חולין 30a — התלמוד בעברית

אמר ליה אביי

לרב יוסף: בכל זאת קושית רבא היא קושיא, שכן

לאו איתמר עלה

[האם לא אמרו על הברייתא הזו]:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו

הברייתא היא

דברי רבי אלעזר ברבי שמעון

סתימתאה

[שהרבה משניות וברייתות סתמו דבריהם לפי דעתו],

אבל חכמים אומרים: שנים שוחטים זבח אחד?

ומכיון שכך אין לתרץ את המשנה במסכת פרה לפי דעת יחיד .

עוד אמר אביי:

ולרבי אלעזר ברבי שמעון נמי, לפלוג

[גם אפשר לחלק] ולומר שתחילת השחיטה לא מטמאה באופן שלא עברו על ההלכה, וב

כגון דשחט חד גברא בשני סודרים

שבאמצע השחיטה בא חבירו ונטל סודרו מראשו ועטפו בסודר אחר

דסודר קמא לא מטמא וסודר בתרא מטמא!

ומתרץ אביי קושית רבא:

אלא

הסיבה שהתנא לא חילק בין תחילת השחיטה לסופה הוא משום ד

בפסולא דפרה קא מיירי

ובא להורות שהפרה מטמאה רק כל זמן שהיא כשרה, אבל כשנעשית

בהכשרה לא קא מיירי

ולא בא להורות ממתי מתחילה העבודה שמטמאה שהיא מסוף השחיטה לדעת ריש לקיש.

עתה הגמרא מביאה קושיא על ריש לקיש ממשנה במסכת פסחים והסוגיא שנאמרה עליה. נבאר כמה מיסודות הסוגיא.

א. השוחט קרבן פסח כשיש חמץ ברשותו - עובר בלא תעשה שנאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי" [שמות ל"ד כ"ה].

ב. לדעת רבי שמעון - כל שבעת ימי הפסח נוהג לאו זה בשאר קרבנות שאדם שוחט ולא בקרבן פסח, מפני שקרבן פסח הוא פסול כשמקריבים אותו שלא בזמנו בארבעה עשר, וכל השוחט קרבן פסול אינו עובר בלאו.

ג. ישנה הלכה שקרבן פסח שלא הוקרב בזמנו מאיזו סיבה, כגון שנאבד בארבעה עשר ואחר כך נמצא - דינו ליקרב כקרבן שלמים. ישנו דיון בגמרא האם הוא נעשה לקרבן שלמים מאליו, או שהוא נעשה לשלמים על ידי עקירה שיקריבו אותו לשם שלמים.

מתיב רב אידי בר אבין

: כתוב במשנה:

ו

השוחט פסח

במועד

על חמץ, אם שחטו

לשמו

-

פטור

ממלקות, לפי שהקרבן פסול, ואם שחטו

שלא לשמו

אלא לשם שלמים -

חייב

כי דינו ליקרב כשלמים.

והוינן בה: טעמא

[דוקא] המשנה מחייבת באופן

ד

שחטו

שלא לשמו, הא

אם שחטו

סתמא

ולא חשב לשם קרבן מסוים -

פטור,

שאילו היה חייב - היתה המשנה משמיעה זאת שאפילו בסתמא הוא חייב ,

ואמאי פטור,

והרי

פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא?

ואמרינן:

שמע מינה: פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה

ואינו נעשה לשלמים ממילא, ואם שחטו בסתם לא עקר ממנו שם פסח, והוא קרבן פסח שקרב שלא בזמנו ופסול.

ואמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה

דחית ראיה זו

מפי חבורה

של אמוראים

ואמרו

: לעולם, קרבן פסח שבעליו יצאו ידי חובת הקרבת פסח - אינו צריך עקירה ונעשה לשלמים ממילא, והוא כשר אף כששחטו אותו בסתם, ו

הכא במאי עסקינן

בפסח שאפשר להקריבו כקרבן פסח

כגון שהיו בעלים טמאי מתים

בארבעה עשר בניסן

דנדחין לפסח שני, ד

קרבן זה

סתמא לשמו קאי

כיון שהוא יכול להקרב כקרבן פסח,

והאי הוא דבעי עקירה, הא אחר לא בעי עקירה.

ומקשינן אדריש לקיש:

אי אמרת בשלמא, ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף

ויכול לחול שם פסול על תחילת השחיטה, הרי שקרבן זה

איפסיל ליה מתחילת שחיטה

שאז עדיין עמד לקרבן פסח, וללא עקירה הוא פסח שנשחט שלא בזמנו.

אלא אי אמרת: אינה לשחיטה אלא בסוף, כיון דשחט ביה פורתא

[כאשר הוא שחט קצת] באופן שאם יפסיק את השחיטה - תטרף הבהמה, כבר

אידחי ליה

הקרבן

מפסח

שני, ואז הוא נעשה שלמים ממילא לפי מה שאמרו החבורה,

ואידך

[המשך השחיטה]

כי קא שחיט

-

שלמים קא שחיט,

ובסוף השחיטה אין כל פסול!

