בבא בתרא 9a — התלמוד בעברית

ואתני עלה,

והתנה עם הציבור שיתנו את הכסף על מנת לחלק אותו לכל הבא, ואף לעניי העולם.

וכששמע זאת רבה,

איהו נמי

הוא עצמו גם

עבד חד כיסא,

עשה כיס אחד לצדקה,

ואתני עלה,

והתנה עליו שיחלקנו לכל מי שירצה.

רב אשי אמר, אנא אתנויי נמי לא צריכנא

לדידי, אפילו תנאי אין צריך לעשות, משום

דכל דקא אתי,

כל אדם הבא לתת כסף לקופת הצדקה,

אדעתא דידי אתי,

הוא נותן הכסף על דעתי ,

ולמאן דבעינא יהיבנא ליה,

שאחלק את הכסף לכל מי שצריך .

הנהו בי תרי

מעשה בשני

טבחי

שוחטים,

ד

הסכימו ביניהם שכל אחד מהם ישחוט ביום אחר, ו

עבדי עניינא בהדי הדדי,

ועשו תנאי ביניהם

דכל מאן דעביד ביומא דחבריה,

שכל מי שישחוט ביום של חבירו,

נקרעוה למשכיה,

יקרעו את עור הבהמה ששחט.

לאחר זמן,

אזל

הלך

חד מנייהו

אחד מהם ו

עבד

שחט

ביומא דחבריה

.

הלך חבירו ו

קרעו למשכיה,

את עור הבהמה ששחט, כפי שהתנו ביניהם.

אתו

לדין

לקמיה דרבא. חייבינהו רבא

לאותו שקרע את עור הבהמה

לשלומי!

איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא

, והלא שנינו לעיל שיכולים בני העיר להתנות תקנות בעיר

ולהסיע על קיצתם,

לקנוס את העובר על תקנתם. ואם כן, מדוע לא יכל אותו שוחט לקנוס את חבירו שעבר על התנאי.

לא אהדר ליה רבא.

לא ענה לו רבא.

אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי.

טוב עשה רבא שלא ענה לו. כי

הני מילי

שיכולים בני העיר לקבוע תנאים ולקנוס את העובר על תקנתם, אינו אלא

היכא דליכא אדם חשוב

בעיר.

אבל היכא דאיכא אדם חשוב

בעיר,

לאו כל כמינייהו,

אין כח לשאר בני העיר

דמתנו

לעשות תנאים .

תנו רבנן, אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה,

אין חוקרים אותם מה עשו עם הכסף שבידם, כי אין צריך לחשדם .

ו

כן

לא

מחשבין

בהקדש עם הגזברין

מה עשו עם כל כסף ההקדש.

ואף על פי שאין ראיה לדבר

, אך

זכר לדבר

יש.

שנאמר

בשעה ששלחו כסף לאמנים שתקנו את בית המקדש '

ולא יחשבו את

[עם]

האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם

[אשר שלחו איתם את הכסף]

לתת לעושי המלאכה

, [ואין שואלים אותם מה עשו עם כל הכסף],

כי באמונה הם עושים

'.

ומכאן שאין מחשבין עם גבאי צדקה. אך אין מכאן ראיה גמורה, שהרי הפסוק אינו עוסק בגבאי צדקה אלא בגזברי הקדש הנותנים כסף לעושי המלאכה, וכיון שהיו עושי המלאכה רבים, היה קשה לעמוד על החשבון כמה נתנו לכל אחד, ומשום כך לא באו איתם בחשבון. ואין מכאן ראיה גמורה שלעולם אין באים בחשבון עם הגבאים.

אמר רבי אלעזר, אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו

, בכל זאת

יצ

ר

ור

ויקשור את הכסף שנותן לו,

וימנה

כמה נתן, ואף על פי שאינו בא עמו בחשבון לאחר מכן ,

שנאמר 'וַיָצוּרוּ וַיִמְנוּ'.

סופר המלך והכהן הגדול צררו את הכסף ומנוהו קודם שנתנוהו לגזברים. ואף שהגזברים נאמנים ולא באים איתם חשבון. ומכאן דאף אם יש לאדם גזבר נאמן בביתו עליו למנות את הכסף קודם שנותן לו.

אמר רב הונא

, אם בא עני ומבקש אוכל,

בודקין

אותו אם אכן צריך הוא

למזונות

.

ו

אם בא עני ערום ומבקש כסות,

אין בודקין

אם אכן צריך הוא

לכסות,

אלא נותנים לו מיד.

ומפרשת הגמרא מהו מקור הדין -

אי בעית אימא,

אפשר להוכיח זאת מ

קרא

פסוק המבואר להלן,

ואי בעית אימא

מ

סברא

.

ומפרשת הגמרא:

אי בעית אימא

דין זה נלמד מ

סברא

, שהרי,

האי

שבא ערום ומבקש כסות

קא מבזי

עומד ערום ומבוזה וצריך למנוע ביזויו,

והאי

שמבקש אוכל

לא קא מבזי

ולכן יש לבדוק קודם אם צריך הוא.

ו

אי בעית אימא

דבר זה נלמד מ

קרא

, שנאמר '

הלא פרושׂ לרעב לחמך

' כוונת הפסוק היא שיש לפרוס לחם לעני, ואף על פי כן

בשי"ן כתיב

'הלא פרושׂ', ולא נאמר 'הלא פרוס', ומכך דרשו

פרוש

כלומר, צריך אתה לידע בפירוש אם צריך הוא או לא , ולכן דרוש וחקור,

והדר,

לאחר מכן

הב ליה

תן לעני.

[בספרי הנביא שלפנינו כתוב 'הלא פרוס לרעב' ולא 'פרושׂ', ועיין בהערה ].

מפסוק זה למדנו, כי יש לבדוק את העני קודם שנותנים לו אם אכן צריך הוא לצדקה, ועתה מפרשת הגמרא מהו המקור מהפסוק שאין בודקים עני המבקש כסות.

והתם,

באותו פסוק שנאמר בו 'הלא פרוס לרעב לחמך',

כתיב

גם '

כי תראה ערום וכסיתו

', ודורשת הגמרא - '

כי תראה

'

לאלתר

מיד בשעה שתראה תתן לו כסות, ואל תבדוק אחריו.

ורב יהודה אמר

, אם בא עני לבקש כסות

בודקין

אותו אם אכן צריך הוא

לכסות, ואין בודקין למזונות

אבל אם מבקש העני אוכל מיד נותנים לו .

ומפרשת הגמרא מהו מקור הדין -

אי בעית אימא

אפשר להוכיח זאת מ

קרא

מפסוק המבואר להלן,

ואי בעית אימא

דבר נלמד מ

סברא

.

ומפרשת הגמרא:

אי בעית אימא

דין זה נלמד מ

סברא

, שהרי,

האי

עני המבקש כסות

קמצערא ליה

הוא מצטער מחמת הרעב ולכן יש לתת לו מיד למנוע את צערו,

ו

אילו

האי

המבקש כסות

לא קמצערא ליה

. ו

אי בעית אימא

דין זה נלמד מ

קרא

, ד

הכא כתיב הלא פרוס לרעב

לחמך

, ומשמע בפסוק זה דצריך ל

פרוס לאלתר

מיד שהעני מבקש, ואין צריך לבדקו,

וכדקרינן

ולא כמו שדרש רב הונא מצורת הכתיבה שנכתבה בשי"ן -

ו

מאידך, מוכח בפסוק, דעני המבקש כסות צריך לתת לו מיד, שהרי,

התם

באותו פסוק

כתיב

'

כי תראה ערום וכסיתו

', ודורש רבי יהודה ד'כי תראה' הכונה

כשיראה לך

שאין העני רמאי, רק אז עליך לתת לו כסות.

ומביאה הגמרא ברייתא כדברי רבי יהודה -

תניא כוותיה דרב יהודה

עני ש

אמר כסוני בודקין אחריו

אם אינו רמאי, אבל אמר

פרנסוני

ותנו לי מזון

אין בודקין

ונותנים לו מיד!

תנן התם, אין פוחתין

אין נותנים

לעני העובר ממקום למקום

פחות

מככר

לחם הנקנה

בפונדיון

[

ש

ם מטבע], שיעור זה נא

מ

ר כאשר

ארבע סאין

חיטים נקנים

בסלע

. -

ביאור דברי הברייתא, דיש לתת לעני ככר לחם שנטחן מרבע קב חטים . ולפי החשבון כאשר ארבע סאין נמכרים בסלע, אז כיכר הנעשית מרבע קב נמכרת בפונדיון. שהרי ארבע סאין הם עשרים וארבעה קבין, והסלע הוא ארבעים ושמונה פונדיון , נמצא שעשרים וארבע קבין [ד' סאין] נמכרים בארבעים ושמונה פונדיון [סלע], ולפי חשבון זה בפונדיון אחד אפשר לקנות חצי קב חיטים, אלא שהאופה נוטל עבור הטחינה והאפיה והמכירה חצי משווי הכיכר, נמצא שכיכר הנמכר בשוק בפונדיון יש בו רבע קב חיטים -

שיעור זה נאמר בעני שלא שוהה בעיר, אבל אם העני

לן

בעיר,

נותנין לו

גם

פרנסת לינה

, צרכי לינה כמבואר להלן.

מאי פרנסת לינה?

אמר רב פפא, פוריא

מיטה ללון בה

ובי סדיא

כר לתת למראשותיו.

ואם העני

שבת

בעיר,

נותנין לו

בערב שבת

מזון שלש סעודות

.

תנא, אם היה

העני

מחזיר על הפתחים

ומקבץ נדבות,

אין נזקקין לו

לתת לו מקופה של צדקה, דכיון שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך.

ההוא עניא

מעשה בעני

דהוה מחזיר על הפתחים, דאתא לקמיה דרב פפא

שהיה גבאי צדקה, וביקש ממנו מעות מקופה של צדקה , ורב פפא

לא מזדקיק ליה

לא נתן לו, וכמו ששנינו לעיל, דעני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו.

אמר ליה רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא, אי מר לא מזדקיק ליה

אם אתה לא תתן לו, כל שכן שגם

אינש

אחרינא לא מזדקיק ליה

אדם אחר לא יתן לו, - שיאמרו אם רב פפא לא נתן לו אף אנו לא ניתן לו , ואז

לימות

העני ימות.

אמר ליה

רב פפא

וה

ל

א תניא

, ד

אם היה עני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו

ואין נותנים לו מקופה של צדקה.

אמר ליה

רב סמא, מה שאמרו בברייתא ד

אין נזקקין לו

הכוונה

למתנה מרובה

, שאין נותנים לו דמי סעודה, שהרי מחזר על הפתחים,

אבל

מכל מקום

נזקקין לו למתנה מועטת

. ואז יתנו אחרים משלהם .

אמר רב אסי, לעולם אל ימנע אדם עצמו

[

מלתת

] לכל הפחות

שלישית השקל בשנה

, ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה.

שנאמר

, '

והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו

.

ואמר רב אסי, שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר

בפסוק הנזכר

'והעמדנו עלינו מצות

לתת עלינו שלישית השקל'.

ומדייקת הגמרא:

מצוה אין כתיב כאן, אלא מצוות

בלשון רבים, ומכאן ששקולה הצדקה ככל המצות. ואף שפסוק זה נאמר רק על תרומה לבדק הבית, כל שכן לצדקה.

אמר רבי אלעזר, גדול

שכרו של

המעשה,

המתרים אחרים לצדקה,

יותר מן העושה,

נותן הצדקה.

שנאמר

'

והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם

'. הרי, שעל המתרים אחרים נאמר 'שלום', מה שלא נאמר בנותן צדקה .

ועתה הגמרא מדברת על מעלת הצדקה:

אדם חייב ליתן צדקה, ועל כרחו יתן את הכסף, אלא שאם

זכה

האדם , מתקיים בו הפסוק '

הלא פרוש לרעב לחמך

', ונותן את כספו לעניים. ואם

לא זכה

, מתקיים בו הפסוק '

ועניים מרודים תביא בית

'. זו מלכות רומי, שצועקת תמיד "הבו, הבו" שאנו צריכים. והיינו, שיתן את הכסף לגויים.

אמר להו רבא לבני מחוזא: במטותא מנייכו

בבקשה מכם,

עושו בהדי הדדי,

תחייבו ותתרימו כל אחד את חברו לצדקה,

כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא,

כדי שיהיה לכם שלום עם המלכות. כי אם לא תתנו כסף לעניים, יגרה בכם הקב"ה את המלכות, ותתחייבו לתת את הכסף למלכות.

ואמר רבי אלעזר, בזמן שבית המקדש

היה

קיים

, הרי

אדם שוקל שקלו

מחצית השקל,

ומתכפר לו

עוונו.

עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה מוטב

ומתכפרים עוונותיהם.

ואם לאו, באין עובדי כוכבים ונוטלין

את כספם

ב

כח ה

זרוע.

ואף על פי כן,

מה שלוקחים הגויים מעם ישראל,

נחשב להן

לישראל

לצדקה.

משום שעל ידי שנוטלים מס מן העשירים, נפטרים העניים מחובם למלכות, וזה כעין צדקה.

שנאמר

'

ונוגשיך צדקה

'.

אמר רבא, האי מילתא,

דבר זה [המובא להלן],

אישתעי לי,

אמר לי רב ששת ,