בבא בתרא 105a — התלמוד בעברית

בטל

הלשון האחרון שאמר,

"מדה בחבל",

שמשמעו, מידה מדויקת, את הלשון הראשון,

"הן חסר הן יתר",

שמשמעו, מידה שאינה מדויקת. ודינו כאילו אמר רק "מידה בחבל".

אלו

דברי בן ננס.

הסובר, "תפוס לשון אחרון".

כלומר, כל האומר שני לשונות הסותרים זה את זה, אזלינן אחר הלשון האחרון. משום דחזר בו תוך כדי דיבור מהלשון הראשון.

אך חכמים נחלקו עליו. כמו שיתבאר בגמרא.

גמרא:

אמר רבי אבא בר ממל, אמר רב: חולקין עליו חביריו על בן ננס.

ולא סברו "תפוס לשון אחרון", אלא מספקא להו האם "תפוס לשון ראשון" או "תפוס לשון אחרון" . כמו שיתבאר בהמשך דברי הגמרא.

אמנם, דעת רב עצמו, כבן ננס. ד"תפוס לשון אחרון". כמו שיתבאר לקמן (עמוד ב').

ומקשה הגמרא:

מאי קא משמע לן

רב בדבריו?

הלא

תנינא

(בבא מציעא קב' א),

"מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו.

ואמר לו, "הנני משכירך מרחץ זה

בשנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש".

ונתעברה השנה, והרי יש בה שלשה עשר חדש.

יש לדון כמה ישלם לו: מצד אחד, הלשון הראשון משמעה, שיתן לו רק שנים עשר זהובים, אפילו אם תתעבר השנה.

ומאידך, הלשון האחרון משמעה, על כל חודש וחודש חייב לתת לו דינר זהב.

ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור".

עד כאן המשנה.

ומבואר להדיא, דלא סבירא להו כבן ננס, אלא הסתפקו האם תפסינן את הלשון הראשונה או האחרונה, וממון המוטל בספק, חולקים .

ואם כן, מה חידש רב בדבריו?

ומתרצת הגמרא:

אי

לו לא חידש לנו רב ש"חולקים עליו חביריו על בן ננס", והיינו באים ללמוד זאת

מהתם,

[מהמשנה הנ"ל, "המשכיר מרחץ"],

הוה אמינא,

דוקא

התם הוא

דאמרינן, "חולקים", משום

ד

מספקא לן מה היתה כונתו.

מחד,

איכא למימר מיהדר קא הדר ביה,

[אפשר לומר, שחזר בו בסוף דבריו ממה שאמר בתחילתן]. ובמקרה זה חייב לשלם לו על חודש השכירות.

ו

מאידך,

איכא למימר פרושי קא מפרש.

כלומר, כונתו היתה לפרש, שיתן לו את שנים עשר הזהובים בכל חודש וחודש, ולא רק בסוף השנה. וגם יוכל לחזור בו בתוך השנה, ולא יתחייב להעמיד לו דירה אחרת .

אך אין כוונתו להשכיר לו כל חודש בנפרד. ואם זו כונתו, אינו חייב לשלם עבור חודש העיבור.

ומכיון שהספק שקול, אמרינן, יחלוקו".

אבל הכא,

במשנתנו,

דודאי קא הדר ביה,

בלשון האחרון, ממה שאמר בתחילה.

אימא לא.

ואף רבנן מודים לבן ננס, דאמרינן "תפוס לשון אחרון.

לכן

קא משמע לן

רב, שגם במשנתנו נחלקו רבנן על בן ננס .

הגמרא חוזרת לדון בדברי משנתנו:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי בן ננס. אבל חכמים אומרים,

בין אם אמר "מידה בחבל" בסוף, ובין אם אמר "הן חסר הן יתר", מספק

"הלך אחר פחות שבלשונות".

ויד המוכר שהוא המוחזק בקרקע על העליונה .

ומקשה הגמרא:

"זו" ולא סבירא ליה?!

כלומר, מדקאמר שמואל "זו דברי בן ננס", ולא קאמר "חלוקין עליו חביריו על בן ננס" כמו שאמר רב לעיל, משמע, דלא סבירא ליה כבן ננס, אלא כרבנן.

ו

קשה:

הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו,

האומר לחבירו,

"כור

חיטה,

בשלשים

סלעים,

אני מוכר לך",

והתחיל למדוד לו את החיטה,

יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה.

ואפילו אם משך הלוקח עשרים ותשע סאים, לא נגמר המקח, עד שיתן לו שלשים סאה.

אבל, אם אמר לו

"כור, בשלשים, סאה, בסלע. אני מוכר לך", ראשון ראשון קנה.

כיון שאמר לו "סאה בסלע", הרי כל סאה וסאה היא מכירה בפני עצמה. ומשיכת כל אחת קנאתה.

אלמא, לדעת שמואל אמרינן "תפוס לשון אחרון", כבן ננס.

ומתרצת הגמרא:

אלא, זו וסבירא ליה.

כלומר, אע"ג דאמר "זו דברי בן ננס", לאו משום שלא סבר כמותו, אלא השמיענו דעת רבנן החולקים עליו.

ומקשה הגמרא: מי סבירא ליה?!

וכי סבר שמואל דאמרינן "תפוס לשון אחרון"?!

וה

רי

אמר שמואל,

בבאור המשנה דמרחץ, דאמרינן בה "יחלוקו את חדש העיבור",

והעמיד שמואל,

בבא

לבית הדין

באמצע החדש

ואמר לו "צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה"

עסקינן.

וכיון שאנו מסתפקים איזה לשון נתפס, אמרינן העמד ממון על חזקתו, ומה שדר בה כבר לא מוציאים ממנו, שמא יש לנו לתפוס לשון אחרון.

אבל בא בתחלת החדש, כולו למשכיר.

דאמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה.

ו

בסוף החדש, כולו לשוכר

. דאמרינן, העמד ממון בחזקתו .

על כל פנים משמע, ששמואל מסתפק אף הוא כרבנן, והולך אחר המוחזק . ולא כבן ננס ?