בבא קמא 9a — התלמוד בעברית

הגמרא מביאה מימרא נוספת של אביי בדין לוקח, לגבי עניין אחר:

ואמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות,

דהיינו, שהודיע המוכר לקונה שבמפורש, שהוא מוכר לו את השדה בלי אחריות מצדו, שאם יבוא אדם אחר ויוציא את הקרקע מידו מסיבה כל שהיא, אין הוא חייב להחזיר לו את דמי הקרקע,

ויצאו עליה עסיקין,

באו אנשים "עוררין" וערערו על בעלותו של ראובן המוכר עליה, בטוענם שהשדה היא שלהם, ומחמת שמערערים כן, רוצה שמעון לחזור בו מן המקח, הדין הוא כך:

עד שלא החזיק בה

שמעון בשדה זו, ולא נתן עדיין עבורה מעות למוכר,

יכול

הוא

לחזור בו

מהמקח, ומתבטל המקח, ואינו משלם למוכר עבור השדה.

אבל,

משהחזיק בה

שמעון הקונה בשדה זו, וקנאה בקניין חזקה, שוב

אינ

ו

יכול

שמעון

לחזור בו

מן המקח. וגם אם לא שילם עדיין את דמי השדה, הוא קנה את השדה, וחייב לשלם את דמיה כאילו הם הלואה שהוא חייב למוכר. ואינו יכול לטעון מקח טעות הוא, שלא היה בדעתי לקנות שדה שיש עליה עוררין.

מאי טעמא

[מהו הטעם]? משום

דאמר ליה

ראובן המוכר לשמעון: "

חייתא דקטרי" סברת, וקבלת!

שק קשור מלא רוח הסכמת לקבל על עצמך, ולקנותו.

כלומר, הרי אתה דומה לאדם שקנה שק קשור ולא בדק את תוכנו, שאינו יכול לטעון מקח טעות הוא. כי היות ולא בדק הקונה את תוכנו של השק, סבר וקיבל על עצמו כל מה שיש בו. ואף אתה כן, כיון שקנית שדה בלא שאקבל עליה אחריות כלפיך, הרי בכך קיבלת על עצמך הפסד זה, שאם יבואו עוררין, לא תוכל לבטל את המקח.

והגמרא מבארת מה פירוש "משהחזיק בה אין יכול לחזור":

מאימת הואי חזקה?

כיצד נעשית החזקה המועילה לקניין, שאם עשאה הקונה שוב אינו יכול עוד לחזור בו?

מכי דייש אמיצרי,

מהזמן שהקונה מתקן את גבולות השדה, ומגביה אותם.

ו

דין זה הוא

דוקא

אם המכר נעשה

שלא באחריות.

אבל,

אם המכירה היתה

באחריות, לא

נאמר דין זה, לפי שיכול הקונה לטעון שהוא לא קנה "שק מלא רוח", ולא שדה שיש עליה עוררין, אלא קנה שדה באחריות. ולכן, יכול הלוקח לחזור בו מהמקח ולא לשלם את המעות גם לאחר שהחזיק בשדה, על אף שעדיין לא הוציאו אותה המערערים מידו. כי עצם העובדה שיצאו עליה עוררים, היא סיבה לחזור מהמקח, ולא לשלם את דמיו.

ומביאה הגמרא גירסא אחרת של דברי אביי:

ואיכא דאמרי,

יש אומרים, שכך אמר אביי:

אפילו

אם מכר ראובן את השדה לשמעון

באחריות, נמי,

גם כן אין שמעון יכול לחזור בו מהמקח אם כבר החזיק בשדה. ואף שלא נתן עדיין את המעות, אינו יכול לטעון: הואיל וסופך להחזיר לי את המעות [לאחר שיתקבל ערעורם של המערערים] לכן גם עכשיו, כשהם בידי, אעכבן מליתן לך אותן עד שיתברר הערעור.

משום

דאמר ליה

ראובן לשמעון:

אחוי טירפך, ואשלם לך!

כאשר תראה לי את שטר ה"טירפא" על השדה, לאחר שהעוררין יטרפו ממך את השדה בדין, ויכתבו לך בית דין "שטר טירפא", שזכו המערערים בדין בשדה זו וטרפו אותה מידך כדין לפי שהיא מגיעה להם, אז אשלם לך עבור האחריות. אבל כל זמן שלא עשו כן, אינך יכול לבטל את הקנייה, כי השדה שלי היתה, וודאי לא יזכו בדין, ואינך רשאי לעכב מעותי בידך משום חשש זה, ועליך ליתנם לי.

ועתה הגמרא חוזרת ליישב את סתירת הפסוקים שהקשה אביי לעיל [ז א], שבפסוק אחד נאמר "מיטב שדהו ישלם", ובפסוק אחר נאמר "כסף ישיב לבעליו", ודורשים מ"ישיב" לרבות שמשלם שווה כסף ואפילו סובין. ומביאה על כך הגמרא תירוץ נוסף:

רב הונא אמר

: המזיק צריך לשלם

או כסף, או "מיטב"

.

אך בטרם סיים רב הונא את דבריו לפרש כיצד מתורצת בזה סתירת הפסוקים,

איתיביה

[הקשה]

רב נחמן לרב הונא

: כיצד אמרת שהמזיק צריך לשלם דוקא כסף או מיטב? והרי שנינו בברייתא: "

ישיב

",

לרבות

תשלום נזקים גם באמצעות דבר שהוא

שוה כסף, אפילו סובין

, ולאו דוקא כסף?!

ומפרש רב הונא את תירוצו:

הכא במאי עסקינן

, זה שריבתה תורה שהמזיק יכול לשלם שווה כסף ואפילו סובין, מדובר

בדלית ליה,

שאין למזיק כסף או מיטב. ובכך מיושבת סתירת הפסוקים, כי אכן לכתחילה משלם המזיק או מיטב כנלמד מ"מיטב שדהו", או כסף כנלמד "כסף ישיב לבעליו". ואולם, ריבתה התורה באומרה "ישיב", שאם אין לו למזיק לא כסף ולא קרקע, יכול לשלם אף בשווה כסף, ואפילו בסובין.

אך תמהה הגמרא:

אי דלית ליה,

אם מדובר באופן שאין לו כסף או מיטב, הרי

פשיטא

שישלם במה שיש לו! וכי עדיף לניזק שלא ישלם לו המיק כלל?

ומשיבה הגמרא: אין זה פשוט. כי

מהו

דתימא,

היתה לנו אפשרות לומר, ד

אמרינן ליה: זיל, טרח, זבין, ואייתי ליה כסף!

שהיינו יכולים לומר למזיק, לך וטרח בעצמך למכור את השווה כסף, ושלם לניזק דווקא בכסף.

לכן, קא משמע לן

"ישיב", שאין אומרים לו כן, אלא יכול המזיק לפרוע אף מסובין עצמם.

ומביאה הגמרא מימרא של רב אסי, ודנה האם ניתן לפרשה כדברי רב הונא:

אמר רב אסי: כספים

-

הרי הן כקרקע!

ודנה הגמרא:

למאי הלכתא,

לאיזו הלכה התכוון רב אסי באומרו כלל זה ש"כספים הרי הן כקרקע"?

אילימא לעניין מיטב,

אם נאמר שדברי רב אסי נאמרו לעניין תשלום מיטב, שגם אם יש למזיק עידית, אין הוא חייב לשלם מקרקע שהיא מיטב, אלא יכול לשלם גם בכסף, אם כן,

היינו דרב הונא!

הרי אלו הם דברי רב הונא, האומר שיכול לתת או כסף או מיטב. ואם כן, היתה הגמרא צריכה לשנות זאת בלשון "וכן אמר רב אסי".

אלא,

שמא תאמר, שרב אסי אמר זאת

ל

עניין

שני אחים שחלקו

בירושת אביהם,

ונטל אחד

מהם את ה

קרקע, ואחד

נטל את ה

כספים

.

ו

לאחר שחילקו את הירושה ביניהם

בא בעל חוב

שאביהם היה חייב לו כסף,

ונטל

את ה

קרקע

לפירעון החוב. ועל מקרה זה אמר רב אסי: "כספים הרי הן כקרקע", שהנוטל כספים הוא כמי שנטל את הקרקע, כלומר, שלא נאמר שרק האח שהוא בעל הקרקע הפסיד בגביית הבעל חוב, אלא,

דאזיל האי, ושקיל פלגא בכספים בהדיה,

אח זה שנטל את הקרקע, הולך עתה לאחיו שקיבל את הכספים, ומתחלק עמו בכספים.

הרי לא מסתבר שזאת בא רב אסי לומר. כי

פשיטא

הוא שגם האח שנטל את הכספים עליו להשתתף בפריעת חוב אביו, וכי

האי ברא, והאי לאו ברא!?

וכי רק האח בעל הקרקע הוא בן, ואילו האח בעל הכסף אינו בן, כדי שישתתף אף הוא בפירעון חוב האב?!

ומביאה הגמרא שיש אחרים שדחו פירוש זה, מסיבה הפוכה:

איכא דאמרי: אדרבא, לאידך גיסא,

יש אומרים שיש לפרוך הסבר זה בדיוק להפך, שכן לא מסתבר לחייב את האח בעל הכספים;

דאמר ליה

בעל הכספים לאחיו בעל הקרקע: הרי שנינו נטלנו את חלקנו בירושה עם סיכון להפסד, כיון שמצד אחד לכספים יש סיכון, שיגנבו, ולקרקע אין סיכון כזה. אך מאידך, לקרקע יש סיכון שיבוא בעל חוב ויטלנה לפירעון חובו, ולכספים אין את הסיכון הזה, כי לא גובים מיתומים אלא רק מקרקע. ו

להכי שקלי כספים,

לכן נטלתי אני את חלקי בירושה בכספים בלבד, ולא נטלתי מאומה מהקרקע, מתוך הסכמה שבינינו

דאי מגנבי, לא משתלמנא מינך,

שאם הכספים יגנבו, הרי זה הפסד שלי, ולא אתבע ממך להשתתף בהפסדי.

ו

אף אתה,

להכי שקלת ארעא,

לכן נטלת את חלך בירושה רק מהקרקע, מתוך הסכמה,

דאי מיטרפא, לא משתלמא לך מידי מינאי.

שאם יבוא בעל חוב ויטרוף את השדה לא תחזור לתבוע ממני להשתתף בהפסד. כי היות וידענו בשעת החלוקה שכל אחד נוטל על עצמו סיכון, והסכמנו לחלוקה בצורה זאת, הרי בכך קיבלנו עלינו שכל אחד ישא הפסדו לבדו.

ולכן, לא מסתבר לומר שזהו הפירוש בדברי רב אסי.

ומנסה הגמרא לבאר בדרך אחרת את דברי רב אסי:

אלא,

מה שאמר רב אסי "כספים הרי הן כקרקע", הוא

ל

עניין

שני אחים שחלקו

בקרקעות שהניח להם אביהם,

ובא בעל חוב

של אביהם,

ונטל

לפירעון את

חלקו של אחד מהן

, הדין הוא, שהאח השני משלם לאחיו חצי חלקו. ועל כך אמר רב אסי "כספים הרי הן כקרקע", כלומר, שיכול אח זה שעליו לתת חצי מחלקו, לתת זאת או בקרקע או לשלם את תמורתם בכסף.

אך הגמרא דוחה גם הסבר זה:

והא

כבר

אמרה רב אסי חדא זימנא,

רב אסי כבר אמר דין זה במקום אחר, ולכן לא מסתבר לומר שזו היא כוונתו כאן.

דאיתמר: האחין שחלקו

קרקע שהניח להם אביהן,

ובא בעל חוב

של אביהם,

ונטל

את

חלקו של אחד מהן

לפרעון החוב.

רב אמר: בטלה מחלוקת

, החלוקה שנעשתה ביניהם בטילה, ושבים האחים ומתחלקים בשווה בחלק הנשאר.

ושמואל אמר: ויתר!

החלוקה קיימת, כי אותו אח שנטל ממנו הבעל חוב את חלקו ויתר בשעת החלוקה על האפשרות לחזור ולתבוע חלקו, וכפי שיתבאר להלן, ולכן הפסיד את חלקו, ואין השני צריך להשתתף עמו.

ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע, ורביע במעות.

האח שהפסיד, יקבל רביע מחלק אחיו. כלומר, האח שבידו הקרקע נותן לאחיו שהפסיד רק רביע [ולא חצי חלקו] מהשדה שבידו, ואת הרביע הזה בידו ליתן לו בקרקע או במעות.

והגמרא מפרשת טעם מחלוקתם:

רב אמר בטלה מחלוקת, קסבר: האחין שחלקו כיורשים הוו.

כלומר, גם לאחר חלוקתן, הרי הם כיורשים, שעל שניהם מוטל לפרוע את חוב אביהם, לכן יחזיר לו האח השני חצי מחלקו.

ושמואל אמר ויתר, קסבר, האחין שחלקו כלקוחות הן.

בחלוקתן הרי הן כלקוחות שקנו זה מזה,

וכלוקח שלא באחריות,

שאינו חוזר על המוכר כשגבו ממנו. לכן כשגבה בעל חוב מאח אחד, אין אח זה חוזר על האח השני.

ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות,

משום ד

מספקא ליה אי

האחין שחלקו

כיורשין דמו

, ואז דינו שנוטל מחצה,

אי כלקוחות דמו,

ודינו שאינו נוטל כלום.

הלכך,

הוה ליה חצי החלק ממון המוטל בספק, וכל ממון המוטל בספק חולקין. לפיכך,

נוטל

האח

רביע

, ויכול אחיו לתת לו את זה

בקרקע, ו

כמו כן, אם רצה, יכול לתת לו

רביע במעות

. כלומר או רביע בקרקע או רביע במעות. וכיון שרב אסי אמר כבר את דין האחים שחלקו בקרקע, ודאי שאין הכוונה במה שאמר "כספים הרי הן כקרקע" לדין זה.

וחוזרת אם כן, השאלה:

אלא,

לעניין

מאי

אמר רב אסי שכספים

הרי הן כקרקע?

והגמרא מסיקה: בהכרח, הכוונה היא כמו שאמרנו תחילה שרב אסי אמר זאת

לענין מיטב

, שיכול לפרוע מכסף או מקרקע. אלא שאם כן מתעוררת שוב השאלה,

אי הכי, היינו דרב הונא,

שהרי זהו מה שאמר רב הונא, ואילו מהלשון שנשנה בבית המדרש "אמר רב אסי" משמע שזה דבר חדש ונפרד.

ומשיבה הגמרא: אכן,

אימא

, יש לשנות מימרא זו בלשון "

וכן אמר רב אסי",

דהיינו שאמר כמו רב הונא.

ועתה הגמרא מביאה דין נוסף שאמר רב הונא בעניין אחר:

אמר רבי זירא אמר רב הונא: במצוה עד שליש!

צריך אדם להוציא מממונו עבור קיום מצווה עד שליש.

ודנה הגמרא מיד מה הכוונה:

מאי שליש?

מה הכוונה שעליו להוציא שליש?