חולין 29b — התלמוד בעברית

ומקשינן: אם גמר השחיטה מעכב את העבודה,

אם כן, הויא לה עבודה

של יום כפור שנעשית

באחר

שאינו כהן גדול,

ותניא: כל עבודת יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו!

ומתרצינן:

הכי קאמר

ריש לקיש:

יכול

אם לא מירק

יהא פסול מדרבנן, דסלקא דעתך אמינא, איכא פסול מדרבנן

בקדשים אם לא שחטו את כל הסימנים, אבל לא החמירו חכמים בדבר שתהיה זו עבודה פסולה בכהן הדיוט,

לכך שנינו "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה"

למדנו שאין פסול מדרבנן כשלא מירק.

והוינן:

ומאחר דאפילו פסולא דרבנן ליכא, למה לי למרק?

הרי היה עדיף שלא לעשות עבודה באחר?

ומתרצינן: בכל זאת

מצוה למרק

כדי להוציא את כל הדם, ועדיף לקיים מצוה זו אפילו באחר.

והגמרא מביאה מחלוקת אמוראים במהות השחיטה.

אמר רבי שמעון בן לקיש משום לוי סבא

: השחיטה

אינה

מקבלת

ל

שם

שחיטה אלא בסוף

השחיטה, אבל תחילת מעשה השחיטה אינו נקרא בשם שחיטה לענין הלכות התלויות בשם שחיטה.

ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף

הכל קרוי שחיטה.

הגמרא מבארת עתה למאי נפקא מינה לדינא במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן .

אמר רבא: הכל מודים

שאם תחילת השחיטה לא נעשתה כהלכתה, כגון

היכא דשחט סימן אחד עובד כוכבים, ו

אחר כך שחט

סימן אחד ישראל ש

השחיטה

היא פסולה

81 ,

מפני שאף לריש לקיש אין אומרים נלך אחרי סוף השחיטה,

שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד עובד כוכבים,

שכל בהמה שסימן אחד שלה חתוך הרי היא טרפה אלא אם כן נעשה החתוך לפי התנאים של הלכות שחיטה.

ורבא מביא מקרה אחר שהיה מקום לומר שהוא תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ודוחה רבא ואומר שבאמת גם בו לא קיימת מחלוקת.

כשם שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשחיטה כך נחלקו במליקה, לדעת ריש לקיש שם מליקה חל רק על סוף המליקה, ולרבי יוחנן כל המעשה נקרא בשם מליקה.

ישנם שני הבדלים בין חטאת העוף לעולת העוף בענין המליקה.

א. בחטאת צריך למלוק סימן אחד ובעולה צריך למלוק שני סימנים.

ב. מקום מליקת עולת העוף הוא למעלה מחוט הסיקרא . הכהן היה עולה על הכבש ופונה לסובב של המזבח ושם היה מולק, ואם מלק למטה - פסולה, ובחטאת היה מולק למטה. [זבחים ס"ד ע"ב].

ואומר רבא:

בעולת העוף נמי,

אף שהיה אפשר לומר:

היכא דמליק סימן אחד למטה

שלא כדין מליקתה

וסימן אחד למעלה

כדינה, שהדבר תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, שאם נאמר ששם מליקה חל על סופה - המליקה נעשתה במקומה, ואם נאמר ששם מליקה חל מתחילתה - לא נעשתה המליקה במקומה.

האמת היא שהעולה

פסולה

אף לריש לקיש ואף שלגבי עולה - גמר המליקה הוא בסימן השני,

שהרי

כשמלק סימן אחד

עשה בה

דבר שהוא גמר

מעשה חטאת העוף

ועשהו בפסלות

למטה,

ויש כאן סוף מליקה פסולה.

רבא מפרש שיש נפקא מינה בין רבי יוחנן וריש לקיש לענין שחוטי חוץ.

השוחט מחוץ לעזרה - חייב כרת. השוחט עוף קדשים מחוץ לעזרה - חייב, ואף שדינו למולקו בעזרה, הוא חייב על שחיטתו בחוץ ולא על מליקתו .

אומר רבא:

לא נחלקו אלא

ב

כגון ששחט סימן אחד

של עולת העוף

בחוץ וסימן אחד בפנים. למאן דאמר

-

ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף

-

מיחייב

על תחילת השחיטה בחוץ,

למאן דאמר

-

אינה לשחיטה אלא בסוף

-

לא מיחייב

כיון שגמר השחיטה היה בפנים, ולפני כן לא נקראה השחיטה בשם שחיטה.

לדעת רבא - במקרה זה אין השוחט מתחייב על סימן אחד בגלל שבחטאת העוף מספיק למלוק סימן אחד, שהרי הוא לא מלק את העוף אלא שחטו, ואי אפשר לומר שהוא גמר את המעשה שיש לעשות בחטאת העוף בחוץ, ומכיון שהתורה מחייבת על שחיטה, יש לראות את סוף מעשה השחיטה לפי מה שצריך לעשות בעולת העוף כי הוא שחט עולת העוף בחוץ .

אמר ליה רבה בר שימי

לרבא:

מר לא אמר הכי, ומנו

[ומיהו] מר זה?

רב יוסף.

לדעת רב יוסף: אפילו

היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול

וחייב כרת לכל הדעות ואף שהוא שחט עולה ובעולה צריך למלוק שני סימנים, בכל זאת נחשב סימן אחד לגמר השחיטה,

שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ,

ואף שהוא שחט ולא מלק.

ואומר רב יוסף:

לא נחלקו אלא

ב

כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים

88 . למאן דאמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף

-

מיחייב, למאן דאמר: אינה לשחיטה אלא בסוף

-

לא מיחייב

לפי שמיעוט סימנים אינו גמר בשום קרבן .

מתיב רבי זירא

ממשנה במסכת פרה על רבי יוחנן:

כל העסוקים בפרה

אדומה

מתחילה ועד סוף

עבודותיה, מהשוחט עד האוסף את אפרה, הרי הם טמאים ו

מטמאים בגדים

שעליהם בשעת העבודה.

ו

העסוקים בה

פוסלין אותה

אם נתעסקו

במלאכה אחרת

תוך כדי עשייתה, שכן דרשו מהפסוקים שפרה אדומה נפסלת על ידי עשיית מלאכה אחרת.

אירע בה פסול בשחיטתה

כגון שנתנבלה - היא מטמאת כנבלה אבל אינה מטמאת את העוסקים בה מדין פרה אדומה כלל , ו

בין קודם פסולה בין לאחר פסולה

-

אינה מטמאה בגדים

מאחר שלא היתה כשרה מעולם, וכל העוסקים אינם עוסקים בפרה אדומה.

ואם אירע פסול מסוים

בהזאתה

שמזים מדמה שבע פעמים כנגד ההיכל, אז העוסקים בה

קודם פסולה

-

מטמאה בגדים

שלהם, מפני שעסקו בה בשעה שהיתה כשרה, והעוסקים בה

לאחר פסולה

-

אינה מטמאה בגדים

שלהם, מפני שהם לא נתעסקו בפרה כשרה.

ו

מקשה רבי זירא:

אי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף

ותחילת השחיטה של הפרה ראויה לטמא את העוסק בה, אם כן

לפלוג נמי

[יכול התנא לחלק גם]

בשחיטתה

ויאמר:

אירע בה פסול בשחיטה

כגון ששהה באמצע השחיטה, אז השוחטה

קודם פסולה

-

מטמאה בגדים

שלו, והשוחטה

לאחר פסולה

אם היה אדם אחר -

אינה מטמאה בגדים

שלו!

אמר רבא

: ב

נתקלקלה שחיטה קאמרת

שיש מקום לחלק בין לפני הפסול לבין אחר הפסול?! אין הדבר כן, אלא אפילו לרבי יוחנן שסובר שתחילת השחיטה נקראת שחיטה,

שאני התם

בנתקלקלה השחיטה

דאיגלאי מילתא למפרע

[שנתברר הדבר למפרע]

דלאו שחיטה היא כלל,

ורק כשכל השחיטה היתה כשרה - נקראת ההתחלה בשם שחיטה .

אמר רבא: אי קשיא לי

[אם קשה לי] ממשנה זו, לא קשה לי ממנה על רבי יוחנן אלא

הא קשיא לי: למאן דאמר: אינה לשחיטה אלא בסוף, לפלוג

[יחלק התנא] ברישא של המשנה העוסקת

בהכשרא דפרה,

ואומרת שכל העסוקים בפרה מטמאים בגדים, ויאמר: שהמתחיל בשחיטה לא מטמא בגדים, ו

כגון דשחטוה בתרי גברי

[בשני אנשים],

דגברא קמא לא מטמאה וגברא בתרא מטמאה!

אמר רב יוסף

לרבא:

תרי גברי בחד זיבחא קאמרת?!

[אתה רוצה לומר שהמשנה תדבר בשני אנשים ששחטו זבח אחד?!]

בר מיניה דההוא

[הוצא מדעתך אפשרות זו] לפי שאין לעשות כך, ולא שכיח הדבר שיעשו שלא כדין .

דתנינא: "תזבח"

מלמד

שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. "תזבחהו"

מלמד

שלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

ואמר רב כהנא: תזבחהו כתיב

93 .

מברייתא זו למד רב יוסף שאין לשחוט פרה אדומה על ידי שני אנשים שכן דין עשייתה של פרה הוא כדין קרבן, ורב יוסף הבין שאין הבדל בין שני אנשים ששוחטים ביחד לשני אנשים ששוחטים אחד אחרי השני.