גיטין 12b — התלמוד בעברית

\- לשם מה

לווה

מאחרים

ואוכל,

הרי מקבל הוא מזונות מרבו?

ועונה הגמרא:

להעדפה,

לפי שרצה מזונות מרווחים יותר, שאין דרך רבו להאכילו - לווה מאחרים.

ושוב שואלת הגמרא [בדרך של משא ומתן]:

ולימא ליה הקדש

שיאמר לו [כביכול, יטען כנגדו] ההקדש: הרי

עד השתא

עד עכשיו -

סגי לך

היה די לך - מזונות של האדון

בלא

שתצטרך

העדפה. והשתא

נמי

[אם כן] גם עכשיו [שהקדיש אדונך מעשה ידיך]

תיסגי לך

שיספיק לך -

בלא העדפה

[ויהיה מעשה ידיך להקדש!].

ועונה הגמרא:

הקדש גופיה

עצמו -

ניחא ליה

נוח לו - שיאכל העבד בהרווחה,

כי היכי דלשבח עבדיה

כדי שיבריא העבד בגופו וישבח.

ומקשה הגמרא על דינו של רב:

מה שאמר רב:

עושה ופורע

חובו - קשה, הרי

קמא קמא

כל פרוטה ראשונה שהוא משתכר -

קדיש ליה

הינה קדושה מכח הקדשו של האדון.

ומתרצת הגמרא: מדובר באופן שכאשר הוא משתכר

בפחות פחות משוה פרוטה,

הוא פורע למלוה, לפני שיצטרף לשיעור פרוטה. לפי שעל פחות משוה פרוטה אין ההקדש חל.

ועתה מבססת הגמרא את דחיית ההוכחה מדברי רב:

הכא נמי מסתברא

כך גם מסתבר, שרב דיבר באופן שמעלה לו האדון מזונות: שהרי

אמר רב דין נוסף: המקדיש ידי עבדו, אותו העבד עושה ואוכל, דאי לא עבדא

-

שאם לא יעבוד עבור עצמו

-

מאן פלח ליה

מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות. והרי בדין זה מבואר שאין הקדשו של האדון חל, ובסתירה לדבריו הקודמים.

ובהכרח, לישוב הסתירה, צריך לומר:

אי אמרת בשלמא

אם תגיד כן יהיו דבריך נוחים ומובנים, והיינו:

הך

דין ראשון של רב מדובר

במעלה

האדון מזונות לעבד, ורק משום כך חל ההקדש, שהרי

אינו יכול

האדון לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך.

והא

ודין שני של רב מדובר

בשאינו מעלה

לו מזונות, ולפיכך אין הקדשו חל. ושני הדינים מתיישבים

שפיר

היטב.

אלא אי אמרת

אם תאמר,

הך

דין ראשון - מדבר

בשאינו מעלה

לו מזונות, ואף על פי כן חל ההקדש, לפי

שיכול

הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. אם כן תמוה הלשון בדין השני

"דאי לא עבדא מאן פלח ליה",

הלא כל

מאן דבעי ניפלחיה

מי שירצה [לסייע לו], יעבדנו ויזון אותו.

ומכח ההכרח להעמיד שמדובר במעלה לו מזונות, מתבטלת ההוכחה מדברי רב, שיכול האדון לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.

נסיון להוכיח מדברי רבי יוחנן החולק על רב:

תא שמע: דאמר רבי יוחנן: הקוטע יד עבדו של חבירו, נותן שבתו

[שכר ימי מחלה שהתבטל ממלאכתו ]

ורפואתו

[דמי ריפוי]

לרבו. ואותו העבד ניזון מן הצדקה.

ומכך ששכר שבתו לאדון והוא עצמו ניזון מן הצדקה,

שמע מינה

ניתן ללמוד מכך -

שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי, ואיני זנך"!

ודוחה הגמרא:

הכא במאי עסקינן: במעלה לו

האדון לעבד

מזונות.

אך שואלת הגמרא:

אי הכי

אם כן -

אמאי

מדוע [צריך הוא להיות] -

ניזון מן הצדקה?

ועונה הגמרא:

להעדפה.

שהוא צריך מפני חוליו להוסיף על מזונותיו.

ומקשה הגמרא:

אי הכי

אם כן - מדוע אמר רבי יוחנן

"ניזון"

שמשמע שמקבל מן הצדקה רק עיקר מזונות - כדי חייו בלבד. והרי

"מתפרנס" מיבעי ליה

היה צריך להשתמש בלשון פרנסה, ולומר: מתפרנס מן הצדקה, שמשמעותה כוללת כל צרכיו?!

אלא, לאו

מוכח מכאן, שרבי יוחנן לא דיבר במעלה לו מזונות. ומכך שבכל זאת שכר רפואתו לרבו,

שמע מינה,

נלמד מכך

שיכול

הרב לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.

שמע מינה

ואין כל פירכא על הוכחה זו.

עתה דנה הגמרא בגוף דברי רבי יוחנן:

אמר מר

: יש לדון בדברי רבי יוחנן שאמר:

נותן שבתו ורפואתו לרבו

.

