בבא בתרא 136a — התלמוד בעברית

כדאמר רב חסדא

לקמן בפרק מי שמת: אם כתב בשטר

"וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא"

.

הכא נמי דאמר "אף כתובו וחתומו והבו ליה",

משמע שכוונתו ליפות את כחו בשטר, ולא להקנות בשטר לאחר מיתה.

איתמר

נאמרה מימרא זו בבית המדרש:

רב יהודה אמר שמואל

אמר:

הלכה,

שכיב מרע "כתבו ותנו מנה לפלוני", ובדקו ומצאו שכוונתו ליפות את כחו,

כותבין ונותנין.

כרבי יוחנן דאמר "תיבדק".

וכן אמר רבא אמר רב נחמן, הלכה, כותבין ונותנין.

כדברי רבי יוחנן.

מתניתין:

בריא

הכותב נכסיו לבניו,

כגון הרוצה לישא אישה, ואינו רוצה שישתעבדו נכסיו לכתובת אשתו החדשה, ורוצה לכתוב נכסיו לבניו לאחר מותו והוא יאכל פירותיהם בחייו,

צריך שיכתוב

"הרי נכסי קנויים לכם

מהיום ולאחר מיתה",

ומשמעות לשון זה: מהיום הגוף קנוי לכם, ולאחר מיתה תגמר המתנה, ותזכו גם בפירות .

אך אם לא כתב להם אלא "לאחר מיתה", נמצא שלא הקנה להם כלום אלא אחר מותו, ואין קנין לאחר מיתה.

דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, אינו צריך

לכתוב "מהיום". ובגמרא מבואר טעמו, לפי שהזמן הכתוב בשטר מוכיח עליו שמאותו היום הקנה להם את גוף הקרקע, שאם לא כן, למה כתב את הזמן בשטר?!.

ולכן,

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו,

באופן המועיל כנ"ל,

האב אינו יכול למכור

את הנכסים מכירה מוחלטת,

מפני שהן כתובין לבן,

וגופן קנוי לו.

והבן אינו יכול למכור

את הנכסים בחיי האב

מפני שהן ברשות האב

לפירות עד מותו.

ולכן, אם

מכר האב

את הנכסים בחייו ולא פירש מה כונתו, הנכסים

מכורים

לפירותיהם

עד שימות

. וכשימות, חוזרים לבן או ליורשיו. כיון שגוף הנכסים קנוי לבן כבר מעכשיו.

ואם

מכר הבן

את הנכסים בחיי האב,

אין ללוקח בהן כלום, עד שימות האב.

וכשמת, זכה הלוקח בנכסים ובפירות כמו הבן.

ובגמרא יבואר האם גם במקרה שמת הבן בחיי האב יזכה הלוקח בנכסים.:

גמרא:

במשנה מבואר שאם כתב "מהיום ולאחר מיתה", קנה הבן את הנכסים לאחר מות אביו בקנין גמור.

ומקשה הגמרא:

וכי כתב "מהיום ולאחר מיתה" מאי הוי?

כלומר, מדוע הוי מתנה גמורה?

הא תנן

במסכת גיטין: הכותב לאשתו "הרי זה גיטך

מהיום ולאחר מיתה", גט ואינו גט,

דהינו, מספקא לן מה כוונתו באותו גט, האם התכוין לומר "מעכשיו יהא גט אם אמות", ובמקרה זה הגט חל.

או שמא חזר בו, וכונתו לגרשה לאחר מותו. ובמקרה זה הגט בטל. ד"אין גט לאחר מיתה".

ו

לכן,

אם מת,

מספק,

חולצת

[שמא אלמנה היא, וצריכה יבום],

ולא מתייבמת

[שמא גרושה היא, ואינה טעונה יבום]. עד כאן המשנה.

ואם כן קשה, מדוע במשנתנו כשכתב "מהיום ולאחר מיתה" הוי מתנה גמורה, ולא חששנו שמא חזר בו והתכוין להקנות לו את המתנה לאחר מיתה, ואין קנין לאחר מיתה?

ומתרצת הגמרא:

התם

גבי גט, שאי אפשר לחלקו לשני חלקים, ולהחיל חלק היום וחלק לאחר מיתה , לכן

מספקא לן אי

כשאמר "מהיום ולאחר מיתה",

תנאה הוי, אי חזרה הוי.

אבל הכא

במתנה, כיון שאפשר לחלקה לשני חלקים, ולתת היום את גוף הנכסים, ולאחר מיתה את פירותיהם, ודאי אם כתב לו "מהיום ולאחר מיתה"

הכי קאמר ליה, גופא קני מהיום,

ו

פירא לאחר מיתה.

במשנה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי האם צריך לכתוב "מהיום ולאחר מיתה". לדעת רבי יהודה, צריך. ו

רבי יוסי אומר אינו צריך.

הגמרא מבארת את טעמו של רבי יוסי על פי מעשה שהיה:

רבה בר אבוה חלש

[חלה],

על לגביה

[באו לבקרו]

רב הונא ורב נחמן.

אמר ליה רב הונא לרב נחמן, בעי מיניה

[שאל את רבה בר אבוה] האם

הלכה כרבי יוסי, או אין הלכה כרבי יוסי?

אמר ליה

רב נחמן לרב הונא,

טעמיה דרבי יוסי לא ידענא, הלכה איבעי מיניה

[את טעמו של רבי יוסי אינו יודע, והיאך אשאל על ההלכה]

?!

אמר ליה, את בעי מיניה אי הלכה אי לא, וטעמיה, אנא אמינא לך

[אתה תשאל את רבה מה ההלכה, ואני אסביר לך את הטעם].

בעא מיניה

[רב נחמן שאל את רבה כמי ההלכה].

אמר ליה

רבה לרב נחמן:

הכי אמר רב, הלכה כרבי יוסי

.

בתר דנפקו

[כשיצאו מלפני רבה],

אמר ליה

רב הונא לרב נחמן,

היינו טעמיה דרבי יוסי,

שאינו צריך לכתוב "מהיום", משום

דאמר, זמנו של שטר מוכיח עליו.

דהינו, הזמן הכתוב בשטר, מוכיח שכונת הנותן לתת את המתנה מאותו זמן. שאם לא כן, וכונתו לתת לאחר מיתה, מדוע כתב זמן בשטר ?.

וכן

תניא

בברייתא

נמי הכי: רבי יוסי אומר אינו צריך, מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו.

בעא מיניה רבא מרב נחמן

: לדעת רבי יהודה,

ב

שטר מתנה שכתוב בו

הקנאה,

[כלומר, כתוב בשטר "וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתוב ומפורש לעיל"]

מהו?

האם גם בשטר זה צריך לכתוב "מהיום", או שמא בשטר זה אף לדעת רבי יהודה אין צריך לכתוב "מהיום", ולא נחלקו אלא בשטר שאין בו קנין?

אמר ליה, בהקנאה אינו צריך

לכתוב "מהיום ".

רב פפי אמר, איכא אקניתא דצריך

לכתוב מהיום

, ואיכא אקניתא דלא צריך.

אם כתבו בתחילת השטר

"אקנייה",

דהיינו, "הוו עלי עדים וקנו ממני", ובסוף השטר כתבו

"וקנינא מיניה

ככל מה דכתוב ומפורש לעיל

", לא צריך

לכתוב "מהיום", כיון שיפה את כחו בשני קנינים, היינו, הוא הקנה, וגם אנו קנינו ממנו, אזי הקנין השני בא ליפות כחו שיזכה מהיום.

אך אם כתבו בראש השטר

"קנינא מיניה", ו

בסופו

"אקנייה",

משמע קנין אחד, דהינו, אותו קנין שקנינו ממנו הקנה הוא לנו. אזי

צריך

צריך לכתוב "מהיום".

מתקיף לה רב חנינא מסורא, מי איכא מידי דאנן לא ידעינן, וספרי ידעי?

כלומר, חילוק הלשונות האם לכתוב "אקניה" ברישא, או "וקנינא" ברישא, אינו דבר מפורסם, ולא מסתבר לומר שהסופר שכותב את השטר מדייק בזה, ואם כן אין ללמוד מכאן יפוי כח להקנות מהיום.

אך למעשה,

שאלונהו לספרי דאביי, וידעי. ולספרי דרבא, וידעי.

[ידעו מחילוק הלשונות] וכיון שידעו, יש לדקדק בלשונם ולדעת האם כוונתו להקנות מהיום או רק לאחר מיתה.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר, בין "אקנייה וקנינא מיניה", בין "קנינא מיניה ואקנייה", לא צריך

לכתוב "מהיום".

ו

אם תאמר, אם כן במה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במשנתנו?

ב"דוכרן פתגמי דהוי באנפנא"

כלומר, שטר זכרון דברים בלא קנין.

פליגי.

לדעת רבי יהודה צריך לכתוב "מהיום". ולרבי מאיר אינו צריך.

אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, ואמר לי: אתון הכי מתניתו לה,

בלשון קושיא ובעיא,

אנן הכי מתנינן לה

[אנכי שמעתי מימרא זו באופן הבא],

אמר רבא אמר רב נחמן, בהקנאה אינו צריך.

ו

בין

אם כתב

"אקנייה וקנינא מיניה", בין "קנינא מיניה ואקנייה" לא צריך.

ורבי יהודה ורבי יוסי

ב"דוכרן פתגמי דהוו באנפנא פליגי"

כנ"ל.

שנינו במשנה: "

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו

האב אינו יכול למכור מפני שהם כתובים לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב. מכר האב, מכורין עד שימות. מכר הבן, אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב".

איתמר,

האמוראים דנו בענין זה בבית המדרש:

מכר הבן

את אותם הנכסים שנתן לו אביו לאחר מותו,

בחיי האב, ומת הבן בחיי האב,

האם לאחר מות האב זכה הלוקח בנכסים?