בבא בתרא 48a — התלמוד בעברית

כתיב בתחילת ספר ויקרא, לגבי נדרי עולה: "אם עולה קרבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו. אל פתח אוהל מועד יקריב אותו, לרצונו, לפני ה'" -

ויש לנו לדייק מלשון הפסוק: אחר שכבר אמר הכתוב "זכר תמים יקריבנו", למה חזר ואמר "

יקריב אותו

".

אלא הכתוב הזה

מלמד, שכופין אותו

בית דין לקיים את נדרו שנדר להביא עולה.

יכול

יכפוהו להביא ולהקריב את העולה אפילו

בעל כרחו?

תלמוד לומר

, "

לרצונו

".

הא כיצד?

כופין אותו עד שיאמר

: "

רוצה אני

".

הרי למדנו שאם אומר אדם "רוצה אני", הרי אף על פי שמתוך יסורים הוא אומר כן, מכל מקום הוא גמר בלבו להקדיש ולהקריב. ואם כן, הוא הדין מי שכפוהו למכור, כיון שהוא מקבל את הכסף עבור המכירה ואומר ללוקח הכופה אותו "לך חזק וקני", הרי הסכים בלבו להקנות.

אך דנה הגמרא:

ודלמא, שאני התם

, שמא שונה הדין שם, בכפיה להבאת קרבן,

דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה

, נוח לו לאדם שיתכפר בהבאת העולה לתשלום נדרו, ומשום כך, אם אמר בסופו של דבר "רוצה אני", ודאי בלב שלם אמר! אך אין מכאן ראיה למכר סתם, לומר שאמירת "רוצה אני" לאחר הכפיה, נחשבת להסכמה אמיתית למכירה.

ואלא מסיפא

של אותה ברייתא יש להוכיח ד"תליוהו וזבין, זביניה זביני". לפי שכך שנינו בסיפא:

וכן אתה אומר בגיטי נשים

, באותן נשים שאמרו חכמים שיש לבית הדין לכפות את הבעל על ידי מלקות, שיוציאנה ממנו בגט, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס, ש

כופין אותו

לגרשה,

עד שיאמר

"

רוצה אני

לגרשה". כי בלי שיאמר "רוצה אני", אי אפשר לכפותו לגרשה בעל כרחו, משום שנאמר בתורה לגבי גט "וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה", ולשון "ונתן", מדעתו דוקא, משמע.

הרי למדנו, שאם כופין אותו עד שאמר מתוך יסוריו "רוצה אני", הרי זה נחשב שהוא נותן את הגט מדעתו, כי גמר בלבו לתת לה גט. ואם כן, הוא הדין לגבי מכר, אם אנסוהו למכור, ואמר רוצה אני, גמר בלבו להקנות, וחל המכר.

אך דוחה הגמרא:

ודלמא שאני התם

, גבי גט, שרק שם יש לומר שבסופו של דבר הוא רוצה לתת גט, משום

דמצוה לשמוע דברי חכמים

, שחייבוהו לתת גט!

אלא

, מבארת הגמרא, שהדין של "תליוהו וזבין, זביניה זביני", אינו נלמד מן הכתוב, אלא

סברא הוא

, ש

אגב אונסיה, גמר ומקנה!

מתוך היסורים גמר המוכר בלבו להקנות, היות ומלבד האונס הוא מקבל את המעות עבור המכירה.

מותיב רב יהודה

לרב הונא, מהא דתנן במסכת גיטין [פח ב]:

גט ה

"

מעושה

", שניתן בכפייה:

אם היתה הכפייה

ב

בית דין של

ישראל

, הרי זה גט

כשר

.

ו

אם נעשתה הכפייה

ב

בית דין של

גויים

, הרי אף על פי שאמר הבעל "רוצה אני", הגט

פסול

.

וסבר רב יהודה, שכך הוא ביאור המשנה: אם בית דין שראל כפוהו משום שמחוייב הוא מן הדין להוציאה, לפי שהוא מאלה שכופין אותם להוציא את נשותיהם בגט, הרי זה גט כשר, משום שמצוה לשמוע דברי חכמים. אך אם כפה אותו גוי לתת גט לאשתו, אפילו הוא במקום שחייב הבעל לגרשה, הרי זה גט פסול.