אמר ליה אביי

: אין זו קושיא, כי באמת הקרבן נשאר קרבן פסח גם בסוף השחיטה מאחר שלא נעקר ממנו שם פסח במפורש, ואף שאינו ראוי יותר להקרבה מכל מקום

נהי דאידחי ליה מ

הקרבת

פסח

שני,

מדמי פסח מי אידחי?!

הרי אפשר לפדות אותו ולהשתמש בדמים לקרבן פסח שני, וכיון שכך עדיין סתמו לפסח הוא עומד ולא לשלמים, והוא קרבן פסח שהקריבוהו שלא בזמנו.

מוסיף אביי:

וכי תימא

[ואם תאמר] שאי אפשר לפדות את הקרבן אחרי שהתחילו לשוחטו מפני שקדשים לא נפדים בלי העמדה והערכה, שנאמר "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה" [ויקרא כ"ז יא - יב] וקרבן זה ש

בעי העמדה והערכה

אם היו רוצים לפדותו - לא יכול לעמוד על רגליו אחרי שחיטה.

אומר אביי: אין הדבר כן

והתנן

שאפשר לקיים דין העמדה והערכה אחרי השחיטה, שכן כתוב:

שחט בה

בבהמה

שנים או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת, הרי היא כחיה לכל דבריה

ואפשר להעמיד אותה .

הגמרא עוברת לסוגיא אחרת בדיני שחיטה .

אמר רב יהודה אמר רב: השוחט בשנים ושלשה מקומות,

שהתחיל לשחוט במקום אחד ולא שחט שם את רוב הסימנים, והלך ושחט במקום אחר הכשר לשחיטה באורכם של הסימנים, ושם שחט את רוב הסימנים , הדין הוא ש

שחיטתו כשרה

אם לא שהה באמצע .

הוסיף רב יהודה:

כי אמריתה קמיה דשמואל

[כשאמרתי את דברי רב לשמואל] חלק עליו ו

אמר לי

ששחיטה זו - פסולה, כי

בעינן שחיטה מפורעת

[שחיטה מגולה] וניכרת. וכאשר השוחט שוחט בכמה מקומות החתך לא נראה בבירור לעין הרואה ,

וליכא

בזה שחיטה ניכרת.

ואף רבי שמעון בן לקיש סבר: בעינן שחיטה מפורעת. דאמר רבי שמעון בן לקיש: מנין לשחיטה שהיא מפורעת? שנאמר "חץ שחוט לשונם מרמה דבר"

[ירמיה ט' ז'] הרי שהשחיטה דומה למעשה של חץ שהוא פוגע במקום אחד בלבד.

מתיב רבי אלעזר

מהמשנה על שמואל וריש לקיש:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין

בהמה אחת,

אפילו

אם

אחד

שחט

מלמעלה ואחד

שחט

מלמטה

-

שחיטתו כשרה.

משמע מהמשנה שהשנים שוחטים בשתי סכינים, ואחד שחט לצד הראש למעלה ואחד שחט לצד החזה למטה.

ומקשה רבי אלעזר:

אמאי

שחיטתו כשרה לפי שמואל וריש לקיש,

והא ליכא שחיטה מפורעת!

אמר ליה רבי ירמיה

: לדעת שמואל

משנתנו

מדברת

בסכין אחד

והשחיטה מפורעת,

ושני בני אדם

אוחזים בו ושחטים, ופירוש הכתוב במשנה "אחד למעלה ואחד למטה" הוא שאחד מחזיק את הסכין קרוב לראש הבהמה ואחד מחזיקו קרוב לחזה והשחיטה היא באלכסון .

אמר ליה רבי אבא

לרבי ירמיה:

אי הכי

שכך הוא פירוש המשנה,

היינו דתני עלה

[מה שכתוב בברייתא בהסבר המשנה]:

אין חוששין שמא יטרפו

שני השוחטים

זה על זה.

אי אמרת בשלמא

שהמשנה עוסקת

בשתי סכינים ושני בני אדם

שוחטים בהם,

שפיר

[מובנים דברי הברייתא] וכוונתה:

מהו דתימא, ליחוש דלמא סמכי אהדדי, והאי לא אתי למעבד רובא והאי לא אתי למעבד רובא

[היה מקום לומר שיש לחשוש שכל אחד לא ישחוט את רוב הסימנים כי יסמוך על חבירו שישחוט כדין], והשוחט שלא שוחט את רוב הסימנים לא ממית את הבהמה אלא עושה אותה לטריפה,

קא משמע לן, דאין חוששין

לכך .

אלא אי אמרת

שהמשנה מדברת

בסכין אחת ושני בני אדם

השוחטים בה, קשה

האי

לישנא

"אין חוששים שמא יטרפו זה על זה",

הרי אין מקום לחשוש שלא ישחטו את רוב שני הסימנים, וכל מה שהיה מקום לחשוש הוא שמתוך ששנים דוחקים סכין על הצואר הם יתיזו את הראש בבת אחת, ואם כן

שמא ידרוסו זה על זה, מיבעי ליה

לתנא של הברייתא להגיד.