ושוב מקשה הגמרא:

האי קולא הוא!?

והרי

חומרא הוא!

שהרי,

אי מצרכת ליה

עכשיו

תרי

במקום אחד,

לא אתי,

לא יבוא אחר כך

בעל ומערער ופסיל ליה

לגט. כי יודע הוא שלא יהיה נאמן. אבל לאחר שהצרכת רק עד

אחד

, מעתה יש לחשוש

שאתי בעל,

ומערער ופסיל ליה לגט

. ואם הספיקה בינתיים האשה להנשא, תהיה חייבת כעת לצאת מבעלה השני, וכמו כן, גם לחזור לבעלה הראשון היא לא תוכל. והרי זו חומרא גדולה בשבילה!

ומתרצת הגמרא:

כיון דאמר מר

[בדף ה עמוד ב]

בפני כמה

עדים צריך השליח

לנותנו

[את הגט]

לה

[לאשה], ולומר בפני נכתב ובפני נחתם? נחלקו בכך

רבי יוחנן ורבי חנינא. חד

מהם

אמר: בפני שני

עדים.

וחד

מהם

אמר: בפני שלושה

. לפיכך כבר

מעיקרא,

כשמקבל השליח את הגט מיד הבעל,

מיידק דייק

השליח לברר שהבעל מתכוון לגרשה מרצונו, ואינו זומם להציק לה על ידי שליחת גט שאינו כשר, ואחר כך לערער על כשרות הגט,

ולא אתי

הבעל לערער

ולאורועי נפשיה,

שהרי ממילא אינו נאמן לערער.

וכעת עוסקת הגמרא בבירור הדעות של רבה ורבא. ומדוע נחלקו זה עם זה.

ורבא

, שאמר הטעם משום שאין עדים מצויין לקיימו,

מאי טעמא

מה הטעם - ש

לא אמר כרבה

, שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה?

אמר לך רבא: מי קתני

וכי שנינו במשנה "

בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה",

שאז בודאי המשמעות היתה שמעיד הוא על כתיבת הגט לשמה?!

ורבה

יענה על שאלה זו:

בדין הוא דליתני הכי,

מן הדין צריך היה התנא לשנות כך, אלא שהוא חשש,

דאי מפשת ליה לדיבורא,

שאם יתקנו לשליח לומר בלשון ארוכה "בפני נכתב לשמה, ובפני נחתם לשמה" -

אתי למגזייה,

יקצץ השליח לפעמים, מתוך זילזול בלשון הארוכה, ויאמר רק "בפני נכתב ובפני נחתם", ויפסול בכך את הגט. כי יש כלל "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, הגט פסול". ואם נשאת אשה שהתגרשה בגט הזה לאדם אחר, הולד שלה ממזר, כי עדיין היא נחשבת כאשת איש של הראשון. לכן, העדיפו חכמים לתקן לשליח לומר רק את שתי המילים "בפני נכתב", ועוד שתי מילים "בפני נחתם", ולא יבוא השליח לקצצנו.

ומקשה הגמרא:

השתא נמי

גם עתה, שתיקנו לומר רק שתי מילים -

אתי למגזייה

, ולומר לפעמים רק מילה אחת מתוך שתיים.

ומתרצת הגמרא:

חדא מתלת

מילה אחת מתוך שלוש -

גאיז

.

אך,

חדא מתרתי

אחת מתוך שתיים -

לא גאיז

. והוא מקפיד לומר את שתי המילים שתיקנו לו לומר "בפני נכתב", ואז, או שואלים אותו אם נכתב לשמה, או שמפרשים כוונתו בסתמות, שהגט נכתב לשמה. ומכל מקום, את המילים "בפני נכתב, ובפני נחתם" חייבוהו לומר, כדי לוודא שכל אחד מהם נעשה לשמה. ומכיון שכל אחד מהם הוא דין בפני עצמו, אין חשש שיקצץ בדיבורו.

ועתה הגמרא שואלת לצד השני:

ורבה

, שאמר שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה,

מאי טעמא לא אמר כרבא

, שהטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו?

ומשיבה הגמרא:

אם כן

הוא, כדבריו של רבא,

ניתני,

היה על המשנה לשנות "

בפני נחתם"

בלבד,

ותו לא,

שהרי קיום עושים רק על חתימות העדים. "

בפני נכתב", למה לי?

מדוע בכל זאת צריך השליח להעיד גם על הכתיבה? אלא בודאי,

שמע מינה

שומעים מכך [כלומר למדים מכך]

שצריך

עדות גם על הכתיבה, היינו שהגט נכתב

לשמה

, כשיטת רבה.

ורבא,

יענה על הוכחה זו, שבאמת

בדין הוא

דליתני,

אכן היה על התנא להסתפק באמירת בפני נחתם של השליח, בלי עדות על הכתיבה.

אלא, דאם כן,

אם לא היה מזכיר הכתיבה

אתי לאיחלופי

היו האנשים טועים ומחליפים בין הקיום של השליח כאן בגט

לבין

קיום

שטרות דעלמא

והיו חושבים שאף אותם ניתן לקיים

בעד אחד,

ולא צריך שנים. לכן צריך לומר גם "בפני נכתב".

ורבה

יטען על זה:

מי דמי?

וכי דומים הם זה לזה [הקיום של הגט על ידי השליח לקיום שאר שטרות בשני עדים]. והרי יש ביניהם שלושה הבדלים: א.

התם

לגבי קיום שטרות, אומרים העדים:

ידעינן

יודעים אנו שאלו הם חתימות העדים שאנו מכירים [אף על פי שלא נכחו עדים אלו בשעת ההלואה!]. ואילו

הכא

לעניין גט, צריך השליח לומר

בפני

נכתב ובפני נחתם, ולא די בכך שמכיר את החתימות.

ב.

התם

בקיום שאר שטרות -

אשה לא מהימנא

אינה נאמנת לקיים חתימות עדים, אבל

הכא

כאן בגט -

אשה מהימנא

אשה נאמנת להיות שליחה להביא גט לאשה אחרת ולומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ג.

התם

בקיום שאר שטרות -

בעל דבר,

בעל השטר, המוציאו לגבות על ידו -

לא מהימן,

אינו נאמן לקיימו, מאחר והוא נוגע בדבר וחשוד לשקר. ואילו

הכא, בעל דבר מהימן

. אם מסר הבעל הגט לאשתו בחוץ לארץ ואמר לה: אין את מתגרשת בגט זה, אלא כשתגיעי לבית דין שבארץ ישראל. הרי נעשית היא בכך שליח הולכה של הבעל לצורך עצמה. ומשתגיע לבית דין עליה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואז היא מתגרשת על ידי הגט [לקמן דף כג עמוד ב].

ועונה רבא כנגד ההבדל הראשון:

אטו הכא

וכי כאן בגט -

כי אמרי "ידעינן",

מי לא מהימני?

[גירסת רש"י: כי אמר יודע אני מי לא מהימן] - וכי יעלה על הדעת לומר שכאן, בגט, לא תועיל אמירת השליח אם יאמר: יודע אני שגט זה נחתם על ידי העדים פלוני ואלמוני המוכרים לי. שהרי לדעתו טעם האמירה משום קיום הוא ואין כל הבדל בין: "בפני נכתב" ל"יודע אני".

וכיון דכי אמרי "ידעינן"

שאם יאמר השליח יודע אני -

מהימני

הרי הוא נאמן -

אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא

היו טועים האנשים לחשוב שגם שאר שטרות ניתן לקיים את חתימות העדים

בעד אחד

בלבד. ומשום כך, טוען רבא, מחייבים כן אנו את השליח לומר גם "בפני נכתב", כדי להבחין בין קיום גט לקיום שאר שטרות.

עתה מנסה הגמרא לברר מי הוא התנא של משנתנו הסובר שגם הכתיבה וגם החתימה צריכים להיות "לשמה".