Yévamot 105a — le Talmud en français

והתניא: חלצה ולא

רקקה ולא קראה חליצתה כשירה.

רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה.

ומכל מקום, נפסלה על האחין על ידי הרקיקה.

קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש

כלל, ואף מייבום לא נפסלה.

והשתא, האי ברייתא

מני?

אילימא רבי אליעזר

של משנתינו, האם אפשר לומר שלשיטתו

חלצה ולא רקקה ולא

קראה חליצתה כשירה? והא אמר רבי אליעזר,

שמזה שכתוב:

"ככה יעשה",

למדים אנו, ש

דבר שהוא מעשה מעכב!

והרי רקיקה מעשה היא!

אלא פשיטא

שלשיטת

רבי עקיבא

היא, שאמר במשנה, שאם לא רקקה חליצתה כשרה.

וקתני

בברייתא:

רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה!

והשתא,

למאן,

על מי נפסלה?

אילימא

שהכוונה שלא הותרה

לעלמא, פשיטא! מי הויא חליצה, דאישתריא לעלמא?

הרי לא היתה כאן חליצה כלל!

אלא לאו,

ודאי משמיעתנו הברייתא, שנפסלה

לאחין. שמע מינה

שלשיטת רבי עקיבא, רקיקה פוסלתה על האחין, ואינה יכולה שוב להתייבם.

והוינן בה:

ולרבי עקיבא, מאי שנא רקיקה,

שפוסלתה על האחין,

ומאי שנא קרייה,

שאינה פוסלתה על האחין, כפי ששנינו בברייתא "אין כאן בית מיחוש", והלא שני דברים אלו אינם מעכבים את החליצה?

ומבארינן:

קרייה, דאיתא בין בתחלה

של החליצה, שאומרת היבמה לזקנים: "מאן יבמי", ו

בין בסוף

החליצה, שאומרת: "ככה יעשה וגו'" לכן

לא מיחלפא ליה,

לא יטעו האנשים ויבואו לומר שזו התייבמה אחר החליצה, משום שיחשבו שהקריאה ששמעו עתה היא הקריאה שקודם החליצה, ועדיין לא נעשה מעשה חליצה, ולכן מותרת עדיין להתייבם לאחים.

מה שאין כן

רקיקה, דבתחלה ליתא, ו

רק

לבסוף,

אחר החליצה

איתא מיחלפא ליה.

שויטעו ויאמרו שיבמה זו מתייבמת אחר חליצה, שהרי נתייבמה אחרי הרקיקה, שנעשית תמיד אחר חליצה, אם כן, ודאי גם חלצה כבר, ויטעו ויאמרו שכך תמיד מותר להתייבם אחר חליצה,

ואתו למישרי חלוצה לאחין.

ואיכא דאמרי, הכי שלחו ליה

לאבוה דשמואל:

יבמה שרקקה

בבית דין שלא בשעת מעשה החליצה

תחלוץ, ואינה צריכה לרוק פעם אחרת

בשעת החליצה.

כי ההיא דאתיא לקמיה דרבי אמי, הוה יתיב רבי אבא בר ממל קמיה. רקקה

אותה אשה לפניו

מקמי דתחלוץ

[לפני החליצה].

אמר ליה רבי אמי

לרבי אבא:

חלוץ לה, ושרי לה תיגרא

[כלומר, פטור ושלחנה מבית הדין], ואינה צריכה עוד רקיקה.

אמר ליה רבי אבא: והא בעינן מירק

[והלא היא צריכה לירוק]!

אמר לו רבי אמי:

הא רקקה לה

כבר מקודם.

אמר לו רבי אבא:

ותירוק

שוב,

ומה בכך!?

אמר לו רבי אמי:

נפיק מיניה חורבא

[עלול לצאת מזה קלקול],

דאי אמרת תיהדר ותירוק, אמרי

האנשים שראו שרקקה שוב:

רקיקה קמייתא

לבדה

לית בה מששא,

ולא פסלה אותה מהאחין, שהרי הצריכוה בית דין לירוק שוב לאחר חליצה,

ואתי למישרי חלוצה

שרקקה להתייבם

לאחין

.

אמר ליה רבי אבא:

והא בעינן

שיהא מעשה החליצה

כסדרן!

דהיינו, קודם חליצת הנעל, ורק אחר כך רקיקה!

אמר ליה רבי אמי: זה שצריך להיות

כסדרן לא מעכבא

. ואף אם עשה שלא כסדרן, החליצה כשרה .

הוא,

רבי אבא,

סבר,

שרבי אמי

דחויי קא מדחי ליה

בקש, ואומר לו שאין הסדר מעכב, אבל באמת אין הדין כן.

נפק דק ואשכח

[יצא, דקדק ומצא] שכך מפורש בברייתא.

דתניא: בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי.

ומוכח מכאן שאין הסדר מעכב.

לוי נפק לקרייתא

[יצא לכפרים].

בעו מניה

בני המקום:

גידמת,

שאינה יכולה לחלוץ בידיה,

מהו שתחלוץ

בשיניה?

עוד שאלו ממנו,

יבמה שרקקה דם, מהו.

האם נחשבת רקיקה, או לא?

עוד שאלו ממנו, כתיב שאמר המלאך לדניאל:

"אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת".

כלומר, אגיד לך את כל הנגזר בשמים ורשום בכתב, והוא אמת.

מכלל

[משמע],

דאיכא כתב שאינו אמת?!

לא הוה בידיה

תשובות לשאלות ששאלוהו .

אתא שאיל

ב

בי מדרשא

את אותן שאלות.

על השאלה הראשונה

אמרו ליה: מי כתיב "וחלצה ביד"?

הרי לא כתוב כך. ואם כן, ודאי שאפשר לחלוץ גם בפה.

על השאלה השניה השיבוהו:

ומי כתיב "וירקה רוק",

שיהא משמע שצריך שתירוק דווקא רוק בלבד, שלא תהא בו תערובת כלשהי? הרי "וירקה" סתם כתוב. משמע, אף רוק שדבר אחר מעורב בו. ואף כשיורקת דם, אי אפשר שלא יהא מעורב בו צחצוחי רוק, ולכן חליצתה כשרה.

ועל השאלה האחרונה ששאלוהו:

"אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת", וכי יש כתב שאינו אמת?

השיבוהו:

לא קשיא: כאן בגזר דין שיש עמו שבועה,

שנשבע עליו הקדוש ברוך הוא לקיימו, שגזר דין כזה אינו מתבטל. וזהו מה שכתוב "בