בבא בתרא 135b — התלמוד בעברית

אביי אמר,

אין להוכיח מכאן, ד

לעולם אימא לך

התובע ממון מחברו בטענת ברי, והלה טוען שמא,

חייב.

כרב הונא ורב יהודה הנ"ל.

ושאני הכא, דכמנה לאחר בידך דמי.

כלומר, כיון שהאח תובע בשביל אחיו , אמרינן ליה, "לאו בעל דברים דידן את". ומשום כך אינו נאמן להוציא מהם ממון .

שנינו במשנה: "האומר זה אחי אינו נאמן, ויטול עמו בחלקו,

מת יחזרו נכסים למקומן,

נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו".

הגמרא מסתפקת מה נחשב כנכסים שנפלו לאח ממקום אחר.

בעי רבא, שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו?

האם דינו כשבח הבא ממקום אחר, או לא?

מבארת הגמרא את צדדי הספק:

בשבח המגיע לכתפים

[דהינו, שנתן לאח המסופק קרקע ריקה, וטרח בה והשביחה, והרי היא כעת מלאה פירות],

לא תיבעי לך, דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי.

ויחלקו כולם בשוה באותו שבח.

כי תיבעי לך, בשבח שאינו מגיע לכתפים, כגון

שנתן לו

דיקלא, ואלים

[התעבה מעצמו], או

ארעא, ואסקא שרטון

[עלה הנהר על גדותיו, וזיבל את הקרקע, בלא טירחת הבעלים],

מאי?

האם יחלקו האחים באותו שבח, או שמא יחזור אותו שבח לאח הראשון שנתנה לו ?

ומסקינן ב

תיקו.

מתניתין:

המקנה לחבירו ממון לאחר מותו, לא קנה. כיון שאין קנין לאחר מיתה.

ומכל מקום תקנו חכמים, בשכיב מרע המחלק נכסיו לפני מותו, שדבריו קיימים, כדי שלא תיטרף דעתו.

ולכן,

מי שמת, ונמצאת דייתיקי

[צואה] שלא הספיק לאומרה לפני מותו, אלא כתבה על גבי שטר, ואפילו אם היתה

קשורה על יריכו,

שאין לנו ספק שהוא כתבה,

הרי זו אינה כלום.

כיון שאין בכחו להקנות ממון לאחר מותו. ורק בשכיב מרע תקנו חכמים כנ"ל.

אך אם

זיכה בה

השכיב מרע

לאחר,

דהיינו, שהיה כתוב בה "נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני",

בין

אם הקנה לאחד

מן היורשין, בין שאינן מן היורשין, דבריו קיימין.

כיון שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. :

גמרא:

הגמרא מבארת את דברי המשנה:

תנו רבנן: איזה היא דייתיקי?

כלומר, איזו היא צואת שכיב מרע שגובה לאחר מיתה, אפילו אם לא הקנה לו מהיום?

כל שכתוב בה

"דא תהא למיקם ולהיות

אחר מיתתי

".

ואיזה היא מתנה

הקונה מהיום ולאחר מותו?

כל שכתוב בה "מהיום ולאחר מיתה".

ומקשה הגמרא:

אלא,

כלומר, משמע מדבריך, שרק אם כתב לו

"מהיום ולאחר מיתה" הוא דהויא מתנה,

אך אם כתב לו

"מעכשיו" לא הויא מתנה?

אמר אביי, הכי קאמר, איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, דלא קני אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה "מהיום ולאחר מיתה"

.

יתיב רבה בר רב הונא באכסדרא דבי רב, ויתיב וקאמר משמיה דרבי יוחנן: שכיב מרע

שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני", ומת קודם שהספיקו לכתוב כדבריו ,

אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר

בדעתו

להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה

.

אמר להו רבי אלעזר

לתלמידיו

, איזדהרו בה.

[הזהרו לנהוג כך, שכן ההלכה].

רב שיזבי אמר,

לא כךהיה המעשה, אלא, מימרא זו

רבי אלעזר אמרה, ואמר להו רבי יוחנן

לתלמידיו,

איזדהרו בה.

אמר רב נחמן בר יצחק, כותיה דרב שיזבי מסתברא.

כיון ש

אי אמרת בשלמא רבי אלעזר אמרה,

מובן מדוע

אצטריך רבי יוחנן לאסהודי עליה

[להעיד על דברי]

דרבי אלעזר.

כיון שרבי אלעזר היה תלמידו, והוצרך לומר שהלכה כדבריו.

אלא אי אמרת רבי יוחנן אמרה,

וכי

אצטריך רבי אלעזר לאסהודי עליה דרבי יוחנן רביה?!

ועוד תא שמע

ראיה נוספת כדברי רב שיזבי,

דרבי אלעזר אמרה: דשלח רבין משמיה דרבי אבהו, הוו יודעים ששלח רבי אלעזר לגולה משום רבינו,

[בשם רב]:

שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני", ומת, אין

כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.

ומפורש כדברי רב שיזבי, שרבי אלעזר אמר מימרא זו, ורבי יוחנן העיד שכן ההלכה כדבריו.

ו

מבאר רבי יוחנן את ההלכה:

רבי יוחנן אמר,

לא בכל מקרה אין כותבים לאחר מיתה, אלא,

תיבדק.

מבארת הגמרא:

מאי תיבדק?

כי אתא רב דימי אמר

שתי הלכות, שהשניה מבארת את דברי רבי יוחנן .

האחת:

דייתיקי מבטלת דייתיקי.

כלומר, שכיב מרע שכתב נכסיו לאחד, וחזר וכתבם לאחר, השני קנה ולא הראשון.

כיון ששכיב מרע יכול לחזור בו בתנתו עד מותו. אך אם כתב במתנת בריא, אינו יכול לחזור בו וליתנה לאחר.

וההלכה השניה:

שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני", ומת, רואין, אם כמיפה את כחו,

דהיינו, אם נראה שכונתו לכתוב שטר רק כדי ליפות את כוחו של המקבל, ולא התכוין לעכב את המתנה עד כתיבת השטר (ולקמן יבואר כיצד ניכרת כונתו),

כותבין

אף לאחר מיתה.

ואם לאו, אין כותבין.

שמא לא התכוין להקנותו אלא לאחר מיתה, ואין שטר לאחר מיתה.

וזו כוונת רבי יוחנן שאמר "תיבדק".

מתיב רבי אבא בר ממל

: שנינו בבריתא:

בריא שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת, אין כותבין ונותנין.

משמע,

הא שכיב מרע, כותבין ונותנין?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה, במיפה את כחו.

כנ"ל.

מבארת הגמרא:

היכי דמי מיפה את כחו?