ברכות 53b — התלמוד בעברית

שנינו במשנה:

ואין מברכין על הנר עד שיאותו

לאורו.

אמר רב יהודה אמר רב: לא

התכוון התנא באומרו ש

"יאותו",

שצריך ש

יאותו

[יהנו ממנו]

ממש,

והיינו רק שלא יברך אלא כעומד סמוך לנר,

אלא כל

אור שראוי ליהנות ממנו, והיינו

שאילו

רוצה

עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ו

אז מברך עליו כל עוד הוא רואהו, ו

אפילו

אם עומד

בריחוק מקום.

וכן אמר רב אשי, בריחוק מקום שנינו.

מיתיבי: היתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס

[בתוך עששית אטומה] ואינו משתמש בנר לאור אלא לחימום,

או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת, אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה.

ומבארת הגמרא את הקושיא:

בשלמא "משתמש לאורה ולא ראה שלהבת" משכחת לה

באופן

דקיימא

השלהבת

בקרן זוית. אלא, "ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה" היכי משכחת לה?

-

לאו, דמרחקא,

ולפיכך אף שרואה אותה אינו יכול להשתמש בה, ונמצא שאינו מברך בריחוק מקום.

מתרצת הגמרא:

לא,

אין כוונת הברייתא שאינו משתמש בשלהבת מפני ריחוקה, אלא משום שאינה מאירה במקומה,

כגון דעמיא ואזלא.

תנו רבנן: גחלים לוחשות

העומדות כדי להאיר

מברכין עליהן,

כי הן נחשבות כשלהבות, אך גחלים

אוממות אין מברכין עליהן,

כי אין בהם שלהבת מאירה.

מבארת הגמרא:

היכי דמי "לוחשות"?

-

אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה,

ובכך הן נחשבות כשלהבות.

איבעיא להו

: איך ראוי לומר:

"אוממות" או "ע וממו ת"?

תא שמע

מהא

דאמר רב חסדא בר אבדימי

: כתיב [יחזקאל לא ח]

"ארזים לא עממהו

[לא הכהו את תארו, כי הוא הנעלה ביותר]

בגן אלה ים".

ורבא אמר

: אין מברכין על הנר אלא העומדים סמוך לנר, כי צריך ש

יאותו ממש

לאורו.

ומבררת הגמרא:

וכמה

צריך להיות סמוך לו כדי שיתחייב לברך על ההנאה ממנו?

אמר עולא: כדי שיכיר

לאורו

בין איסר לפונדיון.

חזקיה אמר: כדי שיכיר

לאורו

בין מלוזמא

[מדת משקל ]

של טבריא למלוזמא של צפורי.

רב יהודה

היה

מברך אדבי

[על האור שבבית אדם הנקרא]

אדא דיילא,

אף שהיה גר רחוק ממנו, וכשיטתו שדי בכך שהאור ראוי להשתמש בו במקומו.

רבא מברך אדבי

[על האור שבבית אדם הנקרא]

גוריא,

שהיה גר סמוך לביתו, וכשיטתו שמברך רק על אור שיכול להשתמש בו,

בר חמא אביי מברך אדבי בר אבוה.

אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזרין על האור כדרך שמחזרים על המצות,

כי אין הברכה על הנר נחשבת כברכת המצוות, ואם אין לו נר במוצאי שבת אינו צריך לחפש אחריו .

אמר רבי זירא: מריש הוה מהדרנא

אחר נר במוצאי שבת כדי לברך עליו,

כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב

-

אנא נמי לא מהדרנא, אלא, אי מקלע לי ממילא, מבריכ נא.

שנינו במשנה:

מי שאכל ושכח ולא בירך

ברכת המזון, והלך ממקום סעודתו,

בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים

: כיון שכבר הלך, בדיעבד, אם ירצה

יברך במקום שנזכר.

אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא: מחלוקת

בית הלל ובית שמאי, היא רק

בשכח

ויצא לפני שבירך,

אבל

אם יצא

במזיד

לפני שבירך,

דברי הכל יחזור למקומו ויברך.

תמהה הגמרא:

פשיטא

שמחלוקתן באופן ששכח, שהרי

"ושכח" תנן?

-

מבארת הגמרא:

מהו דתימא הוא הדין

שנחלקו

אפילו

באופן שיצא

במזיד

לפני שבירך,

והאי דקתני "ושכח",

הוא רק כדי

להודיעך כחן דבית שמאי

שאפילו אם שכח ויצא, צריך לחזור למקומו כדי לברך -

קא משמע לן

שבית הלל מודים באופן שיצא במזיד שצריך לחזור למקומו ולברך.

תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך,

וכי אומרים לו שיטרח ו

יחזור לראש הבירה ויברך?

אמרו להן בית שמאי לבית הלל, לדבריכם

שלצורך ברכה אינו צריך לחזור למקומו, וכי

מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה?

והרי כל אדם יטרח כדי להחזיר כספו, ואם

לכבוד עצמו הוא עולה

-

לכבוד שמים לא כל שכן?!

הנהו תרי תלמידי, חד עביד בשוגג כבית שמאי

וחזר למקומו לברך,

ואשכח ארנקא דדהבא,

וחד עביד במזיד

כבית הלל,

ויצא ממקומו ובירך במקום אחר,

ואכליה אריא.

רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא. אכל, ואשתלי

[שכח]

ולא בריך. אמר

בלבו

היכי אעביד?

-

אי אמינא להו

לאנשי השיירה שימתינו לי בהליכתם כי

אנשאי

[שכחתי]

לברך,

הרי

אמרו לי: בריך

כאן, כי

כל היכא דמברכת, לרחמנא מברכת!

לכן,

מוטב דאמינא להו "אנשאי יונה דדהבא

[שכחתי יונה של זהב ועלי לקחתה] ".

אמר להו: אנטרו לי,

המתינו לי משום

דאנשאי יונה דדהבא!

אזיל ובריך, ואשכח

וקרה לו נס ואכן נמצאה שם

יונה דדהבא.

מבארת הגמרא:

ומאי שנא

שנקט דוקא

"יונה"?

-

דמתילי

[שנמשלה]

כנסת ישראל ליונה, דכתיב

[תהלים סח]

"כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ",

ודרשו:

מה יונה אינה ניצולת

כשאר עופות שנלחמים במקורם או בראשם,

אלא

היא נלחמת רק

בכנפיה

[או שעפה בהם ונמלטת] -

אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות.

שנינו במשנה:

עד אימתי הוא

מברך? - עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו.

מבררת הגמרא:

כמה

זמן הוא

שיעור עכול?

-

אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב

מחמת אכילתו,

וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו.

אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא, ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא: מי אמר ריש לקיש הכי, והאמר רב אמי אמר ריש לקיש: כמה שיעור עכול, כדי להלך ארבע מילין!?

מתרצת הגמרא:

לא קשיא. כאן

, השיעור של "כדי להלך ארבע מילין" הוא

באכילה מרובה.

ואילו

כאן

, השיעור של "כל זמן שיצמא מחמת אכילתו" הוא

באכילה מועטת.

שנינו במשנה:

בא להם יין וכו' ועונין אמן אחר ישראל המברך

אפילו אם שמע רק את סוף הברכה,

ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע

שאומר את

כל הברכה כולה.

דנה הגמרא:

למימרא, ד

אם שמע ברכה מפי

ישראל, אף על גב דלא שמע כולה ברכה, עונה

אמן. והניחה הגמרא שמדובר באופן שהעונה הוא אחד מהמסובין שרוצה לצאת בברכה מפי המזמן, ולכן תמהה:

וכי לא שמע

את הברכה

היכי נפיק?

אמר חייא בר רב

: במשנה מדובר

ב

שומע

שלא אכל עמהן.

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: מדובר

בשלא אכל עמהן.

אמר ליה רב לחייא בריה: ברי,

כשמושיטים כוס של ברכה,

חטוף ובריך!

יש לך לחזר אחרי כוס ברכה שיתנו לך לברך עליו.

וכן אמר רב הונא לרבה בריה: "חטוף וברי ך".

דנה הגמרא:

למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן,

ולכן עדיף לאדם שהוא עצמו יברך על הכוס, מאשר שיצא בשמיעה מהמזמן, ומקשה על כך מברייתא:

והתניא "רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך"?

אמר ליה רבי נהוראי: השמים

[לשון שבועה]

כן הוא,

שהעונה אמן גדול מהמברך!

תדע, שהרי גוליירין

[החיילים הפשוטים]

יורדין

תחילה

ומתגרין

[

במלחמה

],

ו

רק אחר כך

גבורים יורדין ומנצחין,

וכל המלחמה נקראת על שמם. כך גם העונה אמן בא אחר המברך, כי הוא משובח מהמברך עצמו, כי בענייתו הוא גומר את הברכה.

תנאי היא

:

דתניא, אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע

הכתוב "ואכלת ושבעת וברכת",

אלא, שממהרין

לתת שכר

למברך יותר מן העונה אמן".

הרי שברייתא זו סוברת שהמברך עדיף מהעונה.

בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן,

כאשר הם אומרים את הברכות כדי להתלמד?

אמר ליה: אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ו

רק

להתלמד עשויין,

ואינם מתכונים כלל לברך.

והני מילי בדלא עידן מפטרייהו

[שלא בזמן שהם מפטירין בנביא ],

אבל בעידן מפטרייהו עונין,

כי אז הם מברכים כראוי על קריאת התורה והנביא.

תנו רבנן: שמן

שהיו רגילים לסוכו בסוף הסעודה כדי להעביר את הזוהמא מהידים, כל זמן שלא הובא, הוא

מעכב את הברכה,

ואסור לזמן עד שיביאוהו,

דברי רבי זי לאי.

רבי זיואי אומר, אינו מעכב.

רבי אחא אומר,

גם

שמן טוב

[מבושם]

מעכב,

למי שרגיל לסוך ידיו בו אחר הסעודה .

רבי זוהמאי אומר, כשם ש

כהן

מזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אנא, לא "זילאי"

ולא "זיואי" ולא "זוהמאי" ידענא, אלא מתניתא ידענא.

דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: "והתקדשתם",

אלו מים ראשונים. "והייתם קדושים", אלו מים אחרונים. "כי קדוש", זה שמן,

שהמברך סכו בסוף הסעודה כדי להעביר את הזוהמא מהידים,

"אני ה' אלהיכם", זו ברכה.

הדרן עלך פרק אלו דברים

--- title: "חברותא - ברכות — פרק תשיעי - הרואה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02337.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק תשיעי - הרואה

Оригинал главы פרק תשיעי - הרואה