בכורות 51b — התלמוד בעברית

ולא הקדשות בכל אלו

, לומר, שאף את ההקדשות אין פודין בעבדים שטרות וקרקעות.

שנינו במשנה:

כתב לכהן שהוא חייב לו

חמשה סלעים חייב ליתן לו

, ובנו אינו פדוי:

אמר עולא

:

דבר תורה בנו פדוי לכשיתן

את הכסף עצמו,

ומאי טעמא אין בנו פדוי?

מטעם

גזירה שמא יאמרו פודין בשטר

.

וכן אמר רב ששת: בנו פדוי לכשיתן

. כלומר, דבר תורה בנו פדוי לכשיתן.

תני תנא קמיה

[שנה מי ששנה ברייתא לפני]

דרב נחמן: בנו פדוי לכשיתן

ואפילו מדרבנן.

אמר ליה רב נחמן: זו

שאתה אומר אם נתן הרי הוא פדוי, ואפילו מדרבנן -

דברי רבי יוסי ברבי יהודה סתימתא. ואמרי לה: זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימתא, אבל חכמים אומרים: אין בנו פדוי

, ואפילו לכשיתן, ומטעם גזירת חכמים דלעיל.

והלכתא: אין בנו פדוי

ואפילו כשיתן - ומדרבנן.

שנינו במשנה:

לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה

[את דמי הפדיון שפדה בהם],

רשאי

:

תנינא

במשנתנו

להא דתנו רבנן

בברייתא:

נתנו לעשרה כהנים בבת אחת

יצא

-

ואם נתנו לכהן אחד

בזה אחר זה יצא

.

נטלו

הכהן לפדיון

והחזירן לו, יצא

.

וכך היה

מנהגו של רבי טרפון

הכהן,

שהיה נוטל

חמשה סלעים

ומחזיר, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: קיים זה הלכה זו

. כלומר, אף שהחזיר, מכל מקום קיים פדיון הבן ולדין זה של הברייתא מסייעת משנתנו.

ותמהינן על מה שאמרו לו חכמים לרבי טרפון: וכי

הלכה זו

של פדיון הבן הוא שקיים רבי טרפון

ותו לא

[וכי מלבד הלכה זו לא קיים רבי טרפון ולא כלום]!?

אלא

כך אמרו חכמים:

קיים זה

[רבי טרפון]

אף הלכה זו

של פדיון.

רבי חנינא

הכהן

הוה רגיל ושקיל ומהדר

[נוהג היה ליטול פדיון, ואחר כך להחזירו לאב],

חזיייה לההוא גברא דהוה קא אזיל

ואתי קמיה

[ראה רבי חנינא את אבי אחד הבכורים שפדה, שהוא עובר ושב לפניו כדי שיראהו] -

אמר ליה

רבי חנינא לאותו אב: כנראה ד

לא גמרת ויהיבת

[לא גמרת בדעתך להקנות לי את חמשת הסלעים] ולכן אתה מצפה שאשיבך -

אם כן,

מידעם ביש עבדת

[דבר רע עשית] ו

הילכך אין בנך פדוי

. שנינו במשנה:

המפריש פדיון בנו ואבד, חייב באחריותו

:

שואלת הגמרא

מנלן?

אמר

פירש

רבי שמעון בן לקיש

: כתיב [במדבר יח טז]: "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים", ו

אתיא

"

ערך

" ["בערכך"] "

ערך

"

מערכין

[היינו מי שאומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי"] שנאמר בפרשת ערכין [ויקרא כז] כמה פעמים "ערכך":

מה ערכין חייב באחריותן עד שיבואו ליד גזבר, אף פדיון הבן חייב באחריותו עד שיבוא ליד כהן.

רב דימי אמר רבי יונתן

: משום דכתיב [שמות לד כ]: "

כל בכור בניך תפדה, ולא יראו פני ריקם

",

ויליף

"

ריקם ריקם

"

מעולת ראייה

[שמתחייב להביא כל עולה לרגל] שנאמר בה "ולא יראו פני ריקם":

מה עולת ראייה חייב באחריותה

,

אף פדיון הבן חייב באחריותו

.

מתקיף לה רב פפא

: וכי צריך עוד

קרא לקרא

קיים, והרי במשנה הובא מקרא ללמוד שחייב באחריותו, ולמה לי מקרא אחר!?

אלא אמר רב פפא: הא

שחייב באחריותו,

כדקתני טעמא

במשנתנו: "

יהיה לך, אך פדה תפדה

",

וכי איתמר דריש לקיש

ודרבי יונתן

ארישא איתמר

, ששנינו ברישא [מט א]:

מת לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן,

יתן

". ועל זה שאלו בבית המדרש:

מנא לן?

ו

אמר רבי שמעון בן לקיש: אתיא

"

ערך ערך

"

מערכין.

דילפינן בתורת כהנים: יכול אם אמר ערך פלוני עלי ומת, יהא פטור, תלמוד לומר "יעריכנו" אפילו מת, ואף כאן כי מת לאחר שלשים נתחייב האב בפדיונו.

ו

רב דימי אמר רבי יונתן

: "

וכל בכור בניך תפדה, ולא יראו פני ריקם

", וילפינן ריקם ריקם:

מה להלן,

גבי עולת ראיה,

יורשין חייבין

, שהרי עולת חובה היא, וגבי עולת חובה תנן [סוף פרק ב דקינים] "האשה [יולדת] שהביאה חטאתה ומתה, יביאו יורשין עולתה".

אף כאן

גבי פדיון הבן

יורשין חייבין

, לאחר מיתת האב והבן דהוו מחוייבים ומתו.

מתניתין:

הבכור

לאב

נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל

הבכור לאב -

פי שנים בנכסי האם

.

ואינו נוטל

הבכור

פי שנים בשבח

שהשביחו נכסים לאחר מיתת האב קודם חלוקה.

ולא בראוי

[היינו נכסים שלא היה אביהם מוחזק בהם בשעת מיתתו, אבל היו ראויים ליפול לו בירושה ונפלו לאחר זמן] -

כבמוחזק

[כבנכסים שהיו מוחזקים לאב בשעת מיתה].