בבא מציעא 84a — התלמוד בעברית

ואף רבי ישמעאל ברבי יוסי מטא

כי האי מעשה לידיה,

הגיע מעשה כזה לידו, שמינה אותו המלך לתפוס גנבים ושודדים.

פגע ביה

פגש אותו

אליהו

.

אמר ליה

אליהו:

עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה!

אמר ליה

רבי ישמעאל ברבי יוסי:

מה אעביד,

מה עלי לעשות!? שהרי

הרמנא דמלכא,

ציווי המלך,

הוא

.

אמר ליה

אליהו:

אבוך ערק,

אביך ברח

לאסיא

.

את ערוק

אתה ברח

ללודקיא.

כדי שלא תצטרך למלאות את מצות המלך.

כי הוו מקלעי,

כשהיו נפגשים,

רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי,

ביחד, ועמדו פנים אל פנים,

הוה עייל בקרא דתורי בינייהו,

היה יכול לעבור שור ביניהם, תחת כריסם,

ולא הוה נגעה בהו.

והשור לא היה נוגע בהם, מרוב שהיה כריסם כל כך גדול.

אמרה להו ההיא מטרוניתא

שרה נכרית:

בניכם אינם שלכם!

שאינכם יכולים להזדווג עם נשותיכם.

אמרו לה: שלהן,

כריסן של נשותינ, ו

גדול משלנו.

[פירוש אחר: תאותה של אשה גדול מזו של איש].

אמרה להם המטרוניתא: אם כן, שכריסן גדול משלכם,

כל שכן

שאינכם יכולים להזדווג? [לפי הפירוש השני היא שאלה: אם כריסן של הנשים היתה כל כך גדולה, כל שכן שבניכם אינם שלכם, כי מתוך שאינכם יכולים להזדווג, הן נבעלות לאנשים אחרים].

איכא דאמרי: הכי אמרו לה,

השיבו לה על פי הנאמר בספר שופטים [ח כא]: "

כי כאיש גבורתו

", שכגודל הכרס כך גודל אבר התשמיש שלו.

איכא דאמרי: הכי אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר

.

והוינן בה:

ולמה להו לאהדורי לה?

מדוע הם ענו לה כלל,

והא כתיב

במשלי [כו ד] "

אל תען כסיל כאולתו

"?

ומשנינן: כדי

שלא להוציא לעז על בניהם,

שהם אינם שלהם.

אמר רבי יוחנן: איבריה,

אבר התשמיש

דרבי ישמעאל ברבי יוסי,

גודלו

כחמת בת תשע קבין

.

אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין

.

ואמרי לה,

יש אומרים:

בת שלשת קבין

.

דרב פפא גופיה,

איברו של רב פפא עצמו,

כי דקורי דהרפונאי,

גדול כמו עלים שעושים בהרפניא.

אמר רבי יוחנן: אנא, אישתיירו משפירי דירושלים,

אני נשארתי מהאנשים היפים שהיו בירושלים בבנינה.

האי מאן דבעי מיחזי שופריה דרבי יוחנן,

הרוצה לדעת כיצד היה נראה קירון עור פניו של רבי יוחנן,

נייתי כסא דכספא מבי סלקי,

יקח כוס מכסף מיד כשהוא יוצא מבית האומן, כשהוא עדיין צהוב ממראה להב האש,

ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא.

וימלאנו גרעיני רמון אדומים.

ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה,

יעשה שפה על פי הכוס סביב, מוורד אדום,

ונותביה בין שמשא לטולא,

וישים את הכוס בין השמש לצל.

ההוא זהרורי,

מראה הזוהר הנשקף מהכוס על פני הארץ, הוא רק

מעין שופריה דרבי

יוחנן,

ועדיין לא כל יופיו.

ומקשינן:

איני!

והלא רבי יוחנן כלל לא היה אדם יפה?

והאמר מר: שופריה דרב כהנא, מעין שופריה דרבי אבהו

.

שופריה דרבי אבהו, מעין שופריה דיעקב אבינו

.

שופריה דיעקב אבינו, מעין שופריה דאדם הראשון

.

ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה,

רבי יוחנן לא נמנה כלל ביניהם. ומשמע שלא היה יפה.

ומשנינן:

שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה.

לא היה לו זקן. ולכן לא נמנה ביניהם. אבל לעולם הוא היה אדם יפה.

רבי יוחנן, הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה.

היה רגיל לשבת בשער בית הטבילה של הנשים.

אמר: כי סלקן

כשיעלו

בנות ישראל מטבילת מצוה, לפגעו בי,

יפגשו אותי, ויסתכלו ביופיי,

כי היכי דלהוו להו,

כדי שיולידו

בני שפירי כוותי,

בנים יפים כמותי,

גמירי אורייתא כוותי,

בנים לומדי תורה כמותי.

אמרו ליה רבנן: לא מסתפי מר מעינא בישא!?

וכי אינך חושש מעין הרע?

אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קאתינא,

אני מזרעו של יוסף,

דלא שלטא ביה עינא בישא

שלא שולטת בהם עין הרע.

דכתיב

בברכת יעקב אבינו בספר בראשית [מט כב] "

בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין

".

ואמר רבי אבהו: אל תקרי

"

עלי עין

"

אלא

"

עולי עין

", שהם עולים למעלה מהעין, שהעין למטה, והם למעלה, והיא אינה יכולה לשלוט בהם.

רבי יוסי בר חנינא אמר: מהכא,

מכאן אנו למדים שזרעו של יוסף לא שולטת בהם עין הרע, ממה שנאמר בברכת יעקב אבינו לאפרים ומנשה [שם מח טז] "

וידגו לרוב בקרב הארץ

", ודרשינן:

מה דגים שבים, מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף, אין העין שולטת בהן

.

יומא חד, הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא.

יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בנהר הירדן.

חזייה ריש לקיש,

ראה אותו ריש לקיש, בזמן שהוא עוד היה לסטים, מעברו השני של הנהר,

ושוור לירדנא אבתריה,

דילג ריש לקיש את כל רוחב הנהר לעברו של רבי יוחנן.

אמר ליה

רבי יוחנן:

חילך לאורייתא!

כחך הרב, יפה הוא לסבול עול תורה.

אמר ליה

ריש לקיש:

שופרך לנשי!

יופייך ראוי לנשים.

אמר ליה

רבי יוחנן:

אי הדרת בך,

אם תחזור בתשובה,

יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי.

אתן לך את אחותי, שהיא יותר יפה ממני, לאשה.

קביל עליה

קיבל ריש לקיש על עצמו לחזור בתשובה.

בעי למיהדר לאתויי מאניה,

רצה ריש לקיש לדלג בחזרה את הנהר כדי לקחת משם את בגדיו,

ולא מצי!

לא הצליח לחזור בקפיצה. כי מיד שקיבל עליו עול תורה, תשש כחו.

הדר אקרייה ואתנייה,

לימד אותו רבי יוחנן מקרא ומשנה,

ושוייה גברא רבא,

עד שהיה לאדם גדול.

יומא חד, הוו מפלגי בי מדרשא,

יום אחד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בבית המדרש בנוגע לדין בהלכות קבלת טומאה של כלים, וכך נחלקו:

הסייף,

החרב,

והסכין, והפגיון,

סכין בעלת שני פיות,

והרומח, ומגל יד

שפיו חלק והוא עשוי לשבר עצמות ולחתוך עצים,

ומגל קציר,

שקוצרים בו תבואה ופיו מלא פגימות כמסור -

מאימתי מקבלין טומאה?

משעת גמר מלאכתן

.

ומאימתי

הוא

גמר מלאכתן?

רבי יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן,

משעה שהכניס אותם לכבשן כדי לחזקם.

ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים

.

אמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש:

לסטאה

-

בלסטיותיה ידע.

משום שהיית לסטים, לכן אתה בקי באותם כלים המשמשים לליסטיות.

אמר ליה

ריש לקיש:

ומאי אהנת לי?

מה הועלת לי בכך שהחזרת אותי בתשובה? הרי

התם, "רבי" קרו לי,

גם כשהייתי לסטים הייתי ראש להם,

הכא, רבי קרו לי.

כלומר, אינני חשוב עתה יותר מאז.

אמר ליה

רבי יוחנן:

אהנאי לך,

הועלתי לך בכך

דאקרבינך

שקירבתי אותך

תחת כנפי השכינה

.

חלש דעתיה דרבי יוחנן.

חלשה דעתו של רבי יוחנן על דבריו של ריש לקיש כלפיו.

חלש ריש לקיש.

ריש לקיש חלה בגלל הקפידא של רבי יוחנן עליו.

אתאי אחתיה, קא בכיא.

הגיעה אחותו של רבי יוחנן, שהיתה אשתו של ריש לקיש, ובכתה לפני אחיה שיתפלל על בעלה שיבריא מחוליו.

אמרה ליה: עשה בשביל בני!

אמר לה

: [ירמיה מט יא] "

עזבה יתומיך אני אחיה

". כלומר אני אדאג לכל מחסורם.

אמרה ליה:

עשה בשביל אלמנותי!

אמר לה

: המשך הפסוק הוא "

ואלמנותיך עלי תבטחו

". שגם לך אני אדאג.

נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש ריש לקיש.

נפטר מהקפידא של רבי יוחנן.

והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא,

רבי יוחנן התחרט על שגרם למותו של ריש לקיש, כי לא מצא תלמיד חשוב כמותו.

אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה,

מי ילך ליישב את דעתו של רבי יוחנן?

ניזיל

ילך

רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה,

שהוא חריף.

אזל, יתיב קמיה.

הלך רבי אלעזר בן פדת וישב לפני רבי יוחנן.

כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן,

על כל דבר חידוש שאמר רבי יוחנן,

אמר ליה, תניא דמסייעא לך!

היה רבי אלעזר בן פדת מביא לו ראיה על כך מברייתא.

אמר

רבי יוחנן לרבי אלעזר בן פדת:

את

-

כבר לקישא!?

וכי אתה יכול למלאות את מקומו של ריש לקיש?!

בר לקישא,

ריש לקיש,

כי הוה אמינא מילתא,

על כל חידוש שאמרתי,

הוה מקשי לי

היה מקשה עלי

עשרין וארבע קושייתא

קושיות,

ומפריקנא ליה,

והייתי מתרץ לו

עשרין וארבעה פרוקי,

תירוצים,

וממילא רווחא שמעתא,

ומתוך כך היו הדברים מתבררים.

ואת אמרת "תניא דמסייע לך".

ואילו אתה מביא לי ראיות מברייתות.

אטו לא ידענא דשפיר קאמינא,

וכי אינני יודע כי מה שאמרתי, הוא נכון?

הוה קא אזיל וקרע מאניה,

קרע רבי יוחנן את בגדיו,

וקא בכי, ואמר,

והיה בוכה ואומר:

היכא את בר לקיש, היכא את בר

לקישא!?

היכו אתה ריש לקיש, היכן אתה ריש לקיש!?

והוה קא צווח

כך היה צווח

עד דשף דעתיה

[

מיניה

], עד שנטרפה דעתו.

בעי רבנן רחמי עליה,

התפללו החכמים עליו שימות,

ונח נפשיה

ונפטר רבי יוחנן.