ובגוי

, אם בית הדין של ישראל רוצה לכפותו באמצעות הגויים:

חובטין אותו

הגויים,

ואומרין לו

: "

עשה מה שישראל אומר לך

".

וסבר רב יהודה בביאור המשנה, שרק אם כופהו הגוי לתת גט בשם בית דין של ישראל, רק אז, מן הסתם, גמר הבעל בלבו לגרשה, כמו שהוא מסכים לגרשה כאשר כופים אותו בית דין של ישראל, משום שחייב הוא להוציא.

ולפי הבנת רב יהודה במשנה, הוא תמה על רב הונא:

ואמאי

כשאנס אותו גוי לגרש ללא הוראת בית דין של ישראל, אין הגט כשר? והרי אפילו אם אין כאן "מצוה לשמוע דברי חכמים" כמו בישראל, מכל מקום,

התם נמי נימא: אגב אונסיה, גמר ומגרש

. וכמו שאמר רב הונא בתליוהו וזבין, שזביניה זביני.

ומתרצת הגמרא:

הא איתמר עלה

, על המשנה ההיא:

אמר רב משרשיא: דבר תורה, אפילו

היתה הכפיה

בגוי

, הגט

כשר

.

ומה טעם אמרו

חכמים שגט המעושה

בגוי פסול?

כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד גוי

, להחניף לו ולזנות עמו,

ומפקעת עצמה מיד בעלה

על ידו, שיכריחנו הגוי ההוא ליתן לה גט.

מותיב רב המנונא

על רב הונא, מהא דתנן בגיטין [נה ב]:

אדם אשר

לקח

, קנה קרקע

מסיקריקון

[שהוא גזלן אנס, ההורג נפשות על עסקי ממון, ומדובר באופן שבא הסיקריקון להרוג את בעל הקרקע, ואמר לו לסיקריקון שישא את הקרקע לעצמו, ויניחהו לנפשו],

וחזר

הלוקח

ולקח

את הקרקע גם

מבעל הבית

, והיינו, ששילם לו עבור הקרקע, וכתב לו בעל הבית שטר קנין על הקרקע,

מקחו בטל

, שלא כתב בעל הבית ללוקח הזה את שטר הקנין אלא מיראת הסיקריקון.

ו

לרב הונא תיקשי:

אמאי

מקחו, שלקח הקונה מבעל הבית ושילם לו, בטל!? והרי לדבריו,

התם נמי, נימא אגב אונסיה

של הסיקריקון, והמעות שמקבל מן הלוקח,

גמר

בעל הבית,

ומקני!?

ומשנינן:

הא אתמר עלה, אמר רב: לא שנו, אלא דאמר ליה

בעל הבית ללוקח: "

לך חזק וקני

" את השדה שלקחת מן הסיקריקון,

אבל

בשטר

[אם כתב לו שטר],

קנה

הלוקח!

אך עדיין מקשה הגמרא:

ולשמואל, דאמר

[לעיל מז ב]

אף בשטר

שכתב בעל הבית ללוקח מסיקריקון

נמי לא קנה, מאי איכא למימר!?

ומתרצת:

מודה שמואל, היכא דיהב זוזי

[במקום שנתן הלוקח מעות]. והיינו, מודה הוא לרב הונא שתליוהו וזבין, זביניה זביני.

ומקשינן:

ולרב ביבי, דמסיים בה

[לעיל מז ב]

משמיה דרב נחמן

: גזלן שהביא ראיה בעדים או בשטר מכירה שמכרה לו הנגזל,

קרקע אין לו

, אין מעמידין את השדה בידו, אבל

מעות יש לו

מן הנגזל, שחייב הנגזל להחזירם לגזלן, שנתן לו מעות עבור המכירה -

מאי איכא למימר!?

הרי מוכח שתליוהו וזבין לאו זביניה זביני, שאם לא כן, אפילו קרקע יש לו אם נתן מעות.

ומשנינן: מה שאמר

רב ביבי, מימרא הוא

, שאמר זאת בשם אחרים, ואין זו משנה או ברייתא.

ומימרא, לרב הונא לא סבירא ליה!

אמר רבא: הלכתא: תליוהו וזבין, זביניה זביני

. ובלבד שיאמר "רוצה אני".

ומה טעם אמרו

חכמים: גבי

מלוה בשטר

שהמלוה

גובה מנכסים משועבדים

של הלוה?

כדי שלא תנעול דלת בפני לוין,

שאם לא יוכלו המלווים להבטיח את פרעון חובם, לא ירצו להלוות, ולכן שעבדו להם חכמים את נכסי הלוה, שאף אם ימכרם או יתנם יוכל המלוה לגבות אותם בחובו.

ומקשינן:

אי הכי, מלוה על פה נמי

היו צריכים חכמים לשעבד את נכסי הלווה למלווה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.

ומתרצינן:

התם

במלוה על פה

לית ליה קלא

אין לו פרסום, ואם ישעבדו חכמים את נכסי הלוה למלוה, יפסידו הלקוחות שלא ידעו להזהר מלקנות את נכסי הלווה. מה שאין כן במלוה בשטר שיש פרסום להלוואה, ואם קנו הלקוחות מהלווה ולא השאירו בידו נכסים לפרעון ההלוואה, הם הפסידו לעצמם.

ומקשינן:

ומי אמר רבה הכי

שדין שעבוד נכסי הלווה למלוה אינו דין דאורייתא?

והא

לעיל [קכד ב] הובא, ששלחו הלכה מארץ ישראל שהבכור מקבל פי שנים מן ההלוואה שירשו מאביהם, ועל זה

אמר רבה

לבאר, שרק אם

גבו קרקע

עבור החוב של ההלוואה -

יש לו

לבכור בזה פי שנים. אבל אם

גבו

מן הלווה

מעות

עבור החוב -

אין לו

לבכור בזה פי שנים.

והטעם שבגבו קרקע מקבל ממנו הבכור פי שנים, משום שהבכור אינו יורש חלק בכורה מממון שראוי האב לקבל לאחר מיתתו, אלא רק מממון שהיה ברשות האב בשעת מיתתו, והקרקע שגבו מהלווה עבור החוב, כבר מתחילת ההלואה כשהאב עוד היה חי נשתעבדו לתשלום ההלוואה, והרי הם ברשות אביו.

משמע שמדין תורה חל שעבוד חוב על הקרקעות של הלווה.

וכי תימא: איפוך

יש להפוך את השמועות, ולייחס את הדין

דרבה לעולא ודעולא לרבה,

שלדעת רבה שעבוד נכסים היא מן התורה, ולדעת עולא היא אינה מן התורה. ובכך מתיישבים דברי רבה עם מה שאמר לעיל שמדין תורה משועבדים נכסי הלווה למלוה.

אי אפשר לפרש כן כי

והא אמר עולא: דבר תורה

מן התורה

בעל חוב דיניה

דינו שמשלם

בזבורית

בקרקע הכי גרועה, שנאמר [דברים כד יא]: "והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" ומן הסתם הלווה מוציא את הגרוע שבחפציו, ומכאן למדו אף לקרקעות, שדי לו בזיבורית, משמעשדעתעולא היא ששעבוד נכסים מן התורה ואין זה דעת רבה.

אלא

רבה

סובר ששעבוד נכסי הלווה אינה מן התורה, ומה שאמר לעיל, רק

טעמא דבני מערבא קאמר,

הוא רק בא לבאר את הטעם של בני ארץ ישראל שאמרו שהבכור יורש פי שנים בהלואת אביו, וביאר את דבריהם לשיטתם שאם גבו קרקע בחוב, מקבל הבכור פי שנים, כיון שהקרקע היה משועבד לאביהם בחייו, אבל אם גבו מעות אף לשיטתם אינו מקבל פי שנים, כיון שהמעות לא היו ברשות האב בשעת מיתתו, והבכור אינו יורש חלק בכורה מממון שראוי האב לקבל לאחר מיתתו, אלא רק מממון שהיה ברשות האב בשעת מיתתו.

אבל

וליה לא סבירא ליה,

הוא עצמו לא סובר כן, שלדעתו, מן התורה קרקעות הלווה אינן משועבדות למלוה, ומשום כך לדעתו הבכור אינו נוטל פי שנים בהלואת אביו בין אם גבו קרקע עבור החוב ובין אם גבו מעות.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה

-

אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות

אלא רק מנכסים בני חורין, שאינם ביד יורש או ביד לוקח.

מאי טעמא?

כי לדעתם

שעבודא

דין שעבוד נכסי הלווה למלווה,

לאו דאורייתא

אינו מן התורה.

ורק במלוה בשטר שיש פרסום להלואה, שעבדו חכמים את נכסי הלווה, וגובה המלוה מנכסים משועבדים, כדי שלא תינעל דלת בפני לווין .

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: מלוה על פה

-

גובה

המלוה את חובו

בין מן היורשין ובין מן הלקוחות

שקנו מן הלווה לאחר שלווה .

מאי טעמא?

כי לדעתם

שעבודא דאורייתא,

ומן התורה בשעת ההלוואה נשתעבדו נכסי הלווה למלוה אף כשלווה בלא שטר ובלא פרסום.

ומקשינן לרב ושמואל:

מיתיבי

ממה ששנינו:

החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו

על חופר הבור

שור והרגו

-

פטור

בעל השור,

ולא עוד, אלא שאם מת השור

-

יורשי בעל הבור

שמת

חייבים לשלם דמי שור לבעליו.

כי החופר בור ברשות הרבים עשה מעשה אסור, והוא חייב באחריות נזקים שנגרמו על ידו לבהמות שנפלו לבור. ולכן אם נפל שם שור, בעל השור פטור משום שאין זו אשמתו, ובעל הבור חייב בתשלום עבור נזקי השור.

וחוב זה שחייב בעל הבור לשלם את דמי השור לבעליו, אינו חוב הכתוב בשטר, אלא הוא כמילוה על פה, ובכל זאת יורשיו צריכים לשלם את החוב, משמע שמילוה על פה גובה מן היורשים. וקשה על רב ושמואל הסוברים שאינו גובה חוב שבעל פה מן היורשים ומן הלקוחות.

אמר רבי אלעא אמר רב

: מה ששנינו שיורשי בעל הבור צריכים לשלם דמי שור לבעליו, מדובר

בשעמד

בעל הבור

בדין

ונתחייב בבית דין, ופסק של בית דין יש לו תוקף כשטר חוב גם אם לא נכתב בשטר, ובאופן זה מודים רב ושמואל שמשתעבדים נכסי החייב, וגובה אף מיורשי החייב ומלקוח ותיו.

ומקשינן: כיצד אפשר להעמיד את הברייתא המחייבת את יורשי בעל הבור לשלם את חובו של בעל הבור, שמדובר בנתחייב בעל הבור בבית דין,

והא הרגו קתני,

בברייתא מדובר שבעל הבור מת מהשור שנפל עליו, ושוב אי אפשר להעמידו לדין.

אמר רב אדא בר אהבה

: מה ששנינו שהשור הרגו, אין הכוונה שמת מיד, אלא

שעשאו

השור

טרפה,

שהשור פצעו באופן שמת מחמתם לאחר זמן, ועמד בדין קודם שיצאה נשמתו.

ומקשינן:

והא אמר רב נחמן, תני תנא

התנא שנה:

מת וקברו

שהשור קבר אותו בתוך הבור בנפילתו, ואם כן לא שייך לפרש שעמד בדין על הריגת השור.

ומתרצינן:

התם

שם בברייתא ניתן לפרש שחייבוהו בית דין קודם שמת, כגון:

דיתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו,

שישבו הדיינים על פי הבור וחייבוהו קודם שיצאה נשמתו .