בבא קמא 118b — התלמוד בעברית

אמר רבא

:

מאי טעמא דרב חסדא?

הסובר כי גניבה שלא לדעת בעלים חמור יותר מגניבה לדעת הבעלים, שהרי לדעתו בגניבה לדעת בעלים כדי לקיים דין השבה מספיק שימנה הבעלים את מנין הצאן, ואילו בגניבה שלא לדעת בעלים, לא מספיק שימנה הבעלים את הצאן, אלא צריך שידע על החזרת הגניבה?

ומבאר רבא:

הואיל ואנקטה נגרי ברייתא,

הואיל ולמדה הצאן שנגנבה לצאת מחוץ לעדר, מעתה צריכה שימור יפה יותר, וכיון שלא ידעו הבעלים שנגנבה, לא ידעו להזהר בה ולשומרה היטב. אבל אם נגנבה לדעת הבעלים, מועילה השבה בכך שמנו הבעלים את הצאן, שהרי הבעלים הכירו שנגנבה והחזירה, ומעכשיו יזהרו בה.

ומי אמר רבא הכי

כי בגניבה לדעת הבעלים, מתקיים השבה כשמנו הבעלים את הצאן לאחר שהחזירה?

והאמר רבא: האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה

[מי שראה את חבירו שמגביה כבש מן העדר שלו] כדי לגונבה,

ורמא ביה קלא ושדייה

[והרים עליו בעל הבית את קולו, והשליכה הגנב],

ולא ידע

בעל הבית

אי הדריה,

אם חזרה לעדר,

אי לא הדריה, ומת

הכבש

או נגנב

-

חייב

הגנב

באחריותו.

מאי לאו,

וכי לא מדובר

אף על גב דמני

שספרו הבעלים את הצאן.

ודחינן:

לא,

מדובר

דלא מני,

ולכן חייב הגנב באחריות הגניבה.

ומי אמר רב הכי

כי צריך שהבעלים ידעו לכל הפחות את מנין הכבשים שברשותו?

והאמר רב: החזירו

הגנב

לעדר

של בעל הבית

שבמדבר

-

יצא,

ואף על פי שאין את דעת הבעלים, וגם אין מנין, שהבעלים לא מנו את הצאן.

ומתרצינן:

אמר רב חנן בר אבא: מודה רב ברקועתא,

שהטלה ניכר הוא כשנגנב. והרועה מכיר בו כשניתווסף על צאנו, ואפילו במדבר כשלא מנה אותם.

לימא

מחלוקת האמוראים

כתנאי,

כמחלוקת התנאים:

לפי ששנינו בברייתא:

הגונב טלה מן העדר, וסלע מן הכיס

של הבעלים - כדי לקיים דין השבה

למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר

: כדי לקיים דין השבה

צריך דעת בעלים

שידעו על הגניבה שהושבה.

סברוה

בתחילה לפרש את המחלוקת:

דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק,

ואין חולק על הדין שאמר.

דאמר רבי יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה,

ומיד כשחסר לו סלע מהכיס יודע על כך, וכן מיד לאחר שהחזירו הגנב אנו אומרים שהבעלים מנה את המטבעות שבכיסו ויודע שהגניבה חזרה.

מאי לאו,

נחלקו התנאים

בסלע

שגנבו

לדעת

בעלים, שהבעלים ידעו בגניבתו,

ובפלוגתא דרב ושמואל!

האם כשהגניבה היתה לדעת הבעלים צריך את דעת הבעלים בהשבה או לא.

ודחינן:

(לא),

התנאים נחלקו

בטלה

שנגנב

שלא לדעת

בעלים,

ובפלוגתא דרב חסדא ורבי יוחנן

נחלקו התנאים, שרבי ישמעאל האומר למקום שגנב יחזיר, סובר כרבי יוחנן שאמר בגניבה שלא לדעת בעלים, אפילו מנין של הבעלים לא צריך, אלא די בהחזרת החפץ למקומו. ורבי עקיבא האומר שצריך דעת בעלים בהשבה, סובר כרב חסדא שאמר בגניבה שלא לדעת בעלים צריך את דעת הבעלים בהשבה.

אמר רב זביד משמיה דרבא: בשומר שגנב מרשות בעלים

-

כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא

שצריך את דעת הבעלים בהשבה, וכמו שנתפרש טעמו, משום שהטלה שנגנב למד לצאת מחוץ לעדר, ומעתה צריכה שימור יפה יותר, וכיון שלא ידעו הבעלים שנגנבה, לא ידעו להזהר בה ולשומרה היטב.

והכא

שנחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל, מדובר

בשומר שגנב מרשותו,

שהטלה היה ברשותו לשמירה, ומרשותו גנבה לעצמו, ונחלקו האם

שיחזיר למקום שגנב

[כלומר לרשותו, ששמר עליה עבור הבעלים]

קמיפ לגי.

רבי עקיבא סבר

: בשעה שנעשה השומר גנב

כלתה לו שמירתו,

ושוב אינו נאמן לבעלים , שהרי הוא גונב שלא לדעת, לכן צריך את דעת הבעלים בהשבה, ולא מספיק דעת השומר.

ורבי ישמעאל סבר: לא כלתה לו שמירתו,

ועדיין הוא נחשב שומר של הבעלים, ומספיק אם ישיב בידיעתו.

לימא,

אולי נאמר, כי

מנין

שמנה הבעלים את צאנו, וידע על החפץ הנגנב שהוא ברשותו,

פוטר

את הגנב מאחריות, ונתקיים בזה דין השבה, מחלוקת

תנאי היא.

דתניא: הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון,

שלקח הגזלן לאחר זמן מקח מן הנגזל, וכשנתן לו דמים הוסיף עליהם את מעות הגזילה, והבליע בחשבון, שהגזלן התבייש לומר לנגזל הנה גזילתך.

תני חדא: יצא

הגזלן ידי חובת השבה.

ותניא אידך: לא יצא

ידי חובת השבה.

סברוה

בתחילה לפרש את מחלוקת התנאים:

דכולי עלמא

כל התנאים שנחלקו

אית להו דרבי יצחק דאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה,

ומיד כשנגזל ממנו הממון ידע על כך.

מאי לאו,

התנאים

בהא קמיפלגי

:

דמאן דאמר יצא

-

סבר: מנין פוטר,

וכיון שכל שעה מונה את מעותיו, די בכך שמשיב את הממון בלא ידיעת הבעלים, שהרי הבעלים ימנה את ממונו וידע שיש בידו ממון זה.

ומאן דאמר לא יצא

-

סבר: מנין אינו פוטר!

אלא צריך את ידיעת הבעלים על הגניבה וההשבה. ולכן לא מועיל מה שמשיב את הגזילה בלא ידיעת הבעלים.

ולבסוף

אמרי

כי אין צורך לפרש את מחלוקת התנאים באופן זה, אלא אפשר לפרש כך:

אי סבירא לן

אם אנו סוברים

כרבי יצחק,

אפשר לפרש את מחלוקת התנאים, כי

כולי עלמא

כל התנאים שנחלקו,

לא פליגי דמנין

שמונה הבעלים ויודע על החפץ הנגנב שנמצא ברשותו,

פוטר

את הגזלן מאחריות, ומקיים בכך השבה.

אלא

רק

בדרבי יצחק קמיפלגי

התנאים, האם אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה.

מר אית ליה דרבי יצחק

שאדם רגיל למשמש בכיסו, ולכן לא צריך להודיע לבעלים על השבת הגזילה, כיון שודאי ימנה את מעותיו מיד באותה שעה, וידע שנמצא בידו הממון שהושב.

ומר לית ליה דרבי יצחק,

ואין ודאות שהבעלים ימנה את מעותיו באותה שעה, ולכן צריך להודיע לבעלים על השבת הגזילה, כדי להפטר מאחריות.

