גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
בכורות 51a — התלמוד בעברית
הוה ליה לחנן בישא זוזא מאכא [שנפחתה צורתו] בהדיה, דלא נפיק בהוצאה ואינו עובר לסוחר. תקע ליה חנן בישא לההוא גברא זימנא אחרינא, ונתחייב לו עוד פלגא דזוזא, ויהביה ניהליה את כולו . שנינו במתניתין: שלשים…
הטקסט המקורי — בכורות 51a
הוה ליה
לחנן בישא
זוזא מאכא
[שנפחתה צורתו]
בהדיה, דלא נפיק
בהוצאה ואינו עובר לסוחר.
תקע ליה
חנן בישא לההוא גברא
זימנא אחרינא,
ונתחייב לו עוד פלגא דזוזא,
ויהביה ניהליה
את כולו
.
שנינו במתניתין:
שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה,
ומאה של מוציא שם רע כולם בשקל הקודש במנה צורי.
והוינן בה:
הא
דקתני
תו
"כולם בשקל הקדש",
למה לי? הא תנא ליה ברישא
וכבר פרט את כולם.
ומשנינן: משום
אונס ומוציא שם רע איצטריך ליה
לתנא למינקט "כולם". ד
סלקא דעתך אמינא,
בשלמא כולהו כתיב בהו שקלים להדיא. בפדיון הבן כתיב "חמשת שקלים לגלגלת", ובעבד כתיב "שלשים שקלים יתן לאדוניו", ובמפתה כתיב "כסף ישקול" [שהוא לשון שקלים]. אבל באונס ומוציא שם רע דכתיב בהו "חמשים כסף" "ומאה כסף", נימא ד
כיון דלא כתיב בהו "שקלים" אימא זוזי בעלמא
בעי למיתב. ומרישא לא שמעינן אלא דחייבים כסף צורי. אבל אכתי אפשר דבזוזים צורים הם.
קא משמע לן
סיפא ד"כולם בשקל הקדש". דהיינו סלע צורי. משום ד
מילף קא ילפי מהדדי!
דכל כסף קצוב הוא בשקל הקודש.
שנינו במתניתין:
חוץ מן השקלים
שאין מביאין אלא מטבע של חצי שקל ולא שוה כסף.
תנא:
חוץ מן השקלים, ומעשר
שני,
ו
שתי מעות כסף של
הראיון
לקנות בהם עולת ראיה - דבעינן בהו כסף ממש ולא שוה כסף.
ומפרשינן:
שקלים,
כ
דתנן: מצרפין שקלים
של כל בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים ומחליפים אותם
לדרבונות
[מטבעות זהב]
מפני משאוי הדרך!
שטורח הוא להעלות שקלים הרבה לירושלים. ודוקא דרבונות, אבל זהב שאינו טבוע במטבע, וכן כל שוה כסף - לא. משום דחיישינן שמא יוזל, ונמצא ההקדש מפסיד. אבל מטבע לא זייל.
מעשר
שני לא נפדה על שוה כסף, משום
דכתיב "וצרת הכסף בידך"!
כסף שיש בו צורת מטבע בדוקא.
ו
שתי מעות של
הראיון
לא יביאון אלא במטבע, כד
תני רב יוסף: שלא יביא סיגה
[גוש כסף]
לעזרה!
אלא מטבע כסף.
מתניתין:
אף על פי שפודין את הבכור בשוה כסף, וכמבואר במשנה הקודמת, מכל מקום:
אין פודין
את הבכור
לא בעבדים ולא בשטרות
שיש לאבי הבן על אחרים,
ולא בקרקעות
, ויתבאר הטעם בגמרא.
ולא בהקדשות
, מפרש בגמרא דהכי קאמר: ואף את ההקדשות אין פודין בכל אלו.
