גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
גיטין 36b — התלמוד בעברית
ותקינו רבנן דתשמט , משום זכר לשביעית! שלא תשתכח תורת שביעית מישראל. ומאחר ש ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה בערב שביעית, עמד והתקין פרוסבול , שעל ידו לא ישמט החוב! והיה בידו כח לעשות כן, משום…
הטקסט המקורי — גיטין 36b
ותקינו רבנן דתשמט
, משום
זכר לשביעית!
שלא תשתכח תורת שביעית מישראל. ומאחר ש
ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה
בערב שביעית,
עמד והתקין פרוסבול
, שעל ידו לא ישמט החוב! והיה בידו כח לעשות כן, משום שאינו עוקר דין תורה, אלא רק שמיטה דרבנן. ועתה שבה הגמרא ומקשה על עיקר דין שמיטת כספים, לפי המבואר שחכמים תקנוה בזמן הזה:
ו
כי
מי איכא מידי, דמדאורייתא לא משמטא שביעית
בזמן הזה,
ותקינו רבנן דתשמט!?
והרי מן התורה עדיין מחויב הלוה לפרוע את חובו, ובכך שפטרוהו חכמים, נמצא שהוא מחזיק גזל בידו!?
אמר
תירץ
אביי
: אף שמבטל הלוה מצות הפרעון, הלא ב
שב ואל תעשה הוא!
שיושב בטל ואינו פורע, אבל לא עושה מעשה עבירה, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
רבא אמר
ליישב הן את הקושיא האחרונה, והן את הקושיא הראשונה שהקשתה הגמרא על הלל שתיקן פרוסבול לבטל מצוה דאורייתא של השמטת כספים:
בכוחם של חכמים לתקן תקנות בעניני ממון במקום שהוא סייג וגדר מכח "
הפקר בית דין הפקר
", ודין זה הוא מן התורה, ולפיכך תקנות חכמים בעניני ממונות אינן נחשבות עקירה מן התורה.
דאמר רבי יצחק: מנין שהפקר בית דין הפקר?
שנאמר
בספר עזרא [פרק י]: "ויעבירו קול ביהודה וירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים. ו
כל אשר לא יבוא לשלשת הימים
[לסוף שלשת הימים]
בעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה
[לא יצרפו אותו לקהל הגולה בדבר מהדברים] ".
רבי אלעזר אמר מהכא
יש ללמוד שהפקר בית דין הפקר:
דכתיב בספר יהושע [פרק יט]: "
אלה
הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל
" -
וכי מה ענין ראשים אצל אבות
, והרי כך היה לו לכתוב לומר: יהושע בן נון "וראשי המטות" לבני ישראל!?
אלא לומר לך: מה אבות מנחילין
את
בניהן
את
כל מה שירצו
האבות, שהרי יכול האב לחלק את נכסיו,
אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו
, ומשום ש"הפקר בית דין הפקר".
השמועה הבאה מתבארת על פי הר"ן.
איבעיא להו
:
כי התקין הלל פרוסבול, לדריה
[לדורו] בלבד
הוא דתקין
כן, כלומר: לדור שלו ולשכמותו, שהעם נמנעין מלהלוות אם תשמטנו שמיטה.
או דלמא
: אף
לדרי עלמא נמי תקין
[אף לדורות עולם תיקן הלל פרוסבול]?
ומבארת הגמרא:
למאי נפקא מינה?
להושיב בית דין אחר כדי
לבטוליה
לתקנה זו.
אי אמרת: לדריה
[לדורו בלבד ולדור שכמותו]
הוא דתקין
-
מבטלינן ליה
. כלומר, יכולים בית דין להחליט שהדור בימיהם כשר הוא יותר מדורו של הלל, ואין לחוש שיימנעו מלהלוות אפילו אם יעמידו את הדין על עיקרו, שהשביעית משמטת, ולכן אין מועיל פרוסבול שלא תשמטנו שביעית.
אלא אי אמרת
: "
לדרי עלמא נמי תקין
", הרי שאף אם מצאו בית דין שכבר אין צורך בפרוסבול, אין הם יכולים לבטלו.
ד
הא
קיימא לן:
אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה, ובמנין
הדיינים היושבים בו!
וכיון שתיקן הלל פרוסבול לדורות, אין בית דין שבזמננו יכול לבטל תקנתו. ולאחר שביארה הגמרא את הנפקא מינה בספק, שבה הגמרא לשאול:
מאי
הוה עלה דההיא איבעיא דלעיל - האם לדורו תיקן, או אף לדורות הבאים?
תא שמע
שלא תיקן הלל פרוסבול אלא לדורו, מהא
דאמר שמואל
:
לא כתבינן פרוסבול
[אין כותבין את שטר הפרוסבול]
אלא אי
[או]
בבי דינא ד
רב ב
סורא, אי בבי דינא ד
שמואל
בנהרדעא
, ומשום שרק בתי דינים אלו יש להם כח להפקיע ממון מדין "הפקר בית דין הפקר", ואפילו בלא תקנת הלל!
ואי סלקא דעתך, לדרי עלמא נמי תקין
הלל פרוסבול, אם כן
בשאר בי דינא נמי לכתבו
[יכתבו פרוסבול אף בשאר בתי דינים]!? שהרי אין הם צריכים לחדש דין "הפקר בית דין הפקר", כי מכח תקנת הלל הם באים.
ודחינן:
דלמא
על אף שתיקן הלל גם לדורות הבאים, ומכח תקנת הלל נעשה הפרוסבול, מכל מקום,
כי תקין הלל
עצמו
לדרי עלמא
שיועיל הפרוסבול שיעשו בית הדין - אלא ב
כגון בית דינא דידיה
[של הלל עצמו],
ו
כבית דינו של
רב אמי ורב אסי
, כיון
דאלימי
בתי דין אלו
לאפקועי ממונא
.
אבל לכולי עלמא, לא
תיקן הלל שיועיל הפרוסבול שנעשה על ידם.
תא שמע
שלא תיקן הלל אלא לדורו, מהא
דאמר שמואל
:
הא פרוסבולא, עולבנא דדייני הוא
[פרוסבול זה חוצפת הדיינים היא, ויתבאר לקמן], ו
אי איישר חיל, אבטליניה
[אם יתחזק כוחי, אבטלנו]!
ומוכחיה הגמרא: אם תמצי לומר שהתקין הלל פרוסבול לדרי עלמא, אם כן איך אמר שמואל "
אבטליניה
"!?
והא
קיימא לן:
אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין!
ואין בכח בית דינו של שמואל לבטלו!?
הרי מוכח, שלא התקין הלל פרוסבול אלא לדורו.
ודחינן: לעולם לדרי עלמא נמי תקין, ו
הכי קאמר
שמואל:
אם איישר חיל
שלי
יותר
מכוחו של
הלל
, ואהיה גדול ממנו בחכמה,
אבטליניה
לפרוסבול!
ורב נחמן אמר
: אי איישר חילי,
אקיימנה
לתקנת הפרוסבול!
ותמהה הגמרא: כיצד זה אמר רב נחמן "
אקיימנה
"!? ו
הא מיקיים וקאי
, הרי קיימת ועומדת תקנת פרוסבול מימות הלל!
ומשנינן:
הכי קאמר
רב נחמן: אי איישר חילי, אושיב בית דין, ו
אימא בה מילתא
[אוסיף בה דבר],
דאף על גב דלא כתוב
פרוסבול,
ככתוב דמי!
כלומר: אוסיף לתקן עוד, שלא יצטרכו המלוים לכתוב פרוסבול, אלא סתם מלוים ייחשבו כאילו מסרו את שטרותיהם לבית דין.
איבעיא להו
:
האי
דקאמר שמואל: "הא פרוסבול,
עולבנא
דדיינא הוא":
האם
לישנא דחוצפא הוא
, שחוצפה של בית דין היא, שנוטלים את ממון הלוה שלא כדין, ומוסרים אותו למלוה.
או
דלמא: "עולבנא"
לישנא דניחותא הוא!
שאין עושין הדיינים את הפרוסבול אלא לנוחיות עצמם, שלא יטרחו הרבה בערב שביעית, להגבות את כל החובות, לפני שתשמטם השביעית.
ופשטינן:
תא שמע
דלישנא דחוצפה היא: מהא
דאמר עולא: עלובה
[חצופה]
כלה שזינתה בקרב חופתה
. משל הוא על ישראל, שעשו את העגל בעוד השכינה וישראל בסיני. שהרי כנסת ישראל במעמד הר סיני נחשבה ככלה הנכנסת לחופה עם הקדוש ברוך הוא.
אמר רב מרי, בריה דבת שמואל
[בן בתו של שמואל]:
מאי קרא
דרש עולא בהמשילו משל זה:
דכתיב בשיר השירים: "
עד שהמלך במסבו, נרדי נתן ריחו
"! שבעוד המלך בחופתו, בושמי עזב את ריחו הטוב מעליו.
אמר רבא
: אף על פי שמזכיר הכתוב את קלקולם של ישראל,
עדיין חביבותא הוא גבן!
שהרי בלשון חביבות מדבר הכתוב,
דכתיב
"נרדי
נתן
ריחו",
ולא כתיב
"
הסריח
".
תנו רבנן
:
א.
הנעלבין
ואינן עולבים
את אחרים.
ב. וה
שומעין חרפתם
מפי אחרים, ושותקין להם
ואין משיבין
.
ג. וה
עושין
מצוות
מאהבה
[אהבת ה'], ולא מיראת עונש או כדי ליטול שכר.
ד.
ו
ה
שמחין ביסורין
הבאים עליהם -
עליהן הכתוב אומר
: "
ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו
"!
ומבארת הגמרא:
מאי
הוא לשון "
פרוסבול
"?
אמר רב חסדא: פרוס בולי ובוטי!
תקנת עשירים ועניים.
כי הפרוסבול תקנה היא הן לטובת העשירים המלוים שלא יפסידו את חובותיהם בשביעית, והן לטובת הענים הלווים, שלא תנעל דלת המלוים בפניהם, ולא ימנעו מלהלוותם בערב שביעית.