עבודה זרה 66b — התלמוד בעברית

וסבר אביי,

ריחיה חלא וטעמא חמרא, חלא.

[יין, שריחו כחומץ, אף על פי שטעמו כיין, נידון כחומץ].

ו

ממילא,

הוה ליה

כתערובת

"מין במינו", וכל "מין במינו"

אוסר

במשהו.

ו

רבא

ש

אמר בנותן טעם,

סבר,

ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא

[יין שריחו כחומץ, כיון שטעמו כיין, נידון כיין]

,

ו

ממילא

הוה ליה

כתערובת

"מין בשאינו מינו", וכל "מין בשאינו מינו"

אינו אוסר אלא

בנותן

טעם.

עוד נחלקו אביי ורבא:

האי בת תיהא,

[נקב שעושים במגופת החבית, ומניחים בתוכו קנה דק, ומריחים דרכו את היין, לבודקו אם יכול להתקיים],

עובד כוכבים בדישראל שפיר דמי.

כלומר, לגוי ודאי מותר להריח את יינו של היהודי, ואין היין נאסר משום הרחת הגוי.

אך

ישראל

המריח

ב

יינו

דעובד כוכבים, אביי אמר: אסור. רבא אמר: מותר.

ושורש מחלוקתם:

אביי

ש

אמר אסור,

סבר,

ריחא מילתא היא.

כלומר, יש ממשות בריח. וממילא אסור להריח יין נסך.

אך

רבא

ש

אמר מותר,

סבר,

ריחא לאו מילתא היא.

ולכן אין איסור להריח יין נסך.

אמר רבא, מנא אמינא לה

[מהו המקור לדברי]

דריחא ולא כלום הוא

:

דתנן

(תרומות פרק י' משנה ד'):

"תנור שהסיקו בכמון

[מין צמח, שזרעיו משמשים כתבלין לפת]

של תרומה, ואפה בו את הפת, הפת מותרת

באכילה לזרים

.

לפי שאין טעם כמון

בפת

, אלא ריחא כמון".

ומוכח, ש"ריחא" לאו מילתא היא. ואין לאסור להנות מריח של איסור.

ואביי

יתרץ את המשנה כשיטתו, ויאמר:

שאני התם, דמיקלא איסוריה.

כלומר, כיון שה"כמון" נשרף, ואינו בעין, אין לאסור את הפת מחמת ריחו.

אמר רב מרי,

לכאורה מחלוקת אביי ורבא, הרי היא

כ

מחלוקת

תנאי

ם: שהרי שנינו (תרומות שם משנה ג'):

"הרודה

[המוציא מן התנור]

פת חמה

של חולין

, ונתנה על פי חבית של יין של תרומה,

ונמצאת הפת קולטת הריח היין,

רבי מאיר אוסר

את הפת לזרים, לפי ששאבה את ריח היין.

ורבי יהודה, מתיר.

רבי יוסי מתיר ב

פת

של חיטין, ואוסר ב

פת

של שעורים. מפני שהשעורים שואבות

לתוכן את ריח היין

".

דייק רב מרי:

מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר

[היינו רבי מאיר]

סבר, ריחא מילתא היא,

ולכן הפת אסורה לזרים.

ומר

[היינו רבי יהודה]

סבר, ריחא ולא כלום הוא,

ולכן הפת מותרת.

אומרת הגמרא: אכן

ל

דעת

רבא, ודאי

צריך לומר שהנדון אם ריחא מילתא או לא,

תנאי היא

[תלוי במחלוקת תנאים], והוא סבר כדעת רבי יהודה, ש"ריחא לאו מילתא היא".

אך

לאביי, מי לימא תנאי היא?!

האם יש הכרח לומר שהנדון תלוי במחלוקת תנאים?

והרי

אמר לך אביי

[הרי אביי יכול לטעון]:

לאו מי איתמר עלה,

האם לא נאמר על משנה זו,

אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש

: לכולי עלמא, ריחא מילתא היא. ולכן,