בבא קמא 118a — התלמוד בעברית

אמר רב פפא: התם במאי עסקינן

[שם במה מדובר] -

כגון שגזל שדה מחבירו והיתה

פרה רבוצה בו,

והגזלן לא משך את הפרה, [ומשום כך דין הפרה כמו דין הקרקע],

ושטפה נהר, דרבי אלעזר לטעמיה,

שאמר שדה נגזלת וקונה את הפרה עמה, וחייב לשלם , שמטלטלין נקנין אגב קרקע ,

ורבנן לטעמייהו,

שלא קונה את השדה ולא את הפרה שבה, ומשום כך פטור על מה שהופסדו.

מתניתין:

הגוזל את חבירו

חפץ,

או שהלוה הימנו

ממון,

או שהפקיד לו

חפץ, והגזילה או ההלואה או ההפקדה נעשתה

בישוב.

לא יחזיר לו במדבר,

שאם אין חבירו תובעו, אינו יכול לכוף אותו לקבל את חובו או פקדונו במדבר , שהמדבר אינו מקום שימור. וחבירו יכול לומר לו: הואיל ולקחת ממני בישוב, רצוני שתחזיר לי בישוב ולא במדבר.

אבל אם קיבל מחבירו הלואה או פקדון

על מנת לצאת במדבר

ושם יפרע לו -

יחזיר לו במדבר,

וחבירו אינו יכול לעכב על ידו.

גמרא:

ששנינו במשנה, אם לוה מן המלוה בישוב, לא יחזיר לו במדבר.

ורמינהו

סתירה לכך ממה ששנינו בברייתא:

מלוה

-

משתלמת בכל מקום. אבידה ופקדון

-

אין משתלמין אלא במקומן!

משמע שיכול להשיב את המלוה אפילו במדבר.

אמר אביי, הכי קאמר

כך יש לפרש את הברייתא:

מלוה ניתנה ליתבע

על ידי המלוה

בכל מקום,

שיד המלוה על העליונה לתבוע את הלוה לאחר זמן הפרעון בכל מקום, אבל

אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע

על ידי בעל האבידה והפקדון

אלא במקומן.

שנינו במשנה: אם לוה

על מנת לצאת במדבר

ולהחזיר לו שם, יכול להחזיר לו במדבר בעל כרחו של המלוה.

והוינן בה:

פשיטא

שיכול להשיב את ההלואה במדבר, שהרי על מנת כן לוה.

ומתרצינן:

לא צריכא

המשנה לא הוצרכה לומר לנו דין זה אלא כדי לחדש באופן

דאמר ליה

מלוה ללוה:

ליהוי האי

שיהיה זה הממון

פקדון גבך

[אצלך],

דאנא למדבר נפיקנא

[שאני למדבר יוצא],

ואמר ליה איהו

הלוה:

אנא למדבר נמי בעינא למיפק

[אני למדבר גם כן רוצה לצאת]

אי בעינא לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך

[אם ארצה להשיב לך שם את הממון אשיב לך].

ובאופן זה יכול להשיב למלוה את הממון במדבר.

והחידוש בזה, כי אף על פי שהלוה לא התנה עם המלוה תנאי גמור, שהרי אמר "אם ארצה", אף על פי כן כיון שידע המלוה שגם הלוה יוצא למדבר, על כרחו יקבל את הממון.

מתניתין:

האומר לחבירו גזלתיך,

או שאומר לחבירו

הלויתני,

או שאומר

הפקדת אצלי,

כלומר: הריני מודה בתביעתך שגזלתי אותך או שקיבלתי ממך הלוואה או פיקדון, אבל

ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך

-

חייב לשלם.

שהואיל והתובע טוען טענת ברי שהנתבע חייב לו, ואף הנתבע מודה שהיה חייב לו, אלא שספק לו אם החזיר, לפיכך אין הספק מוציא מידי וודאי, וחייב לשלם.

אבל אם אמר לו

הנתבע לתובע:

איני יודע

אם גזלתיך, אם הלויתני, אם הפקדת אצלי

\- שמסופק הוא בכלל בתביעתו -

פטור מלשלם.

גמרא:

איתמ ר

:

התובע את חבירו בטענת ברי:

מנה

יש

לי בידך! והלה,

הנתבע

אומר

בטענת שמא:

איני יודע

שיש לך מנה אצלי.

רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב

הנתבע לשלם.

ורב נחמן ורב יוחנן אמרי: פטור

מלשלם, אבל חייב שבועה שאינו יודע שחייב לו כלום, שטענת שמא אינה עדיפה על טענת ברי, והרי אם היה טוען טענת ברי שאינו חייב כלום, היו משביעים אותו שבועת היסת.

רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב

לשלם, משום שסוברים כי אם אחד טוען טענת

ברי ו

השני טוען טענת

שמא

טענת

ברי עדיף,

ומקבלים את טענתו שהנתבע חייב לו מנה.

רב נחמן ורב יוחנן אמרי: פטור

מלשלם, משום שסוברים,

אוקי ממונא בחזקת מריה,

העמד הממון בחזקת בעליו, ואין מוציאין ממון מיד הנתבע.

תנן

שנינו במשנתינו:

אבל אם אמר לו

לחבירו

איני יודע אם הלויתני

-

פטור.

והוינן בה:

היכי דמי

כיצד מדובר?

אילימא דלא קא תבע ליה,

אם מדובר שלא תבע אותו חבירו בטענת ברי: הלויתי לך מנה. ומשום כך פטור בטענתו שטוען טענת שמא: איני יודע אם הלויתני.

אם כן

רישא נמי

מדובר

דלא קא תבע ליה

שלא תבע אותו בטענת ברי, וקשה

אמאי חייב

לשלם כשטוען הלוה שודאי לוה ואינו יודע אם החזיר? הרי לא מוציאים ממון מאדם מחמת שמסתפק שמא חייב.

אלא

צריך לומר שהמשנה מדברת באופן

דקתבע ליה,

וטוען התובע בטענת ברי שחייב לו ממון,

וקתני סיפא

: שאם הנתבע טוען טענת שמא: איני יודע אם הלויתני

פטור מלשלם

!

וקשה על רב יהודה ורב הונא הסוברים כי אם התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא, הולכים אחר טענת התובע שטוען ברי, וחייב הנתבע לשלם לתובע.

ומתרצינן:

לא,

אין הכרח להעמיד את המשנה באופן שתובע אותו התובע בטענת ברי, אלא

לעולם

המשנה מדברת באופן

דלא קא תבע ליה, ורישא

שחייב לשלם, מדובר

בבא לצאת ידי שמים,

כי כיון שמודה שוודאי לוה או גזל אינו יוצא ידי שמים עד שישיב את ההלואה או את הגזילה, אבל מעיקר הדין באמת פטור, כיון שאינו יודע אם חייב, וחבירו אינו תובעו.

אבל בסיפא של המשנה, כיון שגם הלוה אינו יודע וגם המלוה אינו יודע ואין שום טענת ברי, אינו צריך לצאת ידי שמים.

איתמר נמי,

היכן שבא לצאת ידי שמים גם הסובר שפטור מדיני אדם בתובע טוען ברי ונתבע טוען שמא, מודה שחייב מדיני שמים היכן שיש קצת טענת ברי, ש

אמר רב חייא בר אבא אמר רב יוחנן: האומר לחבירו מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע

-

חייב בבא לצאת ידי שמים.

מתניתין:

הגונב טלה מן העדר, והחזירו

הגנב לעדר בלא שהודיע לבעלים.

ומת

הטלה

או נגנב

-

חייב

הגנב הראשון

באחריותו,

כי משעה שגנב את הטלה, נכנס הטלה לרשותו, וההשבה שעשה, אינה נחשבת השבה עד שמודיע לבעלים שהשיב.

לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, ומנו

[וספרו] הבעלים

את הצאן

לאחר שהחזירו הגנב,

ושלימה היא

העדר, ולא חסר מן הצאן כלום -

פטור,

כיון שיש דעת בעלים על הצאן שהיה גנוב כי נמצא ברשותו.

גמרא:

אמר רב

: גניבה

לדעת

בעלים, אם הבעלים ידעו שנגנב מהם טלה -

צריך

את

דעת

הבעלים בשעה שהגניבה חוזרת לרשות הבעלים כדי לקיים מצות השבה, ואם לא הודיע לבעלים שהגניבה חזרה, אף על פי שמנו הבעלים את הצאן, ונמצא שכל הצאן ברשותו, עדיין חייב הגנב באחריות הגניבה, כי כיון שהבעלים ידע על הגניבה, נחשבת הגניבה - גזילה גמורה, וכדי להשיב את הגזילה צריך השבה מעולה בידיעת הבעלים.

ואם הגניבה היתה

שלא לדעת

בעלים, שלא הכירו הבעלים קודם שהחזיר את הגניבה, כי חסר מן הצאן, ולאחר שהחזיר הגנב את הצאן מנו הבעלים את הצאן ומצאו שכולם נמצאים,

מנין

זה שספרו הבעלים

פוטר

את הגנב מאחריות על הגניבה.

וכי קתני

במשנה:

"ומנו

הבעלים

את הצאן והיא שלימה"

לדעת רב

אסיפא

נאמר, באופן שהבעלים לא הכירו בגניבה ובהחזרתה. אבל באופן שידעו הבעלים על הגניבה, לא מועילה מנין אלא צריך שידעו בידיעה כי הגניבה חזרה.

ושמואל אמר

: גניבה

בין לדעת

בעלים

בין שלא לדעת

בעלים -

מנין

שמונה הבעלים את צאנו ורואה שהצאן [שהיה גנוב בלא ידיעתו] נמצא,

פוטר

את הגנב מאחריות, ונתקיים בכך דין השבת הגניבה לבעלים.

וכי קתני

במשנה:

"ומנו

הבעלים את הצאן

והיא שלימה פטור

הגנב מאחריות" - לדעת שמואל נאמר

אכולה

מתניתין, וגם באופן שהבעלים הכירו בגניבה קודם שהחזירה הגנב לעדר, מקיים הגנב דין השבה כשמנו הבעלים את הצאן.

ורבי יוחנן אומר

: גניבה

לדעת

בעלים -

מנין

שסופר הבעלים את הצאן שבעדר, ויודע את מנין הצאן שבעדר

פוטר

את הגנב מאחריות.

ואילו גניבה

שלא לדעת

בעלים, שלא נודע לבעלים על הגניבה קודם שהחזירה הגנב -

אפילו מנין

לספור את הצאן,

נמי לא צריך

כדי שיפטר הגנב מאחריות, אלא מיד כשהחזירה לעדר נפטר מאחריות.

וכי קתני

במשנה:

"ומנו

הבעלים

את הצאן והיא שלימה"

לדעת רבי יוחנן נאמר

ארישא,

שהבעלים ידע מהגניבה קודם שהחזירה הגנב. וכך יש לפרש את המשנה: הגונב טלה, וידעו הבעלים על הגניבה, חייב הגנב באחריות כל זמן שהבעלים לא מנו את הצאן, אבל אם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו, אפילו אם לא מנו הבעלים את הצאן, או שמנו הבעלים את הצאן אפילו אם ידעו מהגניבה, פטור הגנב מאחריות.

רב חסדא אמר

: גניבה

לדעת

בעלים -

מנין

שמונה הבעלים את הצאן שהיה גנוב

פוטר

את הגנב מאחריות.

וגניבה

שלא לדעת

בעלים -

צריך

את

דעת

הבעלים בשעת החזרת הגניבה, וכל זמן שלא ידעו הבעלים, אפילו אם מנו את הצאן, וידעו את מנין הצאן שברשותם, חייב הגנב באחריות הגניבה.

וכי קתני

במשנה:

"ומנו

הבעלים

את הצאן והיא שלימה"

לדעת רב חסדא נאמר

ארישא,

וכך יש לפרש את המשנה: "חייב באחריות" בין אם מנו הבעלים את הצאן, ובין אם לא מנו, אימתי, בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו, ואם מנו - הבעלים שידעו מהגניבה - את הצאן לאחר חזרת הגניבה, פטור הגנב מאחריות.