שבתו

-

פשיטא

שלרבו היא אלא למי? הרי מאחר ומעשה ידיו שייכים לרבו, ודאי שהשבת מגיעה לו! ואם תתרץ שבא להשמיענו את הדין הקודם, שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, ואף כאן אינו זנו. אם כן מספיק שיאמר: "אותו העבד ניזון מן הצדקה", ואין צורך להוסיף ששבתו לרבו.

ועונה הגמרא:

רפואתו איצטריכא ליה

לעניין דמי רפואתו הוצרך להשמיע חידוש. שהאדון מקבלם. ואע"פ שאין זה ריוח הבא ממעשה ידיו. ואגב רפואתו שנה התנא גם את דין שבתו.

ושואלת הגמרא: הלא דמי

רפואתו, דידיה היא

של העבד הם -

דבעי

[שהרי הוא] צריך -

איתסויי ביה,

להתרפאות על ידם?!

ועונה הגמרא:

לא צריכא

לא נצרך דין זה אלא באופן

דאמדוהו

שהעריכו [בית הדין] את משך הזמן הדרוש לטיפול רופא -

לחמשא יומי

וצריך לתת לרופא שכר חמישה ימים

. ועבדו ליה סמא חריפא

ועשו לו תרופה חזקה -

ואיתסי בתלתא יומי

והוא התרפא תוך שלושה ימים.

מהו דתימא

היינו חושבים לומר -

צערא דידיה הוא

צער זה שנוסף לו בגלל התרופה החריפה, שייך לו [ולא לאדון]. ואם כן הוא יקבל את שכר שני הימים חלף הצער שנצטער -

קא משמע לן

לכן בא רבי יוחנן להשמיענו שאינו כן. אלא כל ריוח או שבח הבא לידי העבד, זוכה בו האדון, כמו רווחים המגיעים לו משורו וחמורו - באשר הוא רכושו.

ועתה חוזרת הגמרא לדון במחלוקת חכמים ורבי מאיר במשנה, אם זכות היא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות, או חובה.

ומביאה הגמרא ברייתא:

תניא: אמר רבי אלעזר

[אחד מן החכמים החולקים עם רבי מאיר]:

אמרנו לו למאיר

:

והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות.

אמר לנו: חוב הוא לו,

והראיה:

שאם היה עבד

של

כהן,

הרי ברגע שמשחררו

פוסלו מן

אכילת

התרומה.

אמרנו לו: והלא

בלאו הכי יכול הוא למונעו [גם בלי לשחררו], שהרי

מה

הדין

אם ירצה

האדון

שלא לזונו ושלא לפרנסו

הרי הוא

רשאי!

נמצא, שאינו מפסידו בשחרורו כלום.

אמר לנו: ומה אילו עבד כהן שברח

מבית אדונו

ואשת כהן שמרדה על בעלה

וברחה מביתו,

הלא אוכלין

הם

בתרומה

אצל אחרים. אם כן מוכח, שגם כשאדונו מונע ממנו אכילת תרומה, עדיין יכול הוא לאוכלה אצל אחרים, שהרי עבד כהן הוא. אך לעומתו:

וזה

שנשתחרר

אינו אוכל

באף מקום. אם כן חוב הוא לו!

אמרו לו חכמים:

אבל

לעניין

אשה

המקבלת גט מבעלה, מודים אנו

שחוב הוא לה, שכן פסלה

בכך

מן התרומה,

[שכבר אינה אשת כהן], וכמו כן

מפסידה

בכך

מן המזונות

, שהיה חייב לזונה עד כה. [בעוד שבעבד - רשאי האדון שלא לזונו].

ושואלת הגמרא:

מאי קאמרו ליה

מה שאלוהו חכמים [לרבי מאיר] -

ומאי קא מהדר להו

ומה תשובה השיב להם. הרי על שאלתם מן המזונות, שרשאי האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו, לא ענה מאומה. ואין בדבריו מענה, אלא לשאלתם מן התרומה.

ומסבירה הגמרא את תשובת רבי מאיר:

הכי קאמר להו

כך הוא ענה להם:

השבתוני על המזונות

, שאין האדון מפסידו בשחרור, שהרי ממילא, [גם בעודו עבד], רשאי הוא שלא לזונו משלו. אך

מה תשיבוני על התרומה

הרי כל עוד לא שחררו האדון, יכול הוא לאכול תרומה משל אחרים, מכח היותו עבד כהן. ואם כן, רק השחרור הוא המפסידו מן התרומה, והרי חוב הוא לעבד. ואין יכול השליח לזכות עבורו דבר שהוא חוב.

המשך דברי רבי מאיר:

וכי תימרו

ואם תחזרו ותטענו כנגדי: ודאי אין קבלת השליח חוב, שהרי

אי בעי

אילו רצה [האדון לשחררו] - אינו חייב לעשות זאת דווקא על ידי השליח. אלא

זריק ליה גיטא

היה זורק לעברו את הגט ברשות הרבים [אפילו שלא לתוך ידו אלא] לתוך ארבע אמות שהוא עומד בהם -

ופסיל ליה

[וכך ישחררנו] ויפסלנו מעתה באכילת תרומה.

אף אני אענה לכם:

שביק ליה

מיד יעזבנו העבד ויברח. ולא ימציא עצמו למקום שבו יוכל האדון לפוסלו בזריקת גט

.

ואזיל לעלמא

וילך לו למקומות אחרים ושם יאכל תרומה, שכן: