גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
חולין 10b — התלמוד בעברית
ומקשינן: ומאי שנא האי ספק דלא ידעינן אימתי נשמטה הגרגרת או ספק שהה וספק דרס, מספק שנולד בסכין שמכשיר בה רב חסדא? ומשנינן: התם, בגרגרת שנשמטה ובספק שהה או ספק דרס, איתילידא בה ריעותא ב גופה של בהמה…
הטקסט המקורי — חולין 10b
ומקשינן:
ומאי שנא
האי ספק דלא ידעינן אימתי נשמטה הגרגרת או ספק שהה וספק דרס, מספק שנולד בסכין שמכשיר בה רב חסדא?
ומשנינן:
התם,
בגרגרת שנשמטה ובספק שהה או ספק דרס,
איתילידא בה ריעותא ב
גופה של
בהמה
, אבל
הכא סכין איתרעאי,
אך
בהמה
עצמה
לא איתרעאי
. ואין ספק פסול חיצוני של הסכין מוציא מידי ודאי שחיטה של הבהמה שאין בגופה שום ריעותא.
ומסקינן:
והלכתא כוותיה דרב הונא
, שאם נמצאת הסכין פגומה לאחר שחיטה, השחיטה פסולה -
כשלא שיבר בה עצם
לאחר שחיטה. דאז ליכא למיתלי אלא שנפגמה בעור, קודם שחיטה.
והלכתא כוותיה דרב חסדא
, שהשחיטה כשירה -
כששיבר בה עצם
לאחר שחיטה. דתלינן שנפגמה בעצם, משום דאין ספק מוציא מידי ודאי.
ומקשינן: מהך דאמרת דהלכתא כרב הונא היכא שלא שיבר,
מכלל
זה אתה למד
דרב חסדא
מכשיר
אף על גב דלא שיבר בה עצם
. ואיך אמר הכי? והא בהכרח דנפגמה בעור קודם שחיטה. דאם לא כן,
אלא במאי איפגים?
ומשנינן: טעמא דרב חסדא דמכשיר אף היכא דליכא למיתלי בעצם, כי
אימא בעצם דמפרקת
שהיא מתחת הסימנים,
איפגים
. ולעולם לאחר שחיטת הסימנים נפגמה. ובהא לא סבירא לן כוותיה. דבכי האי גוונא לא הוי ספק וודאי, דאין יותר סבה לתלות ולומר שנפגמה בעצם המפרקת לאחר שחיטה מאשר לתלות בעור לפני שחיטה. אבל היכא ששיבר בה עצם לאחר שחיטה, הלכתא כוותיה. משום דבזה איכא יותר ודאות שיפגם בעצם ממה שיפגם על ידי העור קודם השחיטה.
הוה עובדא
שנמצאה הסכין פגומה לאחר השחיטה,
וטרף רב יוסף עד תליסר חיותא
שנשחטו כולן באותה סכין, ולא בדקוה לסכין בין בהמה לבהמה.
ודנה הגמרא:
כמאן
סבירא ליה לרב יוסף שהטריף את כולן?
האם
כרב הונא
, דאית ליה דתלינן שנפגמה בעור קודם השחיטה,
ו
לכך פסל
אפילו ב
בהמה
קמייתא?
ודחינן:
לא
כן, אלא
כרב חסדא
אית ליה, דלא תלינן דנפגמה בעור אלא בעצם המפרקת,
ו
פסל את כולן
לבר מקמייתא.
שהרי בבהמה הראשונה שנשחטה יש לתלות ולומר שנשברה הסכין בחיתוך עצם המפרקת, לאחר שכבר נשחטו הסימנים. אבל כל האחרונות ודאי טרפות הן אף לרב חסדא, כי שמא נפגמה הסכין כבר במפרקת של הבהמה הראשונה, והבהמות שנשחטו אחריה נשחטו בסכין פגומה.
ואי בעית אימא, לעולם
סבירא ליה לרב יוסף
כרב הונא
, דתלינן הפגימה בעור.
דאי כרב חסדא
דתלינן הפגימה בעצם המפרקת, אף בהמות בתרייתא לא היה לו להטריף.
דהא
מכדי מתלא תלינן
להתיר את שחיטת הראשונה. והרי ודאי נגיעת הסכין במפרקת אינה פוגמת יותר מהעור, לפי שאין מכה עליו בכוח, ואפילו הכי תלינן לקולא בבהמה הראשונה לומר שנפגמה הסכין בעצם המפרקת. ואם כן,
ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא איפגים
, ונטרפו כל האחרונות?
דלמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים,
לאחר שגמר לשחוט את כולן, ונמצא דכולן כשירות.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: רב כהנא מצריך בדיקותא
לסכין,
בין כל חדא וחדא
בהמה, לבודקה שלא נפגמה.
ודנה הגמרא:
כמאן
סבירא ליה רב כהנא? האם
כרב הונא
דקאמר חיישינן שמא בעור נפגמה קודם שחיטה, והא דמצריך לבדוק בין בהמה לבהמה, זהו בשביל
למיפסל
בהמה
קמייתא
, אם תמצא פגימה לאחר שחיטתה?
ודחינן:
לא!
רב כהנא
כרב חסדא
סבירא ליה. ובהמה קמייתא תתכשר אף אי ימצא פגימה בסכין לאחר שחיטתה, דלא חיישינן לנפגמה בעור.
ו
הא דמצריך בדיקה בין הבהמות, הוא בשביל
לאכשורי בתרייתא
. שאם לא יבדוק עד לאחר גמר שחיטת כל הבהמות, ואז ימצא פגימה בסכין, יוטרפו כל האחרונות. דחיישינן שמא בעצם המפרקת של הראשונה נפגמה, קודם שחיטת האחרונות. אבל השתא דבדיק בין כל חדא וחדא ונמצאת הסכין כשירה, בידוע שלאחר שחיטה נפגמה, וכולן כשירות.
ומקשינן:
אי הכי
, דחיישת לבתרייתא שמא הסכין נפגמה כבר - הא עדיין הוי קודם שחיטתן, ואם כן
תיבעי נמי בדיקת חכם
קודם שחיטה דכל חדא וחדא, ואמאי סגי לן בבדיקת השוחט?
ומשנינן:
עד אחד נאמן באיסורין.
שלכל יחיד ויחיד האמינתו תורה על איסור והיתר.
ומשום הכי סגי בבדיקת שוחט, וסמכינן עליה.
ומקשינן:
אי הכי
דעד אחד נאמן באיסורין
, מעיקרא
קודם שחיטת הבהמה הראשונה
נמי לא
תיבעי בדיקת חכם, ותיסגי בבדיקת שוחט.
ומשנינן:
האמר רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם, אלא מפני כבודו של חכם!
ודנה הגמרא:
מנא הא מילתא דאמור רבנן "אוקי מילתא אחזקיה"
, שאין מוציאין דבר מחזקתו הראשונה עד שיודע לנו בודאות שנשתנה, בין להתיר ובין לאסור?
אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: אמר קרא
בפרשת נגעי בתים "
ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית, והסגיר את הבית שבעת ימים".
דבעינן שקודם יצא הכהן מכל הבית, ואחר כך יסגיר את דלתו.
והרי איכא שיעורא לנגע, שבפחות מ"כגריס" אין הנגע מטמא את הבית. ואם כן כיצד מטמא הכהן את הבית לאחר שיצא ממנו, והרי
דלמא אדנפיק
הכהן
ואתא
לחוץ
בצר ליה,
יחסר
שיעורא
דגריס, וכמאן דליתא דמי, ואין הסגרו הסגר!?
אלא לאו
, הא דלא חיישינן להכי, הוא
משום דאמרינן אוקי
נגע
אחזקיה
הראשונה בשעה שראה אותו הכהן, שאז היה בו שיעור "גריס". ומכאן למדנו לכל התורה דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא.
מתקיף לה רב אחא בר יעקב
: והיכי מוכח מנגעי בתים דאזלינן בתר חזקה?
ודלמא
אין הכהן מסגיר את הבית, אלא
כגון שיצא
מהבית
דרך אחוריו
ופניו אל הנגע,
דקא חזי ליה
דלא חסר משיעורו עד
כי נפק
מהבית? דבכי האי גוונא ליכא למיחש למידי.
אמר ליה אביי: שתי תשובות בדבר
זה שהקשה רב אחא.
חדא
, דליכא לאוקמא ביוצא דרך אחוריו, משום
דיציאה דרך אחוריו לא שמה "יציאה"
. וקרא קאמר "ויצא הכהן מן הבית ".
ועוד
: אם נמצא הנגע מ
אחורי הדלת
, על הקיר שבו הדלת, הרי כשפותח את הדלת כדי לצאת מהבית נמצא הנגע מאחורי הדלת, ואז אין רואה את הנגע בשעת יציאתו אפילו אם יצא דרך אחוריו. ואם כן, בכי האי גוונא,
מאי איכא למימר?
והרי דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה? אלא, בהכרח, משום חזקה לא חיישינן שמא ישתנה מצב הנגע.
וכי תימא
, אכתי הכהן יכול לראות שלא חסר משיעורו עד שיצא, וכגון
דפתח ביה
בדלת
כוותא
[חלון] קודם הסגירו, שדרכו הוא רואה את הנגע מבחוץ,
ליכא למימר הכי. דהא
תנן
במסכת נגעים [ב ג]:
בית אפל
[בית חשוך מחמת שאין בו חלונות],
אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו.
אין צריך לפרוץ חלון בבית, בכדי שיוכל הכהן לראות את הנגע, אלא הבית ישאר בטהרתו.
לפי שנאמר בתורה "כנגע נראה לי בבית", ומשמע "לי", ולא לאורי [או "לי", ולא לנרי], שאם הוא יכול לראות את הנגע רק על ידי אור הנר, אינו מחוייב להראות את הנגע אל הכהן, והבית טהור.
וכמו שאינו מחוייב להדליק נר בכדי שיוכל להראות את הנגע, כך אינו מחוייב לפרוץ חלון בבית כדי להראות את הנגע לכהן .
אולם, אם יש לבית חלונות אלא שהם נעולים, הרי הוא חייב לפתוח אותם, ולהראות לכהן את הנגע.
אמר ליה רבא
לאביי: הא
דקאמרת
לשנויי, "
יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה"
אינו כן. שהרי
כהן גדול ביום הכפורים יוכיח
שיציאה דרך אחוריו שמה יציאה.
ד
הא
כתיב ביה "יציאה".
דלאחר שמוציא כף ומחתה מבית קדשי הקדשים, כתיב "ויצא ועשה עולתו ואת עולת העם".
ותנן: "יצא, ובא לו דרך כניסתו".
כלומר, שבשעת יציאתו יהיו פניו כלפי קודש הקדשים, כדרך שנכנס. והיינו דרך אחוריו. ואפילו הכי קרינן ביה "ויצא".
ו
עוד אמר ליה רבא: הא
דקאמרת
דליכא לאוקמי בפתח ביה כוותא, משום דתנן
בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו
לאו ראיה היא מהתם.
ד
הני מילי
דפוטרין אותו אם אי אפשר לראותו -
היכא דלא אתחזק
לנו שיש כאן נגע. שעדיין לא ראה הכהן את מראהו, מאחר והבית אפל.
אבל היכא דאיתחזק
הנגע שהוא ראוי להסגר על פי ראיית הכהן -
איתחזק
כבר. ואין פוטרין אותו בכדי, אלא אם צריך לפתוח חלון בשביל לראות שלא נתחסר, פותחין.
ואם כן ליכא להוכיח מנגעים את דין חזקה, דאפשר דמיירי בכהאי גוונא, דפותח חלון בריר לן דלא נתחסר.
תניא דלא כרב אחא בר יעקב,
דאמר שלא מוקמינן לנגע בחזקתו שלא נתחסר, אלא איירי ביצא הכהן דרך אחוריו, שרואה בו שלא נחסר עד שמסגירו, ולכך ליכא למילף מהכא דין חזקה.
דתניא [משנה במסכת נגעים יב ו, וברייתא המובאת בנדרים נו ב]: נאמר בתורה בפרשת נגעי בתים [ויקרא יד] "
ויצא הכהן מן הבית
אל פתח הבית, והסגיר את הבית שבעת ימים"
.
יכול ילך
הכהן לאחר ראותו את הנגע,
לתוך ביתו
, ויחזור אחר כך לבית המנוגע
ויסגיר
דלתו?
תלמוד לומר
"
אל פתח הבית
", שבצאתו מן הבית יסגירנו.
אי פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף
של הבית המנוגע,
ו
שם
יסגיר
אותו?
תלמור לומר
"ויצא הכהן
מן הבית",
עד שיצא מן הבית כולו!
הא כיצד
הוא מסגיר?
עומד בצד המשקוף
85 ,
מבחוץ,
ומסגיר.
ומנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר, או שעמד בתוך הבית
[דהיינו, תחת המשקוף]
והסגיר
שבדיעבד
הסגרו מוסגר?
תלמוד לומר: "והסגיר את הבית",
שמשמע,
מכל מקום!
וקשיא לרב אחא. דהא בגוונא דהלך הכהן לביתו, הרי נסתר הנגע מעיניו, ואפשר דעד דמטי לביתו וחזר בציר ליה משיעורו. ובהכרח, דמשום דמוקמינן ליה לנגע אחזקתו הוא. ומזה דרבתה תורה מ"והסגיר הכהן את הבית" מכל מקום, שפיר איכא למילף דין חזקה.