בבא מציעא 33a — התלמוד בעברית

תא שמע

מהא דתניא:

כתוב בתורה "כי תראה חמור שנאך

רבץ.

" ומשמע, דווקא אם מקרה הוא שרובץ עתה תחת משאו, אזי חייב לסייע לו.

ולא

כאשר החמור הוא

"רבצן",

הרגיל תמיד לרבוץ תחת משאו, שאז אינו חייב לפרוק .

וכן דורשים מהמלה

"רבץ",

דווקא כשהוא רובץ צריך לסייע לפרוק,

ולא

כשהוא

עומד

.

וממה שנאמר

"תחת משאו"

דורשים, דווקא חמור טעון משא, שנפל תחת משאו, ועדיין הוא תחת המשא, כמשמעות הכתוב, אותו צריך לפרקו.

ולא

חמור

מפורק

ממשאו, שנפל ממנו, וכבר אינו עליו [בגמרא להלן יתבאר דין זה].

ועוד דורשים ממה שנאמר

"תחת משאו"

: דווקא אם יש עליו

משאוי שיכול לעמוד בו

צריך לסייע לו לפרוק. שכך היא משמעות "משאו" - משא הראוי לו.

ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי רובץ, ומה לי רבצן, ומה לי עומד?

סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים!

ודוחה הגמרא:

הא מני

-

רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים דרבנן.

הכי נמי מסתברא,

שברייתא זו - בשיטת רבי יוסי הגלילי היא.

דקתני: תחת משאו

-

משאוי שיכול לעמוד בו.

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא

-

רבי יוסי הגלילי,

שאמר כך במשנתנו

! שמע מינה

שברייתא זו - כשיטת רבי יוסי הגלילי! ותמהינן:

ומי מצית מוקמת לה

לברייתא זו

כרבי יוסי הגלילי? והא קתני סיפא: תחת משאו

-

ולא מפורק.

מאי

היא מה ששנינו "ו

לא מפורק"?

אילימא

שהכוונה ב

"לא מפורק",

שאם החמור מפורק ממשאו, וצריך להטעינו עליו, אין צריך לסייע

כלל, הא כתיב "הקם תקים עמו",

שצריך לקיים מצות טעינה, לסייע לו להקים את החמור!

אלא פשיטא,

שכך כוונת הברייתא: אבל

לא מפורק

-

בחנם,

שאין צריך לטעון בחינם,

אלא

רק

בשכר.

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא,

שפריקה בחנם וטעינה בשכר -

רבנן

במשנתנו דלעיל!

ומתרצינן:

לעולם

הברייתא בשיטת

רבי יוסי הגלילי היא, וב

ענין

טעינה

-

סבר לה

רבי יוסי הגלילי

כרבנן,

שחייב לטעון דווקא בשכר, ולא כרבי שמעון, שנחלק עליהם.

תנו רבנן

: כתוב:

"כי תראה

חמור שנאך רבץ תחת משאו".

יכול

שחייב ללכת לפרוק

אפילו אם

רואה את החמור

מרחוק?

תלמוד לומר

ממה שנאמר בהמשך המקרא, בענין השבת אבידה:

"כי תפגע

שור איבך תעה וגו'", שלשון "כי תפגע" משמע שדווקא אם פגשו בדרכו - חייב, ולא כשרואהו מרחוק .

אי "כי תפגע", יכול

דווקא

פגיעה ממש,

שרואהו ממש לפניו,

תלמוד לומר: "כי תראה",

שמשמע, אף שרואהו בריחוק קצת.

ואיזו היא ראייה

כזו

, שיש בה

גם

פגיעה?

שיערו חכמים,

שהיינו שיעור

אחד משבע ומחצה במיל

[כלומר, השיעור המתקבל אם נחלק מיל לשבע וחצי],

וזה הוא

שיעור הנקרא

"ריס"

.

תנא: ו

לאחר שהטעין עמו את החמור, אף

מדדה עמו עד

שיעור

פרסה,

כדי לוודא שלא יחזור החמור ויפול.

אמר רבה בר בר חנה: ונוטל

הוא

שכר

על כך.

מתניתין:

אם היו לפניו

אבדתו ו

גם

אבדת אביו

השבת

אבדתו

לעצמו

קודמת

לשל אביו.

וכן אם היו לפניו

אבדתו ואבדת רבו

-

שלו קודם

לשל רבו.

היו לפניו

אבדת אביו ואבדת רבו,

אבידתו

של רבו קודמת

למצות השבה.

והטעם, לפי

שאביו

-

הביאו לעולם הזה. ו

אילו

רבו שלמדו חכמה

-

מביאו לחיי העולם הבא,

וזה עדיף.

ואם

היה

אביו חכם

-

של אביו קודמת,

שהרי גם אביו מביאו לחיי העולם הבא .

וכן, אם

היה אביו ורבו נושאין משאוי,

וצריך לסייע להם לפרוק, פורק ו

מניח

תחילה

את

המשאוי

של רבו, ואחר כך

פורק ו

מניח את של אביו

. וכן, אם

היה אביו ורבו בבית השבי, פודה

קודם

את רבו, ואחר כך פודה את אביו

.

ואם

היה

אביו חכם, פודה

קודם

את אביו, ואחר כך פודה את רבו.

גמרא:

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

ששלו קודם לשל אביו ורבו?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא "אפס כי לא יהיה בך אביון".

ודורשים מהמקרא הזה, שיזהר האדם שלא יהיה בו עצמו עניות, ומלמד הכתוב כי

שלך קודם לשל כל אדם

.

ואמר רב יהודה אמר רב

: אף שאמרנו שלו קודם לכל אדם, מכל מקום,

כל המקיים בעצמו כך,

ומדקדק תמיד להזהר שלא ליתן לאחרים כשיש חשש שהוא ייעשה עני מכך [אם לא במקרה שיש הפסד מוכח], ואינו נוהג לפנים משורת הדין -

סוף בא לידי כך,

שהוא נזקק לבריות.

שנינו במשנתנו:

היה אביו ורבו נושאין משאוי וכו'.

תנו רבנן: רבו, שאמרו

במשנתנו, שהוא עדיף על אביו, היינו

רבו שלמדו חכמה,

שהיא סברת טעמי המשנה, להבין כיצד לא יהיו המשניות סותרות זו את זו, ולדעת את טעמי איסור והיתר, והחיוב והפטור.

ו"חכמה" זאת נקראת "גמרא".

אבל לא רבו שלמדו

רק

מקרא ומשנה

[המשניות כפי שהן שנויות, בלי טעמיהן], שאין לימוד זה נקרא "חכמה",

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר

: אין כוונת המשנה לומר ש"חכמה" היא לימוד הגמרא, ו"רבו שלימדו חכמה" הוא רבו ללימוד הגמרא.

אלא הכוונה היא לחכמתו של התלמיד, והיינו, ידיעותיו בתורה, ו"רבו שלימדו חכמה" הכוונה היא ל

כל

רב

שרוב חכמתו

של התלמיד

הימנו,

בין אם זו גמרא, בין אם זו משנה, ובין אם מדובר במקרא.

רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת,

שלא יכול היה להבין את טעמה, והוא ביאר לו את טעמה -

זה הוא רבו.

אמר רבא: כגון רב סחורה, דאסברן

[שהסביר לנו] את דברי המשנה במסכת טהרות לענין טהרת כלים "

זוהמא ליסטרון",

ולא ידעתי איזה כלי הוא, ופירש לנו רב סחורה, שהכונה היא לכף גדולה שמסלקין בה את זוהמת הקדרה והקלחת לצדדים, ומחמת שהסביר לנו זאת אנו חייבים בכבודו.

שמואל קרע מאניה

[קרע בבגדיו קרע שאינו מתאחה, כדין קריעה של תלמיד על רבו ]

עליה ההוא מרבנן, דאסבריה,

שביאר לו את דברי המשנה במסכת תמיד, לגבי הכהנים הנכנסים בשחרית לפתוח את דלתות ההיכל: מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' ושני מפתחות בידו,

אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון.

וכך הוא פירוש המשנה:

לפני ההיכל של בית המקדש היה בנוי אולם, ודרכו נכנסו אל ההיכל.

רוחב האולם היה צר, עשר אמות, ואורכו היה ארבעים אמות.

וההיכל היה מאונך לו, אחד מן המפתחות הללו פותח את הפשפש [פתח קטן העשוי כמין כפה קטנה] הצפוני שנמצא לצידו של פתח ההיכל, כפי ששנינו שם: שני פשפשים [פתחים קטנים צדדיים] היה לו לשער הגדול המוביל אל ההיכל, משני צדדיו. פשפש אחד היה לצפון פתח ההיכל, והשני לדרומו של הפתח. דרך הפשפש שבדרום - לא נכנס אדם מעולם, כפי שמפורש שם במשנה. ובפשפש שבצפון היתה קבועה דלת, והמנעול של אותו פתח היה קבוע בעומק המזוזה של דלת הפשפש. והבא לפותחו שחרית, עומד מבחוץ, בתוך האולם, ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו כדי להגיע למנעול - ופותח. והיינו מה ששנינו "יורד לאמת השחי".

ולאחר שנכנס בפתח זה, ובא לתא שעל פני אחת עשרה אמה של האולם וקצת מן ההיכל, פותח במפתח השני דלת אחרת שמביאה מן התא להיכל, ונכנס להיכל לפתוח את דלתותיו. ואת דלת זו הוא פותח "כיון", דהיינו מהר , בלא טורח, כמו פתח רגיל [ולא כמו הפתח הראשון, שהיה צריך לפתחו על ידי תחיבת ידו לעומק הפשפש].

אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל, עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה,

כדין תלמיד לרב. משום שהיו יושבין תמיד בבית המדרש ביחד, ומקשין ומתרצין, וכולם למדים זה מזה.

ולענין

החזרת

אבדה

של רבו,

במקום

שיש לפניו גם אבידה של

אביו, אינן חוזרין

[מחזירין] את אבידת הרב לפני אבידת אביו -

אלא

רק

לרבו מובהק,

שרוב חכמתו ממנו.

קבעי מיניה

שאל

רב חסדא מרב הונא

רבו:

תלמיד, וצריך לו רבו,

שאותו רב לומד מהתלמיד שמועות ששמע מתלמידי חכמים אחרים -

מאי

, מה דינו לענין השבת אבידה במקום אביו?

סבר רב הונא שרב חסדא מתכוין אליו, שהוא צריך לרב חסדא תלמידו, ולכן הקפיד עליו ו

אמר ליה: חסדא חסדא,

אני

לא צריכנא לך!

אבל

את, צריכת לי!

עד ארבעין שנין איקפדי אהדדי

, ולא עיילי לגבי הדדי

[הקפידו זה על זה, ולא נכנסו זה אצל זה].

לבסוף, כשנתפייסו,

יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא

-

משום דחלש דעתיה דרב הונא

בגללו.

ו

יתיב

אף

רב הונא ארבעין תעניתא

-

משום דחשדיה לרב חסדא

חשד שוא, שהוא מזלזל בכבודו.

איתמר, רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה,

שאמר "רבו" - היינו רבו שרוב חכמתו ממנו, בין אם בגמרא, בין במשנה ובין במקרא.

ותמהינן:

ומי אמר רבי יוחנן הכי,

שהלכה כרבי יהודה?

והאמר רבי יוחנן "הלכה כסתם משנה". ותנן,

שנינו במשנתנו כאן, שהיא סתם משנה, ש"רבו" היינו

"רבו שלמדו חכמה".

ולכאורה, היינו כרבי מאיר, שאמר רבו היינו דווקא מי שלימדו גמרא, שהיא סברת טעמי המשניות!

ומתרצינן:

מאי

, מה היא הכוונה ל"רבו שלמדו

חכמה"

ששנינו במשנתנו? אין הכוונה לחכמת הגמרא הנקראת "חכמה", אלא הכוונה היא לרבו ש

רוב חכמתו

של התלמיד היא ממנו, וכרבי יהודה, שאמר רבו הוא זה שרוב חכמתו של התלמיד היא ממנו, בין שלמד ממנו גמרא, בין משנה, ובין מקרא.

תנו רבנן: העוסקין

רק

במקרא

-

מדה

יפה היא במקצת,

ואינה מדה

יפה לגמרי. משום שלימוד המשנה והתלמוד יפים הם יותר, לפי שלומדים אותם בעל פה - ומשתכחים, ולכן יש צורך לעסוק בהם תמיד.

בזמן המשנה והגמרא לא היו גמרא ומשנה בכתב, וגם לא ניתנו ליכתב. אלא לפי שנתמעטו הלבבות - התחילו דורות האחרונים לכתבם.

העוסקים

במשנה,

ואינם עוסקין בגמרא,

מדה

יפה היא,

ונוטלין עליה שכר.

אבל העוסקים

בתלמוד

-

אין לך מדה גדולה מזו.

ולעולם הוי רץ ל

לימוד ה

משנה

-

יותר מן התלמוד.

ותמהינן:

הא גופא קשיא!

מתחילה

אמרת

שהעוסקים

בתלמוד

-

אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת: ולעולם הוי רץ למשנה

-

יותר מן התלמוד!?

והרי התלמוד גדול יותר!