חולין 88b — התלמוד בעברית

קסמין הנושרים מן הפשתן כשמנפצים אותו,

ונסורת של חרשין

נגרים

דקה, וסיד וחרסית, לבנה ומגופה שכתשן,

מנין שכל אלו מכסין בהם?

תלמוד לומר "וכסהו"

שכיון שלא כתוב "ובעפר יכסנו" שהיה משמע שרק בעפר יכסה אלא כתיב "וכסהו" לפני "בעפר", משמע שיש לדרוש את ה"וכסהו" בפני עצמו ללמד שיתכן גם כסוי שלא בעפר.

יכול שאני מרבה

מ"וכסהו"

אף זבל הגס, וחול הגס, ושחיקת כלי מתכות

10 , ולבנה ומגופה שלא כתשן, וקמח וסובין ומורסן? תלמוד לומר "בעפר"

11 .

ומה ראית לרבות את אלו

השנויים לעיל

ולהוציא את אלו?

אחר שריבה הכתוב

מ"וכסהו",

ומיעט

מ"בעפר",

מרבה אני את אלו שהן מין עפר, ומוציא אני את אלו שאין

הם

מין עפר,

שכל אלו שנתרבו הם "מין עפר" שדומים לעפר בכך שמגדלים צמחים כמו עפר.

והוינן בה:

אימא "וכסהו"

-

כלל, "עפר"

\-

פרט,

וכל מקום שכתוב

כלל

ואחר כך

פרט,

ונדרוש ש

אין בכלל אלא מה שבפרט,

ונלמד מכך כי

עפר

-

אין, מידי אחרינא

-

לא!

ואפילו דבר הדומה לעפר אין מכסין בו אלא בעפר ממש!?

ומתרצינן:

אמר רב מרי

: כלל ופרט זה שונה הוא מכל כלל ופרט.

משום דהוה כלל הצריך לפרט!

שהפרט מפרש את הכלל. שהכלל "וכסהו" יש במשמעותו שני עניני כסוי שאינם דומים זה לזה: א. כסוי בדבר אחד שלם, כגון בכפיית כלי עליו. ב. כסוי בדבר דק כגון עפר וכדומה. ובא הפרט "בעפר" לפרש שהכסוי יהיה בצורה שהכסוי מתערב ונבלל בדם .

וכל כלל הצריך לפרט אין דנין אותו ב"כלל ופרט".

לפי שהפרט אינו בא למעט לגמרי אלא לפרש את הכלל. וכן בענינינו ה"בעפר" לא בא למעט שרק בו מכסים, אלא לפרש שכל הדומה לעפר מכסים בו! [והיכן אנו דורשים שאין בכלל אלא מה שבפרט? במקום שהכלל משמעותו העקרונית ברורה אלא שיש בכללו הרבה פרטים, והפרט בא למעט ולומר שרק הוא ולא אחרים] .

דרש רב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח!

ולא בעפר מדבר או בעפר ארץ מלחה שאם יזרעו בו לא יצמיח [וזה החידוש בדברי רב נחמן, שאפילו בעפר מדבר אין מכסין. שאילו במשנה כתוב רק שיהיה מגדל צמחים, ובמדבר אכן גדלים צמחים שעולים מאליהם, אלא שמה שזורעים בו אינו צומח, וחידש רב נחמן שגם עפר שאינו מצמיח את מה שזורעים בו, אינו ראוי לכיסוי הדם] .

אמר רבא: האי בורכא!

דבר שאינו נכון אמר רב נחמן בר רב חסדא.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתיה!?

והרי

אנא אמרי לה

ניהליה לרב נחמן בר רב חסדא.

ומהא מתניתא אמריתה ניהליה.

דתניא:

היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות

-

שוחק דינר זהב ומכסה! היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות

-

שורף טליתו ומכסה

באפר! הרי שעפר המדבר אין מכסין בו .

והוינן בה:

בשלמא

הא דקתני "

שורף טליתו ומכסה

באפר" ניחא, שאפשר לכסות באפר, ד

אשכחן אפר דאיקרי "עפר",

דכתיב "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת".

אלא

מה ששנינו "שוחק

דינר זהב

" -

מנלן

שאפשר לכסות בו!?

ומבארינן:

אמר רבי זירא

: דכתיב

"ועפרות זהב לו".

הרי שגם זהב נקרא "עפר" .

תנו רבנן: אין מכסין אלא בעפר, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מצינו אפר שקרוי "עפר" שנאמר

"

ולקחו לטמא מעפר שריפת

החטאת" .

ומבארינן:

ובית שמאי

לא למדו מחטאת שאפשר לכסות גם באפר שאפר החטאת

"עפר

-

שריפה" איקרי!

אבל

"עפר" סתמא לא איקרי!

תנא: הוסיפו עליהן,

על אלו שמנויים בברייתא לעיל שמכסין בהן:

השחור,

פחמין כתושין,

והכחול, ונקרת פיסולין

עפר שמנקרים מן הריחיים.

ויש אומרים אף הז רניך.

אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות

הקשורות בעפר ואפר:

אפר פרה ועפר סוטה!

והוינן בה:

וליחשוב נמי עפר כסוי הדם?

ומשנינן:

התם,

בכסוי הדם,

הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא!

שאין הנאה לאדם ממצות כסוי הדם שהרי מותר לאכול הבשר גם אם לא כיסה הדם. מה שאין כן באפר פרה יש הנאה בכך שהוא מטהר אותו מטומאתו, ומכפר על מעשה העגל. ועפר סוטה משכין שלום בין איש לאשתו, שמברר את צדקתה ולאחר מכן היא מתברכת בזרע, שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח, וכדומה .