בבא בתרא 107b — התלמוד בעברית

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר נדון בתשעים, קא סבר: הא ארעא

תשעין

דינר

שוה, והאי דקאמר עשרים

סלעים, דהיינו שמונים דינר,

דקא טעי עשרה לאחוריה. והאי דקא אמר מנה,

[מאה דינר]

קא טעי עשרה לקמיה.

ומקשה הגמרא: מדוע אנו הולכים אחר השנים הראשונים,

אדרבה,

היה לנו ללכת אחר האחרונים, ולומר, ד

האי ארעא מאה ועשרה שויא, והאי דקאמר מנה, קא טעי עשרה לאחוריה, והאי דקאמר שלשים

[סלעים, שהם מאה ועשרים דינר],

קא טעי עשרה לקמיה?

ומתרצת הגמרא: כיון שאפשר לומר כך, ואפשר לומר כך,

נקוט מיהת תרי קמאי בידך,

[עדיף לנקוט כהשנים הראשונים], ד"תפסת מרובה לא תפסת" . ומכיון

ד

כולי עלמא

מתורת מנה לא מפקי ליה

ולדעת כולם השומא קרובה למנה, יתן תשעים.

אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין, קא סברי האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא,

האי דקא אמר עשרים, קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה. והאי דקאמר מנה, קא טעי תליסר ותילתא לקמיה.

ובדין הוא דלימא טפי,

[היה לו לומר, מנה, וששה דינר, ושני שליש],

והאי דלא קאמר סבר, מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי

[די לי במה שהוספתי כבר על שומת חברי] .

ומקשה הגמרא: מדוע אנו הולכים אחר השנים הראשונים,

אדרבה,

היה לנו ללכת אחר האחרונים, ולומר, ד

הא ארעא, מאה ותליסר ותלתא שויא. האי דקאמר מנה, קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה. והאי דקאמר שלשים, טעי תליסר ותלתא לקמיה. ובדין הוא דקאמר טפי,

אלא

סבר, מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי!?

ומתרצת הגמרא: כיון שאפשר לומר כך, ואפשר לומר כך,

נקוט מיהת תרי קמאי בידך,

[עדיף לנקוט כהשנים הראשונים], ד"תפסת מרובה לא תפסת". ומכיון

ד

כולי עלמא

מתורת מאה לא מפקי ליה

[לדעת כולם השומא קרובה למנה], ולכן, נותן תשעים ושלש ושליש.

אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

אמר רב אשי, טעמא דאחרים לא ידעינן,

[כלומר, אינו טעם מסתבר, ואם כן, וכי]

הלכתא עבדינן כוותייהו?!

אלא פסקינן כתנא קמא, דאמר "תידון במנה".

תנו דייני גולה

[שמואל וקרנא],

עושין שומא ביניהן ומשלשין.

דהיינו כדעת אחרים.

אמר רב הונא: הלכתא כדייני גולה.

כדלעיל.

אמר רב אשי: טעמא דדייני גולה לא ידעינן,

ואם כן, וכי

הלכתא עבדינן כוותייהו?!

כדלעיל .

מתניתין:

האומר לחבירו, "חצי שדה אני מוכר לך",

והיו בה חלקים שמנים, וחלקים כחושים.

כיצד יחלקו ביניהם?

משמנין ביניהן,

כלומר, שמים את כל השדה, והמוכר משאיר לעצמו את החלקים השמנים, כפי ערך חצי השדה,

ונוטל

הלוקח כפי ערך

חצי שדהו,

מן החלקות הכחושות שבה.

ויד המוכר על העליונה לומר ללוקח, "לא התכוונתי למכור לך מחצית ממש, אלא כערך דמי מחצית השדה".

וכן אם אמר לו,

"חציה בדרום אני מוכר לך", משמנין ביניהן,

כלומר, שמים כמה שוה מחצית השדה שבדרום,

ונוטל

הלוקח מקרקע כחושה שבשדה, כדמי

חציה

ש

בדרום

.

והוא

[המוכר]

מקבל עליו

לנכות מחלקו

מקום

בשביל

הגדר,

וכן מקום ל

חריץ ובן חריץ

.

וכמה הוא חריץ?

ששה טפחים.

ובן חריץ, שלשה.

ובגמרא יבואר.

גמרא:

שנינו במשנה: "האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך, משמנים ביניהם ונוטל חצי שדהו":

מבארת הגמרא:

אמר רב חייא בר אבא אמר רב יוחנן

: כונת המשנה לומר שה

לוקח

נוטל

את החלק ה

כחוש שבו,

כדמי מחצית השדה.

אמר לו רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן "משמנין ביניהן" תנן?

ומשמע שיד שניהם שוה בשומא ליטול ביפה ובכחוש בשוה ?

אמר לו

רבי יוחנן:

אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא

[עד שאכלת מעדנים בבבל, ולא עסקת בתורה, היה לך לתרץ דברינו מסיפא דמשנתנו].

דקתני סיפא, "חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן, ונוטל חציה בדרום".

ו

אם כדבריך, שנותן לו חצי שדה ממש,

אמאי משמנין ביניהן

[מדוע עליהם לשום את כל השדה]

? והא "חציה בדרום" אמר ליה,

והיה עליו לתת לו את החלק שהתנו ביניהם?

אלא

ודאי, כונת המשנה בלשון "משמנין ביניהם" אינה כדבריך, אלא

ל

ומר שנותן לו

דמי

מחצית השדה, מהקרקע הכחושה .

ו

הכא נמי

[ברישא] כונת המשנה

לדמי.

שנינו במשנה: "והוא

מקבל עליו מקום

ה

גדר

חריץ ובן חריץ".

כו'

:

הגמרא מבארת, לשם מה נזקקו לחריץ ובן חריץ?

תאנא

בברייתא:

חריץ

[תעלה בעומק שישה טפחים, שדיברה בו המשנה, הוא עושה]

מבחוץ,

כלפי חוץ.

ו

בסמוך לו, הוא עושה גם

בן חריץ

[תעלה בת שלשה טפחים]

מבפנים,

כלפי הגדר, דהיינו בין החריץ ובין הגדר.

וזה וזה,

החריץ ובן חריץ, שניהם נמצאים

אחורי גדר,

בצדו החיצון של השדה, וזאת,

כדי שלא תהא חיה

קופצת

עד הגדר ונכנסת לשדה.