ביצה 34a — התלמוד בעברית

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא

במשנתנו

ברעפים חדשים עסקינן, מפני

שצריך לבודקן

, טעונין הן בדיקה אם ראויים הם לקבל ליבון. כי אפשר שאין הרעפים מקבלים ליבון, וייפקעו כשילבנן, ונמצא שטרח שלא לצורך, לפיכך אסרו ללבן רעפים חדשים.

ואמרי לה

, יש אומרים טעם אחר מדוע אין ללבן רעפים חדשים:

מפני שצריך לחסמן

[להקשותם], ובהיסק הראשון הם מתקשים ונעשים כלי. והלכך, אע"ג שההיסק הוא גם לצורך יום טוב, שהרי צולים עליהם, כיון שבהיסק זה נעשה כלי, הרי זה אסור.

ומביאה עתה הגמרא את דברי המשנה במסכת חולין [נו א] ביחס לבדיקת טריפה, ומשוה אותם לעניננו:

תנן התם

בפרק אלו טרפות:

דרסה

אדם לעוף ברגליו,

או שטרפה

[זרק עוף וחבט אותו]

בכותל, או שרצצתה בהמה

לעוף.

ו

העוף

מפרכסת

ואינה יכולה לעמוד.

שבשלשה מקרים אלו יש לחוש לריסוק אברים [רש"י חולין].

ו

לאחר שאירע בה אחד מהמאורעות הללו

שהתה מעת לעת

[יום אחד שלם], שהוא סימן שלא נתרסקו אבריה,

ושחטה

לעוף - הרי העוף

כשרה

.

ו

אמר

על משנה זו

רבי אלעזר בר ינאי משום רבי אלעזר בן אנטיגנוס

: אף ששהתה מעת לעת אין די בכך להכשירה, אלא

צריכה

גם

בדיקה

לאחר שחיטה, שמא נשתברו רוב צלעותיה, או נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, או שאר מיני טרפות, כתוצאה ממה שאירע.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: מהו לשחטה

לעוף שכזו

ביום טוב?

וצדדי הספק הם:

מי מחזקינן רעותא

בעוף לחוש שמא טריפה היא

ביום טוב

, דהיינו, משום חומר יום טוב.

האם נאמר, כי הואיל וצריכה בדיקה, ונולד בה ריעותא, חוששים אנו שמא טריפה היא, ונמצא עושה מלאכה ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש.

או לא

מחזקינן ריעותא, ומותר לשוחטה.

אמר ליה

רבי זירא לרבי ירמיה:

תנינא

לבעיה שלך פתרון במשנתנו:

שהרי שנינו:

אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן

.

והוינן בה

לעיל:

מאי קא עביד?

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא ברעפים חדשים עסקינן

, ו

מפני שצריך לבדקן

שמא אין ראויים לקבל ליבון, ונמצא טורח שלא לצורך.

הרי למדת שמחזיקים ריעותא ברעפים, שמא אינם ראויים לליבון, משום חומר יום טוב. והוא הדין שמחזיקים בריעותא וחוששין שמא נטרף העוף.

אמר ליה

רבי זירא לרבי ירמיה: לדידי אין ראיה ממשנתנו. כי

אנן

-

"מפני שצריך לחסמן" מתנינן לה!

שלדעתי טעם המשנה הוא כמו הביאור השני הנזכר בגמרא לעיל: מפני שהוא מקשה את הכלי, ולא משום חשש פקיעה. ולכן אין משם ראיה.

תניא

בברייתא בענין בישול בשבת:

אם הסכימו כמה אנשים ביניהם לבשל בשבת.

והיה

אחד

מהם

מביא את האור

[גחלת דלוקה], ובהליכתו התלבתה הגחלת מרוח הליכתו -

ואחד

היה

מביא את העצים

לשימה על גבי הגחלת הדולקת, ומבעירן -

ואחד שופת

מניח

את הקדירה

הריקנית על גבי האש [ולקמן יבואר איזה איסור יש בכך] -

ואחד מביא את המים

ונותנן בקדירה שעל גבי האש, והם מתבשלים -

ואחד נותן בתוכו תבלין

, ומבשלו -

ואחד מגיס

[מערב בכף] את התבשיל -

כולן חייבין!

מביאי האור והעצים משום מבעיר, שופת הקדירה יתבאר חיובו לקמן, ומביאי המים והתבלין, וכן המגיס, חייבים משום מבשל.

ותמהינן:

והתניא

בברייתא אחרת:

אחרון

בלבד

חייב, וכולן פטורין?!

לא קשיא

:

הא

, ברייתא הראשונה המחייבת את כולם, עוסקת בכגון

דאייתי אור מעיקרא

[שהובאה האש בתחילה], ואחר כך נעשו כל השאר, כסדר השנוי בברייתא.

הא

, ברייתא השניה המחייבת את האחרון בלבד, עוסקת בכגון

דאייתי אור לבסוף

, שאז רק מביא הגחלת בלבד עובר, גם משום מבעיר וגם משום מבשל, והאחרים לא עשו כלום, ופטורים.

ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא, שמחייבת גם את השופת קדירה ריקנית: אמאי חייב השופת את הקדירה?

והרי

בשלמא כולהו

האחרים שנזכרו בברייתא,

קא עבדי מעשה

מלאכה.

אלא שופת את הקדרה

-

מאי קא עביד

, וכי מה איסור יש בנתינת קדרה ריקנית על גבי האור?!

אמר

פירש

רבי שמעון בן לקיש: הכא בקדרה חדשה עסקינן

, שנותנין אותה ריקנית על גבי האש כדי להקשותה.

ומשום לבון רעפים

שבמשנתנו

נגעו בה

, לומר, כשם שאסור בזה כך אסור בזה.

תנו רבנן: תנור וכירים חדשים

, וכל שכן ישנים,

הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר

. שאינם מוקצה, על אף שמלאכתם לאיסור, ומותר לטלטלן בשבת כשאר כלים שבחצר, הואיל וראויים הם לתת בהם איזה דבר.

אבל אין סכין אותם שמן, ואין טשין

[שפין]

אותם במטלית

. שדרכן היה לסוך את התנורים בעודם חדשים בשמן, ולשפשף אותם כדי להחליקן ולצחצחן. ואסור לעשות כך ביום טוב משום תקון כלי [משנה ברורה].

ואין מפיגין אותן

[מוציאים את חומם]

בצונן

לאחר שהסיקו בהם היסק ראשון

כדי לחסמן

, להקשותם על ידי הצונן.

ואם

מפיג את חום התנור בצונן

בשביל

לאפות

בו פת, שאם לא יקררנו חושש שתישרף הפת,

הרי זה מותר

.

תנו רבנן: מולגין את הראש ואת הרגלים

של בהמה שנשחטה ביום טוב.

דהיינו, מסירים את השיער ואת הנוצות הדקות, על ידי שנותנים מים רותחים לאחר המליחה, כדי להשיר את השיער.

ו

אף

מהבהבין אותן באור

כדי להשיר את השיער, הואיל ומלאכת אוכל נפש היא [מ"ב].

אבל אין "טופלין

" [מכסים במריחה]

אותם

, כדי להשיר שערן,

בחרסית

, מין סיד שמשיר את השיער כשמורחים אותו עליו,

ולא באדמה, ולא בסיד

, מפני שהוא דרך העבדנין, ונראה כעיבוד.

ואין גוזזין אותן במספרים

מפני שנראה כעושה לצורך השיער.

ואין גוזזין את הירק

התלוש להוריד את העלין הכמושין

בתספורת שלו

בכלי שגוזזין בו מן המחובר, מפני שנראה כאילו לקטן היום.

אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות

[מיני ירקות הן], אף על פי שטורח יתר יש בתיקון ירקות אלו.

ומסיקין ואופין בפורני

[תנור גדול שפיו בצידו], ואף על פי שצריך היסק גדול וטירחתו מרובה, וגם אין חוששין שמא יאמרו לצורך חול הוא אופה; ובלבד שצריך הוא לפת הרבה שנזדמנו לו אורחים וכדומה, או שאין לו תנור קטן [משנה ברורה].

ו

כן

מחמין חמין באנטיכי

[יורה גדולה], וכמו בתנור גדול.

ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת

על ידי ההיסק מתוך שחדשה היא, ונמצא טורח שלא לצורך.

תנו רבנן

:

אין נופחין

את האש ביום טוב

במפוח

משום שדומה למלאכת אומן,

אבל נופחין בשפופרת

.

ואין מתקנין את השפוד

שצולין בו ונשבר ראשו ביום טוב.

ואין מחדדין אותו

.

תנו רבנן: אין מפצעין את הקנה

[חותך קרומיות מן הקנה] כדי

לצלות בו מליח

, להניחם תחת הדג בשעת צלייתו כדי שלא יישרף מחום האסכלא עליו הוא צולה את הדג, שכל דבר העשוי להשתמש בו הוי תיקון כלי [רש"י].

אבל מפצעין

[שוברין]

את האגוז במטלית

בין שיניו, כדי שלא ירגישו שיניו בקושי האגוז [מאירי],

ואין חוששין שמא תקרע

המטלית. שהרי אפילו תיקרע, אין זה קורע על מנת לתפור שחייבים עליו [רש"י].

מתניתין:

ועוד

[מלבד הקולא של רבי אליעזר במוקצה במשנה הקודמת],

אמר רבי אליעזר

קולא אחרת בדיני מוקצה:

עומד אדם על

[בסמוך אל]

ה"מוקצה

", שהן גרוגרות וצמוקין העומדים כדי לייבשם, שיבשו ולא יבשו כל צרכן, ויש האוכלים מהם כמות שהם ויש שאינם אוכלים. ואם מזמינם בערב שבת ומגלה דעתו שרצונו לאכול מהם, מותרים הם, וכפי שנתבאר לעיל כו ב.