ברכות 54a — התלמוד בעברית

מתניתין:

הרואה

מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך

אתה ה' אלהינו מלך העולם

שעשה נסים לאבותינו

במקום הזה.

הרואה

מקום שנעקרה ממנו עבודת

כוכבים, אומר "ברוך שעקר עבודת כוכבים מארצנו".

על הזיקין

[כוכבי שביט]

ועל הזועות

[רעידות אדמה]

ועל הרעמים ועל הרוחות

[סופות]

ועל הברקים

,

אומר "ברוך שכחו

וגבורתו מלא עולם"

כי בתופעות אלו ניכר שינוי הטבע על פני שטחים נרחבים .

על ההרים ועל הגבעות

המשונים בגובהם ובמראיהם, וניכרת בהם גבורת הבורא,

ועל הימים ועל הנהרות

המפורסמים כמו ארבעת הנהרות המוזכרים בתורה ,

ועל המדברות

,

אומר "ברוך עושה

[מעשה]

בראשית".

רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול

,

אומר "ברוך שעשה את הים

הגדול

"

כי מפני גודלו וחשיבותו תקנו לו ברכה נפרדת.

וחיוב הברכות על ראיית מעשה בראשית, אינו אלא

בזמן שרואהו לפרקים,

דהיינו כשבין ראיה לראיה עברו לפחות שלושים יום.

על הגשמים ועל בשורות טובות, אומר "ברוך הטוב והמטיב".

על בשורות

רעות, אומר "ברוך דיין האמת".

בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים

,

אומר "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

מברך

"ברוך דיין האמת"

על

בשורה

הרעה

שהיא

מעין

בשורה

על הטובה,

והיינו בבשורה שכעת היא רעה אף שיש בסופה גם טובה.

ועל

בשורה

הטובה

שהיא

מעין

בשורה

על הרעה,

מברך "הטוב והמטיב", והיינו בבשורה שכעת היא טובה, אף שיש בסופה גם רעה. וברכות אלו נקבעות כפי המציאות שעתה לפנינו, ואין תולין בעתידות שיתכן ולא יתקיימו. [ובגמרא יתבארו האופנים שבהם מברך ברכות אלו].

והצועק

[מתפלל על]

לשעבר, הרי זו תפלת שוא,

כיצד? כגון ש

היתה אשתו מעוברת, ואומר "יהי רצון שתלד אשתי זכר" הרי זו תפלת שוא,

כי כבר נקבע מין העובר. וכן אם

היה בא בדרך

לביתו,

ושמע קול צוחה בעיר, ואומר "יהי רצון שלא תהא בתוך

ביתי" הרי זו תפלת שוא.

ה

הולך בדרך, ו

נכנס לכרך

שמצויים בו מושלים רעים שמחפשים עלילות,

מתפלל שתים

תפילות,

אחת בכניסתו

לכרך שיכנס לשלום,

ואחת ביציאתו

מהכרך, ובה הוא מודה שיצא לשלום.

בן עזאי אומר

מתפלל

ארבע

תפילות,

שתים בכניסתו ושתים ביציאתו,

ובכל מקום בתפלה הראשונה הוא

נותן הודאה על שעבר,

בכניסתו על שעבר את הדרך בשלום, וביציאתו על שלא ניזוק בכרך,

ו

בתפלתו השניה הוא

צועק על העתיד,

בכניסתו, שלא יארע לו רע בכרך, וביציאתו שלא יארע לו רע בדרך.

חייב אדם לברך

את ברכת "ברוך דיין האמת"

על הרעה

מתוך שמחה

כשם שמברך

ברכת "הטוב ומטיב"

על הטובה, שנאמר

[דברים יא]

"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'".

שהרי כך דרשו מקרא זה:

"בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע

. "ובכל נפשך" -

יש לך לעבדו באהבה.

אפילו

אם

הוא נוטל את נפשך

. "ובכל מאדך" -

חובתך לאהוב את ה' ולעבדו אפילו

בכל ממונך,

דהיינו שלא יעבור על לא תעשה, אפילו אם לשם כך יפסיד את כל ממונו.

דבר אחר: "בכל מאדך"

-

בכל מדה ומדה שהוא מודד לך,

בין מדה טובה ובין מדת פורענות -

הוי מודה לו.

נמצא שחייב לברך על הרעה כמו על הטובה.

לא יקל אדם את ראשו

כנגד שער

המזרח

של חומת הר הבית, ואפילו שעומד מחוץ להר הבית, מפני שכל השערים במזרחו של הר הבית מכוונים זה כנגד זה, ונמצא

שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים.

ו

כיון שנצטוונו על "מורא מקדש"

לא יכנס להר הבית במקלו

ובמנעלו ובפונדתו

[חגורה שמניח בה מעותיו]

ובאבק שעל רגליו

כי הוא דרך חול, יכנס בו רק לצורך תפלה או עבודה,

ולא יעשנו קפנדריא

[קיצור דרך]

ו

לא ירוק בו

רקיקה,

שהיא דרך בזיון,

מקל וחומר

ממה שאסור להכנס בו נעול במנעל שהוא רק דרך חול.

בתחילה

כל חותמי ברכות שבמקדש

[בבית ראשון]

היו אומרים

בחתימת הברכות בתפילה: "ברוך אתה ה' אלוהי ישראל"

עד

"מן

העולם"

,

משקלקלו הצדוקים

וכפרו בתחיית המתים,

ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו

עזרא ובית דינו

שיהו אומרים "מן העולם ועד העולם",

כדי להוציא מלבם של צדוקים, ולהורות שיש עולם נוסף.

ו

עוד

התקינו

כדי לחזק את האמונה בלב העם,

שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם

ה' , וסמכו על מה

שנאמר

[רות ב ד]

"והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'", ו

עוד

אומר

הכתוב [שופטים ו יב] שהמלאך אמר לגדעון:

"ה' עמך גבור החיל", ו

המקור שראוי לסמוך על מה שראינו אצל בועז וגדעון, הוא ממה שהכתוב

אומר

[משלי כג כב]:

"אל תבוז כי זקנה אמך"

, אלא עשה כפי שנוהגים זקני האומה.

ו

אין לך לטעון שהמברך בשם מזלזל בכבוד המקום, שהרי הכתוב

אומר

[תהלים קיט כו]

"עת לעשות לה' הפרו תורתך",

ו

רבי נתן אומר

שכך ראוי לדרוש כתוב זה: לפעמים

הפרו תורתך

[כגון בשאלת שלום בשם, שנראית תקנתם כדבר האסור]

משום עת לעשות לה'

[כי צורך שאלת שלום לחברו הוא רצון ה', שנאמר בקש שלום ורדפהו] .

גמרא:

שנינו במשנה: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה": דנה הגמרא:

מנא הני מילי

שמברכים על הנס?

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא

[שמות יח י]

"ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל

אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים

".

מדייקת הגמרא מלשון המשנה "שנעשו בו נסים לישראל" כי דוקא

אניסא דרבים מברכינן,

אבל

אניסא דיחיד לא מברכינן,

ותמהה על כך:

והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא

[שם מדינה]

נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה,

אתא לקמיה דרבא ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם, בריך "ברוך שעשה לי נס

במקום הזה"

ואם אין מברכים על נס של יחיד למה אמר לו לברך על ניסו?

ו

כן מצינו ש

מר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא

[בקעה]

דערבות

[שם מקום]

וצחא

[צמא ]

למיא, איתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואישתי, ותו

היה מעשה עמו,

זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא

[שוק]

דמחוזא, ונפל עליה גמלא פריצא

[גמל משוגע]

איתפרקא ליה אשיתא

[נפל כותל הבית הסמוך לו]

על לגוה

[נכנס לתוכו, וניצל], ומאז,

כי מטא לערבות, בריך "ברוך שעשה לי נס בערבות

[במעיין המים]

ובגמל",

וכן

כי מטא לרסתקא דמחוזא, בריך "ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות",

ואם אין מברכים על נס של יחיד, למה בירך על ניסיו? מתרצת הגמרא:

אמרי, אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי,

אבל

אניסא דיחיד

רק

איהו

[בעל הנס]

חייב לברוכי.

תנו רבנן: הרואה

את

מעברות הים

מקום שעברו בו ישראל בקריעת ים סוף,

ו

מקום

מעברות הירדן,

או את

מעברות נחלי ארנון,

או

אבני אלגביש

שהשליך ה' על האמוריים כשנלחמו עם יהושע

במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה

ובקש רחמים על ישראל

בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ו

נציב של מלח של

אשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה, על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.

דנה הגמרא:

בשלמא "מעברות הים"

מצינו שנעשה בהם נס,

דכתיב

[שמות יד כב]

"ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה",

וגם ב

"מעברות הירדן"

מצינו שנעשה נס

דכתיב

[יהושע ג]

"ויעמדו הכהנים נושאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן הכן, וכל ישראל עוברים בחרבה, עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן", אלא "מעברות נחלי ארנון" מנלן

שנעשה שם נס?

\-

דכתיב

[במדבר כא יד]

"על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה

ואת הנחלים ארנון" ועל כך

תנא: "את והב בסופה"

-

שני

מצורעים היו,

ושמותיהם "את" ו"הב"

דהוו מהלכין

"בסופה" דהיינו

בסוף מחנה ישראל

כי מצורעים משתלחים מחוץ למחנה,