ואם
כתב
האב
לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים
, ובכתב זה רוצה הוא לפדות את בנו:
הרי לא מיבעיא שאינו נפדה בכתב זה, אלא
חייב
הוא
ליתן לו, ו
מכל מקום
בנו אינו פדוי
מדרבנן, ואפילו נתן לו. ויתבאר בגמרא, שאם כי מן התורה הבן פדוי לכשנתן, מכל מקום גזרו חכמים שלא יהא הבן פדוי, משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות.
לפיכך, אם רצה הכהן
כדי שלא יפסיד האב חמשה סלעים -
ליתן לו במתנה
[להחזיר לו חמשה סלעים]
רשאי
.
המפריש
חמש סלעים ל
פדיון בנו, ואבד
, הרי האב
חייב באחריותו, שנאמר
בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח]: "וידבר ה' אל אהרן: כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה
יהיה לך, אך פדה תפדה
את בכור האדם", ודרשינן: כאשר יהיה לך [בידך] הפדיון אז יהיה הבכור פדוי.
גמרא:
שנינו במשנה: אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות:
מבארת הגמרא ד
מתניתין דלא כרבי
היא,
ד
הרי
תניא
:
רבי אומר: בכל
כסף ושוה כסף, ואפילו בעבדים וקרקעות -
פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות
.
שואלת הגמרא:
מאי טעמא דרבי?
דריש
לכתובים בפרשת פדיון הבן שנאמר "ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים" במידת "
ריבויי ומיעוטי
":
רש"י בשבועות ד ב ד"ה דדריש, מבאר את החילוק בין דרשה בדרך ריבוי ומיעוט, לבין דרשה בדרך כלל ופרט, והנידון שם הוא לענין מה שאמרה תורה בשבועת ביטוי [ויקרא ה] "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה", ויש כאן ריבוי וכלל "נפש כי תשבע לבטא בשפתים", ומיעוט ופרט "להרע או להיטיב", ושוב ריבוי וכלל "לכל אשר יבטא האדם בשבועה". וכך ביאר:
דריש ריבויי ומיעוטי: לא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות, אלא במשמעות רבויין ומיעוטין, וגבי שבועות הכי דריש: "נפש כי תשבע" ריבה כל השבועות, "להרע או להיטיב" מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא [שבועה על] להבא כמותו, ולא דדריש ליה במשמעות "כלל ופרט [ללא כלל נוסף]", דנימא: "להרע או להיטיב" פירושו של כלל הוא, ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו, [דהיינו] הרעה והטבה ולא שאר דברים, ואפילו להבא [לא תביא, כל] שאינו הרעה והטבה -
שכל הדורש התורה בכלל ופרט, אית ליה [אם לא חזר הכתוב וכלל]: "אין בכלל אלא מה שבפרט", וכי הדר אתא כללא אחרינא בתר פרטא - כי הכא דכתיב בתריה "לכל אשר יבטא" - די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא, ולא [תרבה [שבועות] לשעבר, שאינו דומה לפרט כלל, דלהכי אהני כלל קמא למעוטי, והיינו דאומר "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", כלומר דן אתה להוסיף על הפרט על ידי כלל האחרון, אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו -
אבל הדורש בריבה ומיעט, אין הפרט פירוש של כלל [כשאין ריבוי אחריו], אלא ממעטו במקצת, כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון, אלא זה וכיוצא בו, [ואף] בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו, הלכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה, לרבות בא ואפילו שלא כעין הפרט, ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל.
וכך דריש: "
ופדוייו מבן חודש
"
ריבה
כל סוגי הפדיון -
"
בערכך כסף
" הרי
מיעט
-
"
תפדה
" - שכתוב קודם המיעוט -
ריבה
כל סוגי הפדיון -
הרי ש
ריבה ומיעט וריבה
, וילפינן:
ריבה הכל, מאי רבי?
רבי כל מילי! ומאי מיעט?
מיעט
דבר אחד בלבד והם ה
שטרות
.
ורבנן דרשי
להנך פסוקים במידת "
כלל ופרט
", וכך דרשי:
"
ופדוייו מבן חודש
" הרי
כלל
.
"
בערכך כסף
" הרי
פרט
.
"
תפדה
" - האמור קודם הפרט -
חזר וכלל
-
והרי "
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט
", ולפיכך הכי דרשינן:
מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות
, שנאמר גבי עבדים "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה".
יצאו שטרות, שאף על פי שמיטלטלין
, מכל מקום
אין גופן ממון
, ולכן אין פודין בהם.
סבורה היתה הגמרא, שבכל התורה אין רבי דורש בכללי ופרטי, אלא בריבויי ומיעוטי, ולכן מקשינן:
אמר
תמה
ליה רבינא למרימר: ו
כי
רבי
ב
ריבויי ומיעוטי דריש, והא רבי
ב
כללי ופרטי דריש במרצע
של עבד עברי, שנאמר [דברים טו]: "כי ימכר לך אחיך העברי, ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך, ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם":
דתניא
: "
מרצע
".
אין לי אלא
שרוצע את אזנו ב
מרצע
-
מנין לרבות
רציעה
בסול
[קיסם שראשו חד]
והסירא
[קוץ]
והמחט והמקדח
והמכתב
[עט ברזל שהיו רגילים לחרוט בו בפנקסי שעוה] ?
תלמוד לומר
"
ולקחת
",
לרבות כל דבר שנלקח ביד
, ולכך אמרה תורה "מרצע" כדי למעט דבר אחד והוא רציעה בסם, וכדמפרש לה ואזיל,
דברי רבי יוסי ברבי יהודה
.
רבי אומר
: "
מרצע
",
מה מרצע מיוחד של מתכת, אף כל של מתכת
, ולאפוקי סול וסירא שהם של עץ.
ואמרינן
[ופירשנו]
במאי קא מיפלגי?
רבי דריש
לפסוקים במידת "
כללי ופרטי
", ומאחר שאמר הכתוב "ולקחת" הרי כלל, ואמר "את המרצע" הרי פרט, וכשחזר ואמר "ונתת באזנו ובדלת" הרי כלל שני, וכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא של מתכת.
ואילו
רבי יוסי ברבי יהודה דריש
להו במידת "
ריבויי ומיעוטי
". וכשריבה הכתוב, ומיעט וריבה נתרבה הכל, מלבד סם.
הרי מבואר, שרבי דורש את התורה במידת כללי ופרטי ולא בריבויי ומיעוטי!?
ומשנינן:
אין בעלמא רבי כללי ופרטי דריש
, אכן בכל מקום דורש רבי במידת כללי ופרטי,
ו
מיהו
הכא
גבי פדיון הבן שאין סדר הכתוב "כלל ופרט וכלל" אלא שתי כללות סמוכים ופרט לאחריהן - שאני, ו
כדתנא
דבי רבי ישמעאל!
דתנא דבי רבי ישמעאל
על הכתוב [ויקרא יא ט]: "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, אותם תאכלו":
"במים
" "
במים
"
שתי פעמים
, שהם שתי כללות סמוכים, ללמד שבכל שרץ המים לא התירה תורה אלא מי שיש לו סנפיר וקשקשת. ופרט, להצריך סנפיר וקשקשת "בימים ובנחלים" בלבד:
אין זה כלל ופרט
. כלומר, אין הכתוב נדרש במידת "כלל ופרט וכלל".
אלא
"
ריבה ומיעט
" הוא.
ו
אילו
רבנן אמרי
: אפילו הכי דרשינן להו בכללי ופרטי, ו
כדאמרינן במערבא
[בארץ ישראל]:
כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט
.
שנינו במשנה: אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות,
ולא בהקדשות
:
וסבורה היתה הגמרא לפרש את המשנה כפשוטה, שלא יפדה את בנו בהקדשות שבידו, ולכן מקשה הגמרא:
והרי
פשיטא
שלא יפדה בהם את בנו, שהרי ההקדשות
לאו דידיה נינהו
[אינם שלו]!? ולכן מפרשת הגמרא את המשנה,
אימא
: