בבא מציעא 33b — התלמוד בעברית

אמר רבי יוחנן

: מה ששנינו "תלמוד - אין לך מדה גדולה מזו",

בימי רבי,

שערך את המשניות,

נשנית משנה זו.

אבל כשראה רבי, שמשום כך

שבקו כולא עלמא מתניתין,

שחדלו כולם מלחזור ולשנן את גרסת המשנה,

ואזלו בתר תלמודא,

הלכו רק אחר לימוד לברר הטעמים, חשש רבי שעל ידי כך ישתכחו המשניות, ויחליפו את שמות החכמים, ויחליפו בין פטור לחייב, ובין אסור למותר. לכן -

הדר

[חזר] ו

דרש להו: ולעולם הוי רץ למשנה

-

יותר מן התלמוד,

כדי שילמדו גם משנה.

מאי דרוש

מתחילה, כשאמרו תלמוד גדול?

כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי

:

מאי דכתיב

בספר ישעיהו [ישעיה נח]: "קרא בגרון אל תחשך, כשופר הרם קולך, ו

הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם"?

למה נקט הנביא גבי "עמי" - פשעם, שהוא עבירה בזדון, וגבי "בית יעקב" נקט חטאתם, שהיא עבירה בשוגג?

כך אמר הקדוש ברוך הוא לנביא:

"הגד לעמי פשעם".

"עמי" -

אלו תלמידי חכמים, ששגגות

נעשות להם כזדונות,

ולכן אני קורא לחטאתם - פשע. והטעם ששגגותיהם נעשות כזדונות, לפי שהיו צריכים לתת לב בטעמי המשנה, שיבררו להם את המשנה שהיא עיקר, ולא יורו ממשנה שאינה עיקר.

"ולבית יעקב חטאתם".

"בית יעקב" -

אלו עמי הארץ,

שאר העם,

שזדונות

-

נעשות להם כשגגות,

שאף לפשעם - אני קורא חטאת. לפי שחטאם בא מחמת חוסר ידיעה, ולכן אף זדונותיהם נחשבים בעיני הקדוש ברוך הוא לשגגה.

והיינו דתנן, רבי יהודה אומר: הוי זהיר ב

לימוד ה

תלמוד,

בביאור טעמי המשניות וסברותיהן, וכן, אם תשמע משנה מרבך, הזהר לשאול ממנו טעמיה, ומי שנאה. לפי

ששגגת תלמוד,

אם שגית, ולא ידעת את הטעם הנכון של המשנה, אלא סברת שהטעם הוא אחר, ומתוך כך דימית למשנה דין שבא לידך, והורית שלא כדת -

עולה,

נחשב אותו עוון בידך, כאילו עשיתו ב

זדון!

מזיד אתה, בכך שלא שאלת את הטעם בשעה שלמדת מרבך!

עוד כתוב בספר ישעיהו: "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו: אמרו אחיכם, שנאיכם, מנדיכם, למען שמי יכבד ה', ונראה בשמחתכם, והם יבשו".

דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי,

מהו הביאור בהא

דכתיב

בספר ישעיהו [סו]

"שמעו דבר ה', החרדים אל דברו!

אמרו אחיכם, שנאיכם, מנדיכם: למען שמי יכבד ה', ונראה בשמחתכם, והם יבושו!"? "החרדים אל דברו" -

אלו תלמידי חכמים,

בעלי תלמוד, שהם "תלמידים של חכמים", והיינו, ששימשו הרבה חכמים, ושמעו מכל אחד מהם את טעמי משנתם, בענינים שונים. לפי שאין הכל בקיאים בכל הענינים בשוה, ולכן מי שלומד מכמה חכמים, יכול לדעת את התורה באופן יותר מעולה, ממי שלומד רק מחכם אחד.

"אמרו אחיכם"

-

אלו בעלי מקרא,

שהם נחשבים כ"אחים" לבעלי הגמרא, לפי שבעזרתם הם יודעים להורות הלכה. ואין הם מורים הלכה מתוך המקרא, כיון שאין בו תורה שבעל פה.

"שונאיכם",

שונאיהם של בעלי התלמוד -

אלו "בעלי משנה",

השונאים את בעלי התלמוד, לפי שבעלי תלמוד אומרים על בעלי משנה שהם "מבלי עולם" [מלשון בלאי, הפסד], כפי שנאמר במסכת סוטה, שה"תנאים" [אותם אנשים השונים פרקי משניות בלבד] הם "מבלי עולם", לפי שמורים הלכה מתוך משנתם גרידא, בלי להבין טעמיה.

"מנדיכם",

מנדיהם של בעלי התלמוד -

אלו עמי הארץ,

אשר תלמידי חכמים שנואים עליהם, ומתועבים להם כמו נדה.

וכל אחת מהכתות האלו אומרת: למען שמי, יכבד ה', ונראה בשמחתכם!

והיינו, שכולם יחד מצפים לעת שבה יתגלה כבוד ה', ויראו אז כולם את שמחתם של תלמידי החכמים.

שמא תאמר, פסק סברם, ובטל סיכוים

של כל אלו, שהרי הכתוב אומר: "אמרו" אחיכם שונאיכם מנדיכם: למען שמי יכבד ה! ומשמע שהם אמנם אומרים כן ומצפים לכך, אבל אכן לא יזכו לראות בהתקיימות בקשתם!?

תלמוד לומר: "ונראה בשמחתכם".

אמר הנביא "ונראה בשמחתכם", ולא אמר "ואני אראה בשמחתכם", ומשמע שכך אמר הנביא: אני ואחיכם ושונאיכם ומנדיכם - כולנו נראה בשמחתכם.

שמא תאמר,

שדברי הכתוב "והם יבושו" מתייחסים לאלו שאינם תלמידי חכמים, והללו, על אף שהם מכלל

ישראל, יבושו

לעתיד לבוא?

תלמוד לומר: "והם יבשו".

משמע, רק

נכרים,

שאינם מאתנו, ואינם נקראים על שם ישראל -

יבושו, וישראל

-

ישמחו!

הדרן עלך פרק אלו מציאות

--- title: "חברותא - בבא מציעא — פרק שלישי - המפקיד" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02358.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - המפקיד

Оригинал главы פרק שלישי - המפקיד

פרק "המפקיד" עוסק בדיני השומרים, וארבעה שומרים הם: שומר חנם, שומר שכר [נוטל שכר עבור שמירתו], שוכר ושואל.

דין השומרים והשואל מפורש בתורה בפרשת משפטים [פרק כב]:

פרשת שומר חנם

: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש [כלומר: יאמר השומר שנגנב מביתו, ועל כן הוא פטור מלשלם, שאין השומר חייב בגניבה, אלא כשהיא באה על ידי פשיעה], אם ימצא הגנב ישלם שנים". הרי למדנו, שאין שומר חינם חייב בגניבה, וכן אינו חייב על אבידה, אלא אם כן באו אלו על ידי פשיעה.

"אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו [כלומר: וכבר נשבע השומר שלא שלח ידו בפקדון של רעהו]. על כל דבר פשע ... ".

הרי למדנו, שאין השומר נפטר מידי תשלומים לבעלים, אלא כשנשבע תחילה שלא שלח ידו בפקדון, שכן אם שלח ידו בפקדון, כי אז חייב הוא לשלם, אפילו אם נאנס הפקדון בידו.

ואמרו חכמים [לעיל ו א]: שלש שבועות משביעין אותו: שבועה שלא פשעתי בו, שבועה שלא שלחתי בו יד, שבועה שאין הפקדון ברשותי.

פרשת שומר שכר

: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור [תמורת שכר], ומת [כדרכו] או נשבר [הפקדון באונס] או נשבה [על ידי לסטים מזויין], [ו] אין רואה [שיעיד בדבר, אלא הוא טוען כך] ".

"שבועת ה' תהיה בין שניהם, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ולקח בעליו [את השבועה] ולא ישלם [השומר, שכל אלו אונס הם, ושומר שכר פטור על האונס] ".

"ואם גנב יגנב מעמו [מעם השומר], ישלם לבעליו". [וכן חייב הוא על האבידה].

"אם טרף יטרף [הבהמה שהפקדה אצלו], יביאהו עד [יביא עדים שנטרפה באונס; ואת] הטרפה לא ישלם [שאין שומר שכר חייב באונסין] ".

פרשת שואל

: "וכי ישאל [בחינם, ולא בשכר] איש מעם רעהו ונשבר או מת [אף שאונס הם], בעליו אין עמו [אם בעליו לא היו עם השואל במלאכת השואל בשעת תחילת השאילה], שלם ישלם [שהשואל חייב אף על האונסין, ופטור כשהיו בעליו עמו במלאכתו]. "אם בעליו עמו לא ישלם [השואל, וכן כל השומרים פטורים כשבעליהם עמם במלאכתם].

השוכר

לא פירשה התורה את דינו: אלא אמרה: "אם שכיר הוא בא בשכרו", ונחלקו תנאים [לקמן צג א] בדינו: רבי מאיר אומר: שוכר כשומר חינם; ורבי יהודה אומר: שוכר כשומר שכר.

כללם של דברים:

א. שומר חינם חייב בפשיעה בלבד; שומר שכר חייב אף בגניבה ואבידה; שואל חייב בכולם, ואפילו באונסין; ודין השוכר במחלוקת תנאים הוא.

ב. אף שחייבה התורה את השואל בכל האונסים, פטרה אותו התורה כשבעליו עמו במלאכתו, וכן כל השומרים, [מלבד שומר חינם בפשיעה, שנחלקו בו אמוראים לקמן צה א].

ג. פטור נוסף בשואל למדו חכמים מן הסברא, והוא: אם מתה הבהמה מחמת מלאכה, אין השואל חייב, ומשום שאומר השואל למשאיל: "וכי לא לכך שאילתיה"!?

ד. אין השומרים פטורים אפילו באונס, אלא כשנשבעו שלש שבועות, כפי שנתבאר.

מתניתין:

המפקיד אצל חבירו

בחינם

בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו

, שהוא אינו חייב באחריותם, שאין שומר חינם חייב אלא בפשיעה - אם

שילם

הנפקד

ולא רצה לישבע

שנגנבה שלא בפשיעתו, ואף שהיה יכול לעשות כן,

שהרי אמרו: שומר חינם נשבע ויוצא

:

אם

נמצא הגנב

הרי הוא

משלם תשלומי כפל

, ואם נמצא שאף

טבח ומכר

הגנב, הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

ו

למי משלם

הגנב:

למי שהפקדון אצלו

, כלומר: לשומר, כי המפקיד מקנה לו את הכפל, וכפי שיתבאר בגמרא, באיזה אופן חל קנין זה.

אבל אם

נשבע

הנפקד שהוא פטור מאחריות הפקדון,

ולא רצה לשלם

-

אם

נמצא הגנב

הרי זה

משלם תשלומי כפל

, ואם אף

טבח ומכר

הגנב, הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

, ו

למי משלם: לבעל הפקדון

שאת שלו גנב טבח ומכר.

גמרא:

שנינו במשנה: המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים:

ומקשינן:

למה ליה

לתנא

למתני

: המפקיד אצל חבירו

בהמה, ולמה ליה למתני

גם

כלים

, והרי די אם היה שונה התנא את אחד מהם!?

ומשנינן: הן בהמה והן כלים

צריכי

להיות שנויים במשנתנו!

דאי תנא

רק

בהמה

[אילו היה שונה התנא בהמה בלבד]:

הוה אמינא

[הייתי אומר]: כשהפקיד אצלו

בהמה, הוא

[רק אז]

דמקני ליה כפילא

[מקנה המפקיד לנפקד את הכפל], ו

משום דנפיש טירחה

של בהמה [רב טרחתה של שמירת בהמה]

לעיולה ולאפוקה

[להכניסה ולהוציאה]; ומשום שטרח בה הנפקד הרבה, לכן מקנה הוא לו את תשלומי הגנב.

אבל

כשהפקיד אצלו

כלים דלא נפיש טירחייהו

[אין טרחת הנפקד רבה בשמירת כלים] -

אימא

, הייתי אומר ש

לא מקני ליה

המפקיד את ה

כפילא

, ואף ששילם; לכך הוצרך התנא לשנות כלים.

ואי תנא

רק

כלים

[אילו שונה היה התנא כלים בלבד]:

הוה אמינא: כלים הוא דקמקני ליה

המפקיד לנפקד

כפילא, משום דלא נפיש כפלייהו

[אין כפל הכלים מרובה], כלומר: הרי אין הגנב משלם אלא כפל ולא ארבעה או חמשה כבהמה -

אבל בהמה

, שיש בה יותר מתשלומי כפל,

ד

הרי

כי טבח ומכר

הגנב

משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אימא: לא מקני ליה

אפילו

כפילא

, וכל שכן את תשלומי הארבעה וחמשה.

לפיכך

צריכא

הן בהמה והן כלים!

מתקיף לה רמי בר חמא

על דין משנתנו:

והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

, ואיך מקנה המפקיד את תשלומי הגנב לנפקד קודם שנתחייב בהם הגנב!?

ואפילו לרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

, הרי

הני מילי כגון פירות דקל

דעבידי דאתו

[אמורים הם לבוא] -

אבל הכא

בכפל של גניבה, שיש כמה ספיקות בדבר, אם אכן יגיע לידי תשלומי כפל, הרי אפילו רבי מאיר מודה שאינו יכול להקנותו עד שלא בא לעולם; והספיקות הם: