חולין 11a — התלמוד בעברית

ורב אחא בר יעקב

יתרץ לך: הא דמסגירו הכהן מתוך ביתו, מיירי

כגון דקיימי דרא

[שורה]

דגברי

מהבית המנוגע עד לבית הכהן. וזה שעומד במפתן הבית המנוגע אומר לזה שאחריו,

ו

כן הלאה,

אמרי

זה לזה "

לא בצר"

הנגע, "

לא בצר", "כדקאי

-

קאי",

עד שמגיעה השמועה לכהן בביתו, ועל פי זה מסגירו.

ודנה הגמרא:

מנא הא מילתא דאמור רבנן "זיל בתר רובא"!?

ותמהינן:

מנלן?!

מאי קא מיבעיא לך? והא מקרא מפורש הוא,

דכתיב "אחרי רבים להטות"!?

ומפרשינן:

רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות

המוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ונמצא בשר בעיר, ואין ידוע מאיזו חנות הוא פרש.

ו

כן

סנהדרין

, שי"ב דיינים מזכים את הנידון, וי"א דיינים מחייבים אותו.

כל כהאי גוונא

לא קמיבעיא לן

מנא לן דאזלינן בתר רובא. שהרי הכתוב "אחרי רבים להטות", מדבר בדיינים, שניכר ועומד לפנינו רוב הדעות המזכות כנגד מיעוט הדיעות המחייבות, ואמרה תורה להכריע אמיתות הדין על פי הרוב. ומכאן ילפינן נמי לתשע חנויות המוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, שיש בהן רוב הניכר לפנינו לעומת החנות האחת המוכרת בשר נבילה.

כי קמיבעיא לן: רובא דליתא קמן, כגון

יבם

קטן

ויבמה

קטנה,

שאמרו חכמים "יגדלו זה עם זו", ולא חיישינן שמא ימצא הקטן סריס לכשיגדל, והקטנה איילונית [שאז אין בהם מצות יבום, דרחמנא אמר "להקים שם לאחיו" והני לאו בני הקמת שם נינהו, ונמצא דפוגע בערות אשת אחיו שלא במקום מצוה], אלא אזלינן בתר רוב שאינן סריסין ורוב שאינן איילוניות. והרוב הזה הרי אינו רוב הקיים ועומד לפנינו, אלא הוא מאומד הדעת על פי טבעו של עולם, ועל רוב שכזה מיבעיא לן -

מנלן

דאזלינן בתריה?

אמר רבי אלעזר

:

[

סימן זמן שבח מכנש

]

.

אתיא מרישא

[מהראש]

של עולה,

שקרב למזבח כמו שהוא מבלי שבודקים אותו להווכח שאין בו סימני טריפה, אלא סמכינן על הרוב הטבעי של בהמות כשרות.

דאמר קרא

בעולה "

ונתח אותה לנתחיה".

ודרשינן: "

אותה לנתחיה", ולא

ינתח את

נתחיה לנתחים

נוספים. לפיכך, אינו יכול לחצות את הראש ולבדוק את קרום המוח.

ו

אם כן,

ניחוש שמא ניקב קרום של מוח,

ומי"ח טריפות הוא. ואין טריפה ראויה למזבח, כדממעטינן מקרא ד"מן הבקר", להוציא את הטריפה.

אלא לאו,

על כרחך, הא דלא חיישינן לזה, הוא

משום דאמרינן: "זיל בתר רובא".

ורוב בהמות אינן טריפות, ואף שאין הרוב עומד לפנינו, אלא הוא רוב שבטבע.

ומכאן למדנו לכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא, אף ברובא דליתא קמן.

ודחינן: ו

ממאי

דסמכינן ארובא?דלמא אכן אין מקטירין את העולה עד

דפלי

[שמבקע]

ליה

לראש העולה באופן שאינו מחלקו לשני חלקים,

ובדק ליה

לקרום המוח.

ואי

קשיא לך, והא אין לעשות כן

משום

דרשה ד"

אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים"

לא קשיא, ד

הני מילי

דאסור -

היכא דחתיך ליה לגמרי

לשני נתחים

. אבל היכא

שחותכו ואינו מבדילו לשניים,

ד

אכתי

לייף

[מחובר]

, לית לן בה

להך איסורא, ומותר לעשות כן. ואם כן, ליכא ראיה דסמכינן על הרוב.

מר בריה דרבינא אמר: אתיא

דין רוב

משבירת עצם בפסח. דאמר רחמנא

בקרבן פסח "

ועצם לא תשברו בו"!

ואסור לשבור את עצם הגלגלת.

ו

אם כן

ניחוש שמא ניקב קרום של מוח,

והיאך מותר לאוכלו, והא ספק טריפה הוא?

אלא לאו, משום דאמרינן "זיל בתר רובא"

דבהמות שאינן טריפה. ומכאן למדנו דין רוב לכל התורה.

ודחינן:

ממאי

דלא בדקינן ליה?

דלמא דמנח גומרתא

[גחלת] עליה,

וקלי ליה

לעצם הגולגולת,

ו

אחר שנשרפת, מצי

בדיק ליה

לקרום, ולעולם לא סמכינן ארובא. ומותר לעשות כן, שהרי שנינו שלא חשיב שבירת עצם בקרבן פסח בהכי.

כ

דתניא: המחתך בגידים

של קרבן פסח, אף על פי שקשין כעצמות

, והשורף בעצמות

-

אין בו משום שבירת עצם.

רב נחמן בר יצחק אמר: אתיא

דין רוב

מאליה

של שלמי כבש, שקריבה האליה בשלימות על המזבח עם האימורים בלא שינתחו אותה, על אף שעובר דרכה חוט השדרה שמתחיל מהמוח ומסתיים באליה. ואסור לנתחה, אלא הרי היא קריבה למזבח בשלמות, משום

דאמר רחמנא

[ויקרא ג]

"חלבו

-

האליה תמימה.

לעמת העצה - יסירנה. וכיון שאי אפשר לחותכה,

ליחוש שמא נפסקה חוט השדרה

העובר בה, ונעשית טריפה בהכי. שהרי לא מצינו לבודקה.

אלא לאו,

לא חיישינן להכי,

משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

וכי תימא

לדחות,

דמתתאי פסק לה

לאליה [שחותכה לא בתחלתה ממש, אלא מחוץ למקום הקרוי "בין הפרשות", שהוא כנגד הירכיים, ששם מסתיים חוט השדרה]. ומשם ועד קצה הזנב היא ה"אליה", ותו לא, ולכן אינה טעונה בדיקה לפי שהחוט העובר בה אין לו כבר דין שדרה. ואפילו אם נפסק שם אין הבהמה נטרפת בכך. ורק ממנה ולמעלה עד המח בעינן שלא יפסק, והתם שפיר מצינו למיבדקיה - הא ליכא למימר הכי.

שהרי "

לעומת העצה

יסירנה"

אמר רחמנא.

ו"עצה" לשון כליות הוא. [כדאמרינן "הלב מבין והכליות יועצות"]. ומשמע, שתחלת האליה היא מ

מקום שהכליות יועצות.

והתם עדיין מ"בין הפרשות" ולפנים הוא, ודין שדרה לו. ואם נפסק שם החוט, נטרפת הבהמה בכך.

ומאחר שאי אפשר לקורעה, כדי לבדוק אם לא נפסק בה חוט השדרה, דהא "תמימה" בעינן, שפיר מוכח דסמכינן על רוב בהמות כשירות.

ושוב דחינן: ואכתי

ממאי

דלא בדקינן לה?

דלמא דפתח לה

לאליה

ובדיק לה. ואי משום "תמימה"

אי אפשר לפותחה, הרי

הני מילי

דאסור, דוקא

היכא דחתכה לגמרי

ומפרידה לשני חלקים.

אבל היכא

שפותחה באופן שאינה נבדלת לשניים לגמרי,

ד

אכתי

לייף, לית לן בה

להאי איסורא! משום דאכתי "תמימה" מיקרי. ובכהאי גוונא מצי למיבדקה שלא נטרפה.

רב ששת בריה דרב אידי אמר: אתיא

דין רוב

מעגלה ערופה. דאמר

בה

רחמנא

[דברים כא] "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל", ודרשינן: "

הערופה"

-

כשהיא שלמה,

שכך

תיהוי

לעולם, כמו שהיתה בשעת עריפה.

ו

כיון שאי אפשר לחותכה ולבודקה,

ליחוש דלמא טריפה היא.

אלא לאו,

אינה צריכה בדיקה,

משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

וכי תימא

דלאו משום דסמכינן ארובא הוא, אלא בין כך אין צריכה בדיקה, משום ד

מאי נפקא מינה

אי טריפה היא או לא, דהא לאו קרבן היא - ליכא למימר הכי.

ד

הא אמרי דבי רבי ינאי

: עגלה ערופה אסורה בהנאה, משום ד"

כפרה" כתיב בה

בעגלה ערופה,

כ

מו ב

קדשים.

שנאמר בה "כפר לעמך ישראל וגו' ונכפר להם הדם". והוא הדין דאית לן למילף לענין טריפה. דכשם שטריפה פסולה למזבח, כן פסולה ב"עגלה ערופה".

ובהכרח, משום דסמכינן ארובא לא חיישינן להכי. ושפיר מוכח מהכא דין רוב.

רבה בר רב שילא אמר: אתיא

דין רוב

מפרה אדומה. דאמר

בה

רחמנא "ושחט

אותה לפניו"

,

ובפסוק שלאחריו נאמר

"ושרף

את הפרה לעיניו. ודרשינן,

מה שחיטתה כשהיא שלמה, אף שריפתה כשהיא שלמה.

וכיון שאי אפשר לחותכה ולבודקה קודם שריפתה,

ליחוש דלמא טרפה היא.

אלא לאו,

זה שאין צריכה בדיקה, הוא

משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

ורוב בהמות כשירות הן.

וכי תימא

לדחות, דהא דלא בעינן בדיקה הוא משום דלאו קרבן היא, ולכן

מאי נפקא מינה

אי טריפה היא או לא -? ליכא למימר הכי.

דהא "

חטאת" קרייה רחמנא.

כדכתיב בה "למי נדה, חטאת היא". וילפינן מינה שדין פרה אדומה הוא כדין קדשי מזבח, על אף שהיא קדושה בקדושת בדק הבית. וגם לענין שטריפה פוסלת בה הרי היא כקדשי מזבח. ושפיר מוכח מינה דין רוב.

רב אחא בר יעקב אמר: אתיא

דין רוב

משעיר המשתלח

של יום הכיפורים

. דרחמנא אמר "ולקח את שני השעירים".

ודרשינן,

שיהיו שניהם

שני השעירים [השעיר לה' והשעיר לעזאזל]

שוים.