גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
גיטין 37a — התלמוד בעברית
ומפרשינן: " בולי " - אלו עשירים , כ דכתיב בתוכחה: " ושברתי את גאון עוזכם , ונתתי את שמיכם כברזל [מלהוריד מטר], ואת ארצכם כנחושה"! ותני עלה רב יוסף : "גאון עוזכם" - אלו בולאות [עשירים] שביהודה! הרי…
הטקסט המקורי — גיטין 37a
ומפרשינן:
"
בולי
" -
אלו עשירים
, כ
דכתיב
בתוכחה: "
ושברתי את גאון עוזכם
, ונתתי את שמיכם כברזל [מלהוריד מטר], ואת ארצכם כנחושה"!
ותני עלה
רב יוסף
: "גאון עוזכם" -
אלו בולאות
[עשירים]
שביהודה!
הרי ש"בולאות" היינו עשירים.
"
בוטי
" -
אלו העניים
, משום
דכתיב
: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך. כי פתח תפתח את ידך לו ו
העבט תעביטנו
[הלונו וקח ממנו עבוט] די מחסורו אשר יחסר לו"! ולכן נקראים העניים הלווים "בוטי"!
אמר ליה רבא ללעוזא
[לדובר לשון לע"ז]!
מאי
הוא לשון "
פרוסבול
"?
אמר ליה
הלועז: "פרוס", לשון
פורסא דמילתא
הוא! ו"פורסא" היינו תקנה.
אמר רב יהודה אמר שמואל
:
יתומין
קטנים שהוריש להם אביהם חוב שיש לו על אחרים,
אין
הם
צריכין פרוסבול!
ואף בלא פרוסבול, אין השביעית משמטת את חובם, כמבואר הטעם בסמוך.
וכן תני רמי בר חמא: יתומין אין צריכין פרוסבול!
וטעמא דמילתא: משום
דרבן גמליאל
[נשיא ישראל]
ובית דינו
[וכן נשיאי ישראל שבכל דור ודור]
אביהן של יתומין
הן, כלומר: ממונים עליהם ועל ממונם! ונמצא אם כן ששטרותיהם כאילו מסורים הם לבית הדין, וכל שהחוב מסור לבית דין, שוב לא קרינן ביה "לא יגוש את רעהו".
תנן התם
במסכת שביעית:
אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע
של הלוה, כלומר: אלא אם כן יש ללוה קרקע ואפילו כל שהוא, אבל אם אין ללוה קרקע אין כותבין פרוסבול.
ומשום שאין דרך להלוות אלא כשיש ללוה קרקע, שעליה סומך המלוה לגבות את חובו ממנה, ועל מטלטלין אינו סומך מפני שיכול הלוה להבריחם, ונמצאת הלואה כשאין ללוה קרקע "מילתא דלא שכיחא", ובמילתא דלא שכיחא לא תיקנו חכמים תקנות.
ו
אם אין לו
ללוה קרקעות,
מזכהו
המלוה קרקע משלו
בתוך שדהו
, בשיעור
כל שהו!
ושוב חשיב כיש לו קרקע, וכותבים עליה פרוסבול.
וכמה
הוא שיעור
כל שהו?
אמר רב חייא בר אשי אמר רב
: שיעורו
אפילו
כ
קלח של כרוב!
וסגי בזה לכתיבת פרוסבול.
אמר רב יהודה
:
אפילו אם המלוה
השאילו
ללוה
מקום, ל
הניח בו
תנור
או
ל
הניח
כיריים
המיטלטלין,
כותבין עליו פרוסבול!
ואף שאין הקרקע בידו אלא בתורת שאילה, חשוב כיש לו קרקע.
ומקשינן:
איני
, והא אין הדבר כן!?
שהרי:
והתני הלל
[האמורא]:
אין כותבין פרוסבול, אלא על עציץ נקוב
שדרכו יונקים הפירות מן הקרקע -
בלבד
, מפני שהאילן שבו חשוב כמחובר משום היניקה מן הקרקע דרך הנקב.
ודייקינן: על עציץ
נקוב, אין
, אכן כותבין פרוסבול, אבל על עציץ
שאינו נקוב לא
כותבין! משום שאין האילן שבו יונק מן הקרקע, ולא חשיב כמחובר לקרקע.
ומסקינן לקושיין: ואם די בהשאלת מקום,
אמאי
אין כותבין על עציץ שאינו נקוב? הלא אף אם אי אפשר לכתוב על העציץ עצמו,
והא איכא מקומו
של העציץ!? ואף אם אין המקום שייך ללוה, הרי שאול לו המקום.
ומשנינן:
לא צריכא
, דאין כותבין על עציץ שאינו נקוב, היכא
דמנח
העציץ
אסיכי
[מונח על יתידות], ואינו נוגע בקרקע, והקרקע שתחתיו אינה של בעל העציץ.
רב אשי מקני ליה
ללוה,
גידמא דדיקלא
[גזע דקל קצוץ המחובר לקרקע],
וכתב עליה
[בשבילו]
פרוסבול
.
רבנן דבי רב אשי
[חכמי ישיבתו של רב אשי] לא היו כותבים פרוסבול זה לזה, אלא
מסרי מילייהו
בעל פה
להדדי!
היה אומר כל אחד מהם בעל פה לחביריו: הרי אתם בית דיני, וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה!
רבי יונתן מסר מילי
[דבריו]
לרבי חייא בר אבא
לבדו!
אמר
שאל
ליה
רבי יונתן לרבי חייא בר אבא:
האם
צריכנא
[צריך אני] לעשות
מידי אחריני
, מלבד הדברים שמסרתי בעל פה?!
אמר ליה
רבי חייא בר אבא: דייך באמירה זו בלבד שאמרת בפני, כדי שלא תשמטתך שביעית, ו
לא צריכת
לכתוב ולא לאומרם לעוד אחרים!
תנו רבנן
: אף אם
אין לו
ללוה
קרקע, ולערב יש לו קרקע
-
כותבין עליו פרוסבול!
ולפי שאף זו דרך הלואה היא, שהרי המלוה סומך על הקרקע של הערב, שאם לא יהיה ללוה ממה לשלם, יגבה מן הערב.
ואם
לו
[ללוה]
ולערב אין להן קרקע, ו
אילו
ל
אדם אחר ש
חייב לו
ללוה חוב,
יש לו קרקע
אף באופן זה
כותבין עליו פרוסבול!
ומשום, שאף קרקע זו משועבדת למלוה כותב הפרוסבול שהוא בעל חוב של בעל חובו, ויכול הוא לגבותה ממנו,
מ
שום
דרבי נתן
.
דתניא: רבי נתן אומר
:
מנין ל
ראובן ש
נושה ב
שמעון
חבירו מנה, ו
שמעון
חבירו
[הלוה] נושה
ב
לוי
חבירו
מנה,
מנין שמוציאין מזה
[מלוי שהוא הלוה השני],
ונותנין לזה
[לראובן שהוא המלוה הראשון]?
תלמוד לומר
בפרשת "שבועת הפקדון", והוא מי שנשבע על פקדון שיש בידו או על הלואה שהלוו לו, שאינו חייב כלום, ושוב הודה שאכן יש בידו: "והשיב את אשמו [הוא קרן הפקדון או ההלואה]
ונתן לאשר אשם
[א' קמוצה וש' פתוחה]
לו
", כלומר: לאשר נתחייב לו.
ומדלא כתיב "ונתן לאשר הלוהו", אלא "לאשר אשם לו", הרי משמע למי שהאשם [הקרן] הוא שלו ולא לזה שנושה בו. והיינו שיפרע לוי הלווה השני את ההלואה לראובן שהקרן הוא שלו, שהרי שמעון הנושה בלוי חייב אותו לראובן שהלוה לו. ונמצא, שקרקעו של לוי משתעבדת לחובו של ראובן, ולכן כותב הוא פרוסבול עליה.
תנן התם
במסכת שביעית:
השביעית משמטת את המלוה, בין
שהיה המלוה
בשטר
, ו
בין
שהיה המלוה
שלא בשטר
.
ונחלקו אמוראים בפירוש משנה זו:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו
[הסכימו לדעה אחת]: "מלוה
בשטר
", היינו
שטר שיש בו אחריות נכסים!
כלומר: שטר שכלול בו דין שעבוד נכסים, שאף לאחר שימכור הלוה את קרקעותיו לאחר, יטרוף המלוה מהם את הקרקע.
ומלוה "
שלא בשטר
", היינו מלוה בשטר
שאין בו אחריות נכסים!
ואין משתעבדים קרקעות הלוה על ידו.
ובין בזה ובין בזה, משמטת השביעית את החוב ואינו חשוב כנגוש ועומד, ו
כל שכן
, ש
מלוה על פה
נשמטת בשביעית.
ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאמרי תרוייהו
: "מלוה
בשטר
", היינו מלוה הכתובה ב
שטר
, אבל
שאין בו אחריות נכסים
.
ומלוה "
שלא בשטר
", היינו
מלוה על פה
שלא נכתב עליו שטר כלל.
אבל
מלוה ב
שטר שיש בו אחריות נכסים, אינו משמט
בשביעית!
כי מאחר שמשועבדות קרקעות הלוה למלוה, ויכול המלוה לגבותן בכל מצב [אף אם ימכרם הלוה], הרי הן בחזקת המלוה, ונחשבות הן כבר כגבויות ממש בידו, וכאילו כבר אין כאן חוב, ותו לא קרינן ביה "לא יגוש".
תניא כותיה דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש
:
שטר חוב משמט, ואם יש בו אחריות נכסים, אינו משמט
, משום דכגבוי דמי.
תניא
ב
אידך
ברייתא: אם הלוה
סיים לו
למלוה בשטר,
שדה אחת בהלוואתו
, וציינה בסימניה ובגבולותיה, כדי לייחדה לו לצורך גביית חובו - חוב זה
אינו משמט
בשביעית! משום דכגבוי ממש דמי.
ולא עוד, אלא אפילו
לא סיים לו שדה מסויימת לצורך גבייתו, אלא
כתב
לו: "
כל נכסיי אחראין וערבאין
[ערבים]
לך
, לגבית חובך", אף חוב זה
אינו משמט!
ואף שאינו כל כך כגבוי כמו בשדה מסוימת, מכל מקום כגבוי דמי.
והיינו כרבי יוחנן וריש לקיש, דשטר שיש בו שעבוד נכסים, הרי הוא כגבוי, ואין שביעית משמטתו.
מעשה ב
קריביה דרבי אסי
, ד
הוה ליה ההוא שטרא
[קרובו של רב אסי היה לו שטר חוב על אחרים]
דהוה כתיב ביה אחריות נכסים
, והגיעה שנת השמיטה.
אתא
הקרוב
לקמיה דרבי אסי, ואמר ליה
ושאלו: האם
משמט
שטר זה בשביעית,
או אינו משמט?
אמר ליה
רבי אסי:
אינו משמט!
משום שיש בו שעבוד נכסים, וכגבוי דמי.
שבקיה
[הניחו] הקרוב,
ואתא לקמיה דרבי יוחנן
, ושאלו שאלה זו:
אמר ליה
רבי יוחנן: אף שטר זה
משמט
בשביעית!
חזר הקרוב וסיפר את הדבר לרבי אסי.
אתא רבי אסי
עצמו
לקמיה דרבי יוחנן
, ו
אמר ליה
[שאלו]: האם שטר זה
משמט, או אינו משמט?
אמר ליה
רבי יוחנן:
משמט!
תמה רבי אסי:
והא מר
[אתה, רבי יוחנן]
הוא דאמר
: שטר שיש בו אחריות נכסים
אינו משמט!
אמר ליה
רבי יוחנן לרבי אסי:
וכי מפני שאנו מדמין
[וכי מפני שנראה בעינינו וכמדומין אנו שכן הדבר, אך לא שמענוהו מרבותינו] נלך ו
נעשה מעשה
, ונפסוק להלכה ד"אינו משמט"?!
אמר ליה
רבי אסי לרבי יוחנן:
והתניא כוותיה דמר
[הרי אף בברייתא שנינו כמותך] שאינו משמט!? דתניא לעיל: ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט!
נחלקו בית שמאי ובית הלל, באשה סוטה שמת בעלה קודם שהספיק להשקותה מי סוטה, ולברר בכך אם זינתה או לא. ואחר שמת בעלה שוב אין משקין אותה. נמצא חיוב כתובתה מוטל בספק. שאם זינתה הפסידה כתובתה, ואם לאו נוטלת כתובתה כדין. בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתן ולא שותות! לפי ש"שטר העומד לגבות, כגבוי דמי", והאשה המוחזקת בשטר כתובתה, נחשבת כמוחזקת בנכסים, והיתומים נחשבים למוציאים. וקיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה!
ובית הלל אומרים: או שותות, או נוטלות כתובתן! כלומר, מאחר ואינן שותות, הרי הן מפסידות כתובתן, ומשום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ולפיכך הנכסים בחזקת היתומים, והאשה היא התובעת כתובה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
אמר ליה
רבי יוחנן לרבי אסי:
דלמא ההיא
ברייתא,
כבית שמאי היא, דאמרי
: "
שטר העומד לגבות, כגבוי דמי
"! ודוקא לשיטתם, מלוה שיש בו שעבוד נכסים אינו משמט; אבל בית הלל הרי פליגי עלייהו, וסברי, לאו כגבוי דמי! ולשיטתם יש לומר שהוא משמט ככל חוב בעלמא.
תנן התם
במסכת שביעית:
המלוה את חבירו מעות על המשכון, ו
כן
המוסר
את
שטרותיו לבית דין
:
אין
אלו
משמטין
את חובם בשביעית!
והוינן בה:
בשלמא
"
מוסר שטרותיו לבית דין
", ניחא שאינו משמט, ומשום
דתפסי להו בי דינא
[בית דין תפוסים בשטרות]!
אלא מלוה על המשכון, מאי טעמא
אינו משמט?
אמר רבא: משום דתפס ליה
המלוה את המשכון, הרי שוב אינו נוגשו, ואינו תובעו כלום, אלא רק מעכב את המשכון לעצמו, הלכך, לא קרינן ביה "לא יגוש".
אמר
תמה
ליה אביי
לרבא:
אלא מעתה
, אם
הלוהו
לחבירו, על מנת שיהיה המלוה
דר בחצירו
של הלוה, ובהנאת השכירות ישתלם החוב -
וכי אטו משום
דתפיס ליה
המלוה בחצר, וכבר אינו נזקק לתבוע את חובו ולגבותו,
הכי נמי
נימא
דלא משמט
בשביעית?! והרי קיימא לן דמשמט.
אמר ליה
רבא לאביי:
שאני משכון דקני ליה
[קנוי המשכון למלוה]
מדרבי יצחק
, [ומפרש לה ואזיל], ואם אבד המשכון הרי המלוה חייב באחריותו, ולפיכך נחשב החוב כגבוי אף לענין שביעית.
דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון?
שנאמר
במלוה שנטל את כסות הלילה של הלוה למשכון: "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך,
ולך תהיה צדקה
לפני ה' אלקיך"! ו
אם
תאמר שהמלוה
אינו קונה
את המשכון, "
צדקה
"
מנין?
מה צדקה הוא זה שהוא מחזיר אותו ללוה, והרי של הלוה הוא, ואינו נותן לו משלו כלום.
אלא
מכאן לבעל חוב שקונה
את ה
משכון!
וכיון דממון המלוה הוא, חשיב שפיר צדקה בכך שמשיבו ללוה כבא הלילה.
תנן התם
במסכת שביעית: