בבא קמא 99a — התלמוד בעברית

והקדיחו יורה

[השאיר את הצמר ביורה זמן רב מדי, עד שנשרף],

נותן לו דמי צמרו".

ומדייקינן -

דמי צמרו אין, דמי צמרו ושבחו לא.

לאו

[האם לא מדובר גם במקרה]

שהקדיחו לאחר נפילה,

כלומר לאחר שנקלט הצבע בצמר,

דאיכא שבחא, ו

בכל זאת, אינו נותן לו אלא דמי צמרו, אלמא

שמע מינה אומן קונה בשבח כלי

!

ודחינן:

אמר שמואל, הכא במאי עסקינן כגון שהקדיחו בשעת נפילה, ד

עדיין

ליכא

שבחא

בצמר, ולכן נותן לו דמי צמרו בלבד.

הגמרא דנה בדברי שמואל: משמע מדבריו, שרק במקרה שעדיין אין שבח בצמר, נותן לו דמי צמרו,

אבל הקדיחו לאחר נפילה, מאי?

משמע ד

נותן לו דמי צמרו ושבחו.

לימא שמואל לית ליה דרב אסי

שהרי, לפי רב אסי "אומן קונה בשבח כלי", ואף לאחר נפילה אין לו אלא דמי צמרו? ומכיון דקיימא לן כשמואל בדיני, אין לנו לפסוק כרב אסי מכאן ואילך.

ודחינן - לעולם, סבר שמואל כרב אסי, אלא ד

אמר לך שמואל, הכא במאי עסקינן כגון ד

ה

צמר ו

ה

סמנין דבעל הבית, ו

ה

צַבָּע אגר ידיה הוא דשקיל

[נוטל שכר פעולתו בלבד] ובכהאי גוונא לא שייך לומר - "אומן קונה בשבח כלי", כיון שהסממנין הם המשביחים את הצמר , והאומן אינו אלא שכיר בעלמא.

ומקשינן:

אי הכי, נותן לו דמי צמרו וסמנין מיבעי ליה?

כיון שגם הסממנים שיכים לבעל הבית?

אלא,

יש לתרץ דברי

שמואל

באופן אחר, דלעולם סבירא ליה כרב אסי, אלא

דחויי קא מדחי ליה.

כלומר - בא לומר שאין ראיה מהמשנה לרב אסי, אך אינו חולק עליו.

הגמרא דנה בדברי רב אסי:

תא שמע,

שנינו בברייתא:

"הנותן טליתו לאומן

כדי לתקנה,

גמרו, והודיעו,

אך עדיין לא החזיר לו את הטלית,

אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום 'לא תלין'.

אך אם

נתנה לו

[כלומר, שהחזיר האומן את הטלית]

בחצי היום, כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום 'בל תלין'

".

ואי סלקא דעתך, אומן קונה בשבח כלי, אמאי עובר משום "בל תלין",

הרי הוי כאילו מכר את הטלית לאומן, ואחר כך חוזר וקונה אותה ממנו בתוספת השבח, ואין הוא נחשב כשכירו כלל?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא

מדובר

ב"גרדא דסרבלא"

[כובס בגדים]

דליכא שבחא,

ולכן אינו קונה בשבח הכלי, ונחשב כשכיר יום, ועובר עליו משום בל תלין.

ומקשינן:

סוף סוף למאי יהבה נהליה, לרכוכי,

ואם כן,

כיון דרככיה היינו שבחא,

ויקנה את הכלי בשבח זה?

ומשנינן:

לא צריכא, דאגריה לביטשי

[לדרוך על הבגד, כדי לרככו]

,

ומשלם לו עבור כל

ביטשא ביטשא במעתא, דהיינו שכירות.

ולכן עובר עליו משום "בל תלין" .

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דלא אגריה לביטשי,

כלומר - שאין הוא שכיר אלא קבלן,

מסייע ליה

יש ראיה מהברייתא -

ל

דברי

רב ששת.

דבעו מיניה

[שאלו]

מרב ששת

: הנותן לאומן לעשות עימו ב

קבלנות,

האם

עובר עליו משום "בל תלין", או אינו עובר?

ואמר להו רב ששת, עובר!

ולפי ההוה אמינא דלעיל, שהברייתא עוסקת בקבלן, יש ראיה לדברי רב ששת הללו.

והוינן בה:

לימא ד

ברי

רב ששת

דבקבלנות שייך לאו ד"בל תלין",

פליגא אד

ברי

רב אסי

דלעיל - "אומן קונה בשבח כלי".

כיון, שאם נאמר שיש לאו ד"בל תלין" באומן, אם כן ודאי אינו קונה בשבח כלי.

דאם קנאו, אין הוא נחשב כשכירו, אלא יש כאן מכירה חדשה בסוף עבודתו.

אמר שמואל בר אחא,

לעולם מודה רב ששת ד"אומן קונה בשבח כלי". ואכן, הנותן כליו לאומן, אינו עובר בבל תלין, כיון שהאומן קנה את הכלי בשבח שהשביחו ויש כאן מכירה חדשה לאחר מכן.

אלא, שיש קבלן שאינו משביח את הכלי, כגון

בשליחא דאיגרתא,

ששכר אדם בקבלנות להוליך לו איגרת מסויימת, ובכהאי גונא חידש רב ששת שיש דין "בל תלין" בקבלן.

בני הישיבה דנו בדברי רב אסי:

לימא

דברי רב אסי, דאומן קונה בשבח כלי,

כתנאי.

כלומר - תלויים במחלוקת התנאים:

שהרי שנינו במסכת קידושין (מח' ע"א) - "אשה שאמרה לאיש -

'עשה לי שירים

[צמידים]

נזמין וטבעות, ו

בשכר עבודתך

א

ת

קדש לך',

כיון שעשאן מקודשת. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת, עד שיגיע ממון לידה".

והוינן בה:

מאי ממון?

כלומר, איזה ממון צריך להגיע לידה?

אילימא אותו ממון,

כלומר - הצמידים שנתנה לו,

מכלל דרבי מאיר סבר

שאף

אותו ממון לא

צריך להגיע לידיה, ואם כן קשה, לדעת רבי מאיר -

אלא במאי מקדשא

?

אלא פשיטא, מאי "ממון"

-

ממון אחר.

וסברוה,

[בני הישיבה שדנו בדברי רב אסי סברו],

דכולי עלמא

בין רבי מאיר ובין רבנן סברי -

ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.

כלומר, על כל פרוטה ופרוטה שעובד בשבילה נתחייבה לו פרוטה כנגדה בתורת הלואה. ולא אמרינן - "אינה לשכירות אלא לבסוף", כלומר, שחוב השכירות אינו חל אלא כשמשלים את המלאכה.

ו

כמו כן סברו,

דכולי עלמא

סברי -

"המקדש במלוה אינה מקודשת",

ואם כן קשה, מדוע לדעת רבי מאיר חלו הקידושין, הרי השכירות שעשה עמה הפכה לחוב, כדלעיל, ואי אפשר לקדש במלוה ?

ולכן, הסיקו בני הישיבה -

מאי לאו, ב

דין

אומן קונה בשבח כלי קמיפלגי.

דרבי מאיר סבר

-

אומן קונה בשבח כלי.

וכאשר יחזיר לה את הצמידים הרי נתן לה ממון, ומתקדשת בו.

ורבנן סברי

-

אין אומן קונה בשבח כלי,

ואין כאן אלא מלוה, עבור שכר פעולתו, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

ודחינן -

לא.

ד

אפשר לומר - דל

כולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי.

אלא

במה נחלקו?

הכא ב

דין

"ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף" קא מיפלגי.

רבי מאיר סבר

-

אין לשכירות אלא לבסוף.

כלומר - אין בעל הבית מתחייב לשלם את שכר הפעולה עד שיגמור את מלאכתו. ולכן, אין כאן מלוה, ויכולה להתקדש בשכר פעולתו כשיתן לה את הצמידים.

ורבנן סברי

-

יש לשכירות מתחילה ועד סוף,

כדלעיל, והוי מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

ואי בעית אימא

[אם תרצה, תוכל להעמיד את מחלוקתם] באופן אחר:

דכולי עלמא

סברי -

ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.

והכא ב

דין

מקדש במלוה קמיפלגי.

דרבי מאיר סבר

-

המקדש במלוה מקודשת. ורבנן סברי

-

המקדש במלוה אינה מקודשת.