בבא קמא 9b — התלמוד בעברית

אילימא שליש ביתו,

אם נפרש שהכוונה שאדם צריך להוציא שליש ממונו לצורך קיום מצווה כלולב, ציצית או ספר תורה, וכיוצא בזה,

אלא מעתה,

אם כך, שעל מצווה אחת עליו להוציא שליש ממונו, יוצא ד

אי אתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתיה!

אם הזדמנו לו שלש מצוות, עליו להוציא את כל ממונו. וזה לא מסתבר.

אלא, אמר רבי זירא: בהידור מצווה

-

עד שליש במצוה.

כוונת רב הונא היא לעניין הידור מצווה, שאם בא להוציא מעות עבור מצווה, ומוצא דבר מהודר יותר בתוספת שליש המחיר, עליו להוסיף ולקנות את הדבר המהודר. כגון הקונה ספר תורה, אם מצא ספר מהודר יותר, יוסיף שליש הדמים, ויקנה את המהודר. והגמרא מסתפקת במדידת השליש:

בעי רב אשי

: שליש זה שעליו להוסיף, האם הכוונה ל

שליש מלגיו

[מתוכו], דהיינו שליש מתוך הסכום שהוצע לו לקניית הפשוט, אותו הוא יוסיף למהודר, וכגון אם הוצע לו הפשוט בששה דינרים, יוסיף שליש המחיר, שהם שני דינרים, ויקנה את המהודר בשמונה.

או שליש מלבר

[מבחוץ], שמחלק הסכום לשני חלקים, ומוסיף עוד חלק שלישי, שהשליש הוא מהסכום הסופי, דהיינו שיקנהו בתשעה דינרים.

ומסקנת הגמרא:

תיקו!

הספק עומד במקומו ללא הכרעה.

במערבא אמרי משמיה דרבי זירא,

בארץ ישראל [שהיא בצד מערב של בבל] היו שונים כך בשם רבי זירא:

עד שליש

שמוסיף עבור הידור מצווה, הוי ההוספה

משלו

, שלא יקבל על כך שכר בעולם הזה אלא שכרו שמור לו לעולם הבא, כמו שנאמר "היום לעשותם" [דברים ו], ודורשים "ולא היום ליתן שכרם" אלא לעתיד לבוא. אבל מה שמוסיף

מכאן ואילך,

יותר משליש,

משל הקדוש ברוך הוא,

זה יפרע לו הקב"ה בחייו.

מתניתין:

משנתנו באה ללמד כיצד באיזה אופן מתחייב אדם על נזקי ממונו שהזיק, על איזה נכסים שהזיק הוא חייב, ובאיזה מקום:

א.

כל שחבתי בשמירתו,

כל דבר שנתחייבתי לשמרו שלא יזיק,

"הכשרתי" את נזקו

. אם לא שמרתיו כראוי, והזיק, נחשב שאני הכשרתי והכנתי את הנזק, ולכן אני חייב. ב.

הכשרתי במקצת נזקו,

גם אם לא הכשרתי והכנתי אלא רק מקצת הנזק, הרי

חבתי בתשלומי נזקו,

נתחייבתי בתשלומי הנזק,

כהכשר כל נזקו,

כאילו הכשרתי והכנתי את כל הנזק [ובגמרא יבואר באיזה אופן מדובר].

ג. אין המזיק חייב אלא אם הזיק

נכסים שאין בהם

דין

מעילה

, דהיינו נכסי הדיוט. אבל המזיק נכסי הקדש פטור מלשלם, כדרשינן "שור רעהו", ולא שור של הקדש [לעיל ו ב].

ד. אין חיוב תשלום נזקים אלא על היזק

נכסים שהן של בני ברית,

של ישראל, ולא של גוי. שאם הזיק נכסי גוי פטור [כדלקמן במשנה לז ב]

ה. וכן אין חייב אלא המזיק

נכסים המיוחדים,

שיש להם בעלים, פרט לנכסי הפקר [ובגמרא יבואר מה המשנה מחדשת בזה].

ו.

ו

החיוב הוא

בכל מקום

שהזיקו נכסיו את נכסי חברו,

חוץ מרשות המיוחדת למזיק,

שאם נכנס השור הניזוק לרשותו של המזיק, יכול המזיק לומר לניזק: מה לשורך ברשותי?

ז.

ורשות הניזק והמזיק.

חצר שיש בה רשות גם למזיק וגם לניזק [בגמרא יבואר].

ח. ו

כשהזיק, חב

[חייב]

המזיק לשלם

את

תשלומי

ה

נזק

-

במיטב הארץ!

מעידית שבנכסיו.

גמרא:

הגמרא מביאה ברייתא המפרשת את הכלל הראשון שבמשנה:

תנו רבנן,

זה ששנינו "

כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו

",

כיצד?

באיזה אופן הוא אמור?

כגון

שור ובור

[או בור], שהיו ברשותו של אדם,

שמסרן ל

ידי

חרש

או

שוטה וקטן,

שאינם בני דעת [ואי אפשר לסמוך עליהם שישמרו על השור או הבור שלא יזיקו],

ו

השור או הבור

הזיקו, חייב

בעל השור או הבור

לשלם

.

מה שאין כן באש

, שאם היתה ברשותו אש, ומסרה לחרש שוטה וקטן, והזיקה האש, פטור האדם שמסר להם את האש מלשלם.

ודנה הגמרא בהבדל בין אש לשור ובור, ובאיזה מציאות מדובר:

במאי עסקינן,

באיזה שור ובור מדובר?

אילימא בשור קשור ובור מכוסה,

אם נאמר שמדובר באופן שמסר לחרש שור קשור, ששמור הוא מלהזיק, וכן בור מכוסה, שאי אפשר ליפול בו,

דכוותה גבי אש,

ובדומה להם מדובר לגבי אש, שמסר לו אש שמורה, דהיינו

גחלת

, שאינה בוערת מעצמה בלא ליבוי, אם כן, יקשה:

מאי שנא הכא ומאי שנא הכא?

מדוע שונה דין השור והבור מדין האש? הרי כיון שהשור והבור שמסר לידי החרש היו שמורים, יש לפוטרו בשור ובור כמו שפטור באש.

אלא

ודאי, מדובר במזיקים שאינם שמורים, דהיינו

בשור מותר

, שאינו קשור,

ובור מגולה

, ולכן המוסרן לידי חרש חייב. ו

דכוותה גבי אש

, ובדומה להם צריך לומר באש, שמסר לו אש שאינה שמורה, דהיינו

שלהבת

[גחלת מלובה].

אך גם זה תמוה, וכי על אופן כזה אפשר לומר

"מה שאין כן באש", דפטור?! והא,

הרי שנינו במתניתין לקמן [נט ב] "השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם", ו

אמר ריש לקיש משמיה

[משמו של]

דחזקיה: לא שנו

במשנה שפטור מדיני אדם

אלא

כ

שמסר לו

לחרש

גחלת, ו

החרש

ליבה

את האש עד שהזיקה.

אבל

אם מסר לחרש

שלהבת

והזיק בה,

חייב

.

מאי טעמא?

משום

דהא ברי היזקא!

כיון שהשלהבת עומדת ומזומנת להזיק, היא נחשבת כמזיק שלו, כמו שורו.

ואם כן, הברייתא ודאי לא מדברת באופן שמסר לו מזיקים לא שמורים, וחוזרת השאלה - באיזה מזיקים מדובר?

ומתרצת הגמרא:

לעולם

הברייתא מדברת

בשור קשור ובור מכוסה

ששמורים הם מלהזיק.

ודכוותה גבי אש

, ובדומה לזה לגבי אש מדובר באש שמורה דהיינו

גחלת

.

ודקא אמרת

, ומה שהקשית:

מאי שנא הכא

שחייב,

ומאי שנא הכא

שפטור, שפיר יש לחלק ביניהם, כי השור והבור, גם אם לא מוסרן לחרש, אינם נחשבים שמורים כראוי, שכן

שור

קשור

דרכיה לנתוקי,

להתיר מעצמו את הקשירה, וכן כיסוי ה

בור דרכיה לנתורי,

ליפול מאליו. וכיון שהשמירה שלהם מלכתחילה לא היתה כראוי, לכן אף כשמסרם לחרש, והחרש התיר את הקשרים של השור או פתח את כיסוי הבור, חייב המוסר. אבל

גחלת

מצד עצמה, אינה עשויה להזיק, כי

כמה דשביק לה, מעמיא עמיא ואזלא.

אם מניחה לגחלת כמות שהיא, הרי היא הולכת ונכבית מעצמה, ואיננה נחשבת למזיק. ועל זה שמסרה לחרש אין לחייבו, כי לא היה עליו לשער בדעתו שהחרש ילבה את הגחלת ויזיק.

אך עדיין שואלת הגמרא:

ול

פי

רבי יוחנן, דאמר,

שמפרש את דברי המשנה לקמן "השולח את הבעירה ביד חרש, פטור מדיני אדם", ש

אפילו מסר לו

לחרש

שלהבת, נמי

פטור

. ולפיו, מה שנאמר בברייתא "מה שאין כן באש" פירושו שפטור אפילו אם מסר לו שלהבת, ו

דכוותא הכא,

ובדומה לזה בשור ובור, מדובר בשור ובור שאינם שמורים, דהיינו

בשור מותר, ובור מגולה

, ואם כן, עדיין צריך ביאור,

מאי שנא הכא,

גבי שור ובור, שאם מסרן לחרש חייב,

ומאי שנא הכא,

לגבי אש, שאם מסרן לחרש פטור.

ומתרצת הגמרא: אמנם מדובר בשור מותר ובור גלוי ובשלהבת, ובכל זאת יש לחלק ביניהם, כי

התם

גבי אש,

צבתא דחרש קא גרים,

אחיזת החרש באש היא זאת שגרמה את הנזק, לפי שהוא נטלה והוליכה אל הגדיש שנשרף, ולולי החרש לא היה נעשה הנזק. אבל

הכא,

לגבי שור ובור,

לא צבתא דחרש קא גרים,

לא אחיזת החרש גרמה את הנזק, כי הרי השור הלך לבדו והזיק, וכן הבור הזיק מצד עצמו, ואף לולי החרש היה נעשה הנזק, לכן חייב בעל השור ובעל הבור.

ובעקבות הברייתא המשמיעה חומרא בשור ובור מאש, מביאה הגמרא ברייתא העוסקת בהבדלי החומרות שיש בין האבות:

תנו רבנן: חומר בשור מבבור,

יש חומרא בשור [היינו קרן ] שאין בבור, וכן להיפך: יש

חומר בבור מבשור.

והברייתא מפרשת:

חומר בשור מבבור

:

א.

שהשור

המועד שהמית אדם

משלם

בעליו

את הכופר

.

ב.

ו

כן

חייב בשלשים של עבד

. שאם המית שור עבד, משלם בעליו של השור שלשים שקלים לאדוניו של העבד.

ג. וכן אם השור המית אדם ו

נגמר דינו

למיתה,

אסור

שור זה

בהנאה

.

ד.

ו

עוד חומר יש בו ש

דרכו לילך ולהזיק

.

מה שאין כן בבור.

שהרי בעל הבור פטור מן הכופר, ומשלשים של עבד, כי הבור פטור על מיתת אדם, דדרשינן "ונפל שמה שור", "שור" ולא "אדם". וכן הבור אין דרכו לילך ולהזיק.

חומר בבור מבשור

א.

שהבור תחילת עשייתו לנזק,

מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק.

ב.

ו

כן

מועד

הוא

מתחילתו

לשלם נזק שלם.

מה שאין כן בשור

, שאינו עומד בתחילת עשייתו להזיק, ואינו משלם בתחילה [בהיותו תם] אלא חצי נזק.