ואי בעית אימא

אפשר לומר פירוש נוסף:

דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק,

שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה.

ולא קשיא

הבריתות שסותרות זו את זו, כי יש לפרש:

הא

הברייתא האומרת כי יצא בהשבה בלא ידיעת הבעלים, מדברת באופן

דמני ורמא ליה בכיסיה

שמנה הגזלן והכניסו לכיס הנגזל, וכיון שהמעות בכיס הנגזל ודאי שידע על כך הנגזל, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה כדברי רבי יצחק.

והא

הברייתא האומרת כי צריך את ידיעת הבעלים בהשבת הממון הנגזל, מדברת באופן

דמני ורמא לידיה

שמנה הגזלן והכניסו לידי הנגזל, ויש אפשרות שהכניסו הנגזל לתיבתו ולא מנאם, ולא ידע על כך שהושב לו הגזילה.

ואיבעית אימא

אפשר לפרש: כי

אידי ואידי

שתי הברייתות מדברות באופן:

דמני ורמא בכיסיה,

שמנה הגזלן והכניס את הממון בכיסו של הנגזל.

אלא

הא

הברייתא האומרת כי צריך שידעו הבעלים על השבת הממון הנגזל, מדברת באופן

דאית ליה

לנגזל

זוזי אחריני בכיסיה,

ואינו יודע כמה מעות יש לו בכיס , ולא ישים לב שהושב לו הממון שנגזל.

הא

הברייתא האומרת כי לא צריך את דעת הבעלים בהשבת הממון, מדברת באופן

דלית ליה

לנגזל

זוזי אחריני בכיסיה,

וכשימנה את המעות שבכיס ידע שהושב לו הממון הנגזל.

מתניתין:

המשנה מפרטת כמה דברים שאסור לקנות מחשש שמא גנובים הם.

אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים,

כי יש חשש שגנבו אותם מצאן בעל הבית המסור בידם.

ולא

לוקחים

משומרי פירות

בגנים ופרדסים -

עצים ופירות,

מחשש שמא גנובים הם.

אבל לוקחין מן הנשים: כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון,

שכן ביהודה היו הנשים עושות בגדי צמר, ובגליל היו עושות בגדי פשתן, ובשרון מגדלות עגלים, והן מוכרות לדעת בעליהן.

וכולן,

כל אותם נשים שמוכרות כלי צמר ביהודה או כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון

שאמרו

ללקוחות

להטמין

ולהסתיר את מה שקנו -

אסור

לקנות מהן, כי הם בחזקת גנובים.

ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום

ומכל אדם, ואין חוששין שמא גנבום. אמנם אף באלו אם אמר להם המוכר להטמין, אסור לקנות ממנו.

גמרא:

תנו רבנן: אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גדיים, ולא גיזין ולא תלושין של צמר,

שנתלש הצמר מעל הרחל מעט מעט ונראה שגנבו.

אבל לוקחין מהן

בגדים

תפורין מפני שהן שלהן,

כי גם אם גנבו את הצמר, קנו אותו לעצמם בשינוי, וכעת הוא שלהם.

ולוקחין מהן

מן הרועים

חלב וגבינה במדבר,

שאין דרך בעל הבית ללכת שם וליטלם, והרועה נטלן.

ולא

לוקחים מהם חלב וגבינה

בישוב,

כי הדרך להביאו לבית בעל הבית.

ולוקחין מהן

מן הרועים

ד' וה' צאן,

שחסרונן ניכר בעדר, והרועה אינו יכול להשמט מבעל הבית ולומר לו כי זאב טרפם.

וכן מותר לקחת מהרועים

ד' וה' גיזין,

שחסרונן ניכר,

אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין.

רבי יהודה אומר

: צאן

בייתות

שרגילות להיות ליד הבית

לוקחין מהן,

שהרי בעל הבית יודע מנינן, אבל צאן

מדבריות

שבעל הבית אינו יודע את מנינן

אין לוקחין מהן.

כללו של דבר: כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו

-

לוקחין מהן,

ואם

אין

בעל הבית

מרגיש בו

ברועה שמכר -

אין לוקחין מהן.

אמר מר: לוקחין מהן

מן הרועים

ד' וה' צאן, ד' וה' גיזין.

והוינן בה:

השתא יש לומר ארבעה זבנינן

[קונים מהם], אם כן

חמשה מיבעיא

ליה לומר? והרי פשוט שאם בעל הבית מרגיש בחסרון של ארבע כל שכן מרגיש חסרון של חמש, ומדוע הוצרך התנא לומר זאת.

אמר רב חסדא

: כוונת התנא כי מותר לקנות מן הרועה כשהוא מוכר

ארבעה

צאן

מתוך חמשה.

שאם לא היו לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע, מותר לקחת ממנו, כי הוא לא יגנוב כל כך הרבה מכמות כזאת מועטת.

ואיכא דאמרי, אמר רב חסדא

: כוונת התנא כי מותר לקנות מהרועה

ארבעה

צאן

מעדר קטן, וחמש

צאן

מעדר גדול.

ומקשינן:

הא גופא,

דברי הברייתא עצמם

קשיא,

מצד אחד

אמרת: ד' וה' צאן, ד' וה' גיזין,

מותר לקנות מהרועים, משמע כי רק כמות של לפחות

ד' וה'

-

אין

מותר,

אבל שלש

-

לא

יקח מהם.

ומצד שני

אימא סיפא: אבל לא

יקח מהרועים

שתי צאן,

משמע

הא שלש זבנינן,

קונים מהם.

ומתרצינן:

לא קשיא: הא,

זה שמשמע בברייתא כי יכול לקחת מן הרועים אפילו שלש צאן, מדובר

בברייתא,

בבריאות שבעל הבית מחשיב אותן ושם לב אליהן,

הא,

זה שמשמע בברייתא כי אינו יכול לקחת מהם אלא רק ארבע צאן, מדובר

בכחישתא,

שאינן חשובות לו לבעל הבית, ואינו שם לב עליהם, לפיכך אינו מרגיש אלא רק אם חסר ארבע.

שנינו בברייתא:

רבי יהודה אומר

: צאן

בייתות לוקחין מהן,

אבל צאן

מדבריות אין לוקחין מהן כו'.

איבעיא להו

: האם

רבי יהודה ארישא

של הברייתא, שהתיר תנא קמא לקנות מהם ארבע וחמש צאן

קאי, ולחומרא

בא רבי יהודה לומר שבכל מקרה אין קונים מהם מדבריות אפילו בכמות גדולה,

או דלמא אסיפא

של הברייתא

קאי

דברי רבי יהודה

ולקולא?

ומבארינן: האם דברי רבי יהודה

ארישא קאי ולחומרא, דאמר

תנא קמא ברישא:

לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן,

ועל זה אמר רבי יהודה כי

הני מילי

צאן

בייתות, אבל

צאן

מדבריות

-

אפילו ארבעה וחמשה לא

לוקחים מהם.

או דלמא

דברי רבי יהודה

אסיפא קאי ולקולא, דאמר

תנא קמא בסיפא:

אבל לא

לוקחים מהם

שתי צאן ולא שתי גיזין,

ועל זה אמר רבי יהודה, כי

הני מילי

צאן

מדבריות, אבל

צאן

בייתות

-

שתים נמי לוקחין?

ופשטינן מהא:

תא שמע

:

דתניא

בברייתא אחרת:

רבי יהודה אומר: לוקחין

צאן

בייתות מהן, ואין לוקחין מהן

צאן

מדבריות.

ובכל מקום

אפילו במדבר

לוקחין מהן

כמות של

ארבעה וחמשה צאן.