חגיגה 2a — התלמוד בעברית

מתניתין:

הכל חייבין

בשלש רגלים

ב

מצוות

ראייה

בעזרה, ובהבאת עולת ראייה [תוספות בהבנת רש"י],

חוץ מ

:

חרש

.

יתבאר בגמרא, אם המדובר הוא בחרש שגם אינו שומע וגם אינו מדבר, לפי שאין בו דעה. או שמדובר אפילו במי שמדבר אך אינו שומע, או שומע אך אינו מדבר.

שוטה וקטן

. הואיל ואין להם דעת, הם פטורים מכל המצוות.

וטומטום

[שאברי ערוותו מחופים בעור]. והוא נלמד ממה שאמרה תורה "יראה כל זכורך", ולא אמרה "זכור".

ואנדרוגינוס

. אדם שיש בו גם אברי זכרות וגם אברי נקבות.

"אנדרו" הוא זכר בלשון יונית, ו"גינוס" היא נקבה [ערוך]. ואף הוא נלמד מ"זכורך".

ונשים

. שהרי אמרה תורה "יראה כל זכורך".

ועוד, שמצות הראייה היא מצות עשה שהזמן גרמא. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה.

ועבדים שאינם משוחררים

. היות ודינם במצוות שוה לדין אשה.

ולדעת רבינא בגמרא, משנתנו באה לפטור אף מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שנאמר: אל פני "האדון" ה' - מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא זה שיש לו גם אדון אחר. ולפיכך שנינו "שאינן משוחררין", לרבות את מי שנשתחרר חלקית אך לא לגמרי.

וכמו כן אותם שאין יכולים להלך ברגליהם ללא משענת וסיוע, פטורים הם ממצוות ראייה. והם:

החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו

מסיבות אחרות [ומתבאר בגמרא].

ונלמד הפטור הזה ממה שאמרה תורה: שלש "רגלים" תחוג לי בשנה. ומשמעות "רגלים" היא: מי שראוי לעלות ברגליו חייב לעלות, להוציא מי שאינו יכול לעלות באמצעות רגליו, אלא באמצעות משענת.

ומבארת המשנה:

איזהו קטן

שהוא פטור מן הראייה, ואף חכמים לא חייבו לחנכו?

כל

קטן

שאינו יכול "לרכוב על כתפיו" של אביו, ולעלות

עמו

מירושלים להר הבית

.

אבל משהגיע לשיעור זה, הרי הוא בכלל מצות חינוך לראייה, מדרבנן,

דברי בית שמאי

.

ו

אילו

בית הלל אומרים

שיעור אחר:

כל שאינו יכול "לאחוז בידו" של אביו ולעלות מירושלים להר הבית

ברגליו, עדיין הוא פטור מראייה, ואין צריך לחנכו לכך. ורק משהגיע לשיעור זה, הרי זה צריך להראות, מדין "חינוך", מדרבנן. והטעם שאין אנו מצריכים לחנכו למצות ראייה קודם לשיעור זה, הוא משום

שנאמר "שלש רגלים

תחוג לי בשנה", ונתמעט מ"רגלים" כל מי שאין יכול לעלות ברגליו. וכיון שאילו הוא היה גדול ואינו יכול להלך ברגליו היה פטור ממצות ראייה, הרי אף כשהוא קטן אין בו דין חינוך [רש"י. וראה תוספת ביאור בהערות].

בית שמאי אומרים

: קרבן

הראייה

צריך שיהיה שוה לפחות

שתי

מעות

כסף, ו

אילו קרבן

החגיגה

צריך שיהיה שוה לפחות

מעה כסף

.

ובית הלל אומרים

היפוך הדברים:

הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף

גמרא:

שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה:

ומפרשת הגמרא את לשון המשנה "הכל חייבין בראייה":

"הכל

" -

לאתויי מאי

[את מי בא לשון זה לרבות]?

מפרשת הגמרא:

לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין

. [עבד שהיה שייך לשני שותפין, ושחרר האחד את חלקו], לחייבו בראייה.

ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה

[ופירש כן סיפא דמשנתנו: ועבדים "שאינם משוחררים" ומשמע כל שאין משוחררים לגמרי הרי הם פטורים מן הראייה] -

"הכל" לאתויי מאי?

שנינו במשנה לקמן ט א: מי שלא חג [שלא הביא קרבן חגיגה] ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל כולו.

והוא הדין מי שלא נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, יש לו תשלומין כל שבעה, והרי זה נראה בעזרה ומביא עמו קרבן [טורי אבן].

ונחלקו אמוראים לקמן ט א, בגדר תשלומין כל שבעה לענין חגיגה, והוא הדין לענין ראייה:

רבי יוחנן סובר: כולן "תשלומין לראשון" הם, ואין חיוב מצד עצמו אלא בראשון, ושאר הימים תשלומין הן לו.

ואילו רבי אושעיא סובר: "כולם תשלומין זה לזה". והיינו, שכל יום ויום הוא גורם לחיוב בפני עצמו, ואינו קשור לחיוב או לפטור של הימים שלפניו. ואם נתחייב ביום הראשון, הימים שלאחריו הם "תשלומין" לו. ואם היה פטור ביום הראשון ונתחייב ביום אחר, הרי הימים שלאחרי היום שהתחייב, הם תשלומין לו [רש"י לקמן].

ומפרשינן "הכל" -

לאתויי

מי שהיה

חיגר ביום ראשון

של הרגל, והיה פטור בו ממצות ראייה,

ונתפשט

[נעשה שלם ככל האדם]

ביום שני

, הרי הוא חייב להיראות ביום השני, ואם לא נראה בשני חייב להראות ביום אחר, ולהביא עמו קרבן [ואין אומרים: הואיל וביום הראשון היה פטור מן הראיייה, שוב אינו מתחייב לפי שאין "תשלומין" למי שלא נתחייב].

ואכתי מקשינן:

הניחא למאן דאמר: כולן

שבעת הימים - הם

תשלומין זה לזה

, שלדעתו כל מי שהיה פטור בראשון מתחייב בשני.

אלא למאן דאמר: כולן תשלומין דראשון

, ולדעתו מי שהיה פטור בראשון אין לו תשלומין, אם כן:

"הכל

" -

לאתויי מאי?

ומפרשינן:

לאתויי סומא באחת מעיניו

לחייבו בראייה.

לפי שאין הסומא פטור ממצות ראייה אלא משום שאינו יכול להלך לבדו בלא סיוע, ופטורו הוא משום שנאמר "רגלים". ולכן, אם אינו סומא אלא באחת מעיניו, הרי הוא חייב לעלות לרגל.

ו

משנתנו

דלא כי האי תנא

, הפוטר אף את מי שהוא סומא רק באחת מעיניו ויכול ללכת בעצמו.

דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה

, כיון

שנאמר

: "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון" -

והמילה הזאת, ללא מסורת הניקוד, היא נקראת

"יִרְאֶה

" [בחיריק], שמשמעה, שיבוא: האדם לעזרה, ויראה שם את השכינה.

אך לפי מסורת הניקוד אנו קוראים אותה

"יֵרָאֶה

" [בצירי], שמשמעה, אדם צריך להביא את עצמו לעזרה, כדי ששם הוא יֵרָאֶה על ידי השכינה.

ושניהם נדרשים, ללמדך:

כדרך שבא

הקב"ה

לראות

[

ך

] [והיינו "יֵרָאֶה" כמשמעות מסורת הניקוד, שהאדם בא להראות על ידי הקב"ה],

כך

הקב"ה

בא לֵירָאוֹת

על ידך, בראייתך אותו [והיינו "יִרְאֶה", כמשמעות המקרא, בלי מסורת הניקוד].

מה "לראות

[

ך

]" ["יֵרָאֲה"] הוא כביכול

בשתי עיניו

של הקב"ה, שהיא ראיה מושלמת -

אף לֵירָאות

מן האדם,

בשתי עיניו

של האדם שבא לראות. למעט מי שאינו רואה בשתי עיניו, פטור מן הראייה.

ואיבעית אימא

לבאר מה שאמרה משנתנו "הכל":

לעולם, כדאמרי מעיקרא

, שהוא בה להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לחייבו בראייה.

ודקשיא לך הא דרבינא

, שאמר לפרש את הסיפא של משנתנו, שהיא באה ללמד שאף מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה.

לא קשיא

. כי:

כאן

סיפא הפוטרת חציו עבד וחציו בן חורין - נשנית

כמשנה ראשונה

, קודם שחזרו בהם בית הלל, והיו סוברים שאין כופין את רבו לשחררו, וכיון שכן הרי הוא פטור מן הראייה.

כאן

רישא המחייבת חציו עבד וחציו בן חורין בראייה - נשנית

כמשנה אחרונה

, לאחר שחזרו בהם בית הלל, והודו לבית שמאי שהיו אומרים: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין.

והואיל וחייב האדון לשחררו, כבר מעכשיו הרי הוא כאילו נשתחרר, וחייב בראייה.

דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין

, הרי זה

עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל

אמרו להם בית שמאי

: