עבודה זרה 67a — התלמוד בעברית

בפת חמה וחבית פתוחה

דברי הכל אסורה.

כיון שקולטת ריח מן היין.

ו

בפת צוננת וחבית מגופה

[סגורה]

, דברי הכל מותרת.

כיון שאינה קולטת ריח כלל.

ו

לא נחלקו

רבי מאיר ורבי יהודה,

אלא בפת חמה וחבית מגופה,

או

בפת צוננת וחבית פתוחה.

ונחלקו, האם קולטת ריח מהיין או לא. אך ודאי שאם היתה קולטת ריח, היתה אסורה.

ד"ריחא מילתא היא".

ו

אם כן,

הא דידי נמי,

[הנדון שעליו דיבר אביי, ב"בת תיהא"], כיון שבמקרה זה ודאי יש ריח,

כפת חמה וחבית פתוחה דמי.

ואסור לכולי עלמא.:

שנינו במשנה:

"זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם

אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר. כגון חומץ שנפל על גבי גריסים".:

דעת משנתינו, ש"נותן טעם לפגם" מותר. אמנם, להלן (סז' ב'), נראה, שדעת רבי מאיר, לאסור תערובת איסור אפילו אם האיסור נותן טעם לפגם.

אך להלכה,

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא,

כדברי משנתינו, ד"נותן טעם לפגם" מותר.

ואמר רב יהודה אמר שמואל, לא שנו

שחומץ שנפל על גבי גריסים מותר,

אלא

במקרה

שנפל לתוך גריסין רותחין,

ואז, מיד כשנפל, נתן בהם טעם לפגם. ולכן, הגריסים מותרים.

אבל

אם

נפל לתוך גריסין צוננין, ו

אחר כך

הרתיחן

על האש

, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם,

ואסור.

וכן כי אתא רבין [כאשר חזר רבין לבבל]

,

אמר

בשם

רבה בר בר חנה,

ש

אמר

בשם

רב יוחנן

אף הוא כדברים הללו:

לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור.

וכן כי אתא רב דימי, כו'.

[אף הוא אמר כן].

ו

הוסיף רב דימי ואמר: ש

כך היו עושין בערבי שבתות בציפורי,

שהיו נותנים חומץ לתוך גריסים צוננים,

וקוראין אותם "שחליים".

הרי, שהחומץ משביח את הגריסים בעודם צוננים.

הגמרא דנה, מהו גדר "נתינת טעם לפגם", המתיר את התערובת:

אמר ריש לקיש

: דין

"נותן טעם לפגם" שאמרו

במשנתינו

,

שאינו אוסר,

לא

מדובר במקרה

ש

הטועמים מן התבשיל

יאמרו, קדירה זו חסירה מלח,

או

יתירה מלח, חסירה תבלין,

או

יתירה תבלין,

ולפיכך טעמה פגום.

ובמקרה זה, אין תולים את הפגם באיסור, אלא בחיסרון המלח או התבלין.

אלא כל שאין חסירה כלום, ואינה נאכלת

רק

מפני זה.

היינו מפני האיסור המעורב בה, אזי נחשב כ"נותן טעם לפגם".

כלומר, אם התערב דבר איסור בקדירת היתר, ונתן בה טעם לפגם, אך, הטועם מן התבשיל אינו יודע להבחין מפני מה התבשיל פגום, האם מחמת עירוב האיסור שנפל לתוכו, או שמא מחמת חיסרון מלח או תבלין, התבשיל אסור.

ורק במקרה שהתבשיל אינו חסר שום תיקון, ונפגם רק מחמת האיסור המעורב בו, אזי נחשב כ"נותן טעם לפגם".

ואיכא דאמרי,

יש ששנו את דברי ריש לקיש לקולא:

אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין קדירה זו

אין טעמה פגום מחמת התערובת, אלא משום ש

חסירה מלח

או

יתירה מלח, חסירה תבלין יתירה תבלין,

ואילו היתה מתוקנת כהלכתה לא היתה נפגמת.

אלא

בכל מקרה ד

השתא מיהא הא פגמה,

[שהטעם נפגם מחמת התערובת], אפילו אם אפשר לתלות את הפגם בחיסרון מלח או תבלין, מותר. וכן ההלכה. הגמרא מוכיחה מהמימרא דלהלן, כלישנא בתרא דריש לקיש:

הקדמה לדברי רבי אבהו

: הלכה למשה מסיני, שאין לוקים על אכילת דבר איסור, אלא אם אכל ממנו כזית, בשיעור זמן אכילה.

ושיערו חכמים, שזמן שהיית אכילה, הוא בכדי אכילת "פרס", ["פרס" היינו חצי כיכר, ושיעור "כיכר" הוא שליש קב, נמצא שיעור "פרס", שישית הקב, דהיינו כשיעור זמן אכילת ארבע ביצים], כלומר, אם אכל תבשיל בשיעור פרס, שמעורב בו כזית איסור, לוקה עליו.

אך אם שהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס, נעשה כשתי אכילות נפרדות, שיש בכל אחת מהן פחות מכזית, ואינו לוקה.

אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו

וממשו

של דבר איסור מעורבים בו

, אסור,

ו

לוקין עליו.

וזהו כזית בכדי אכילת פרס.

כלומר, על מציאות זו נאמר שיעור אכילת כזית בכדי אכילת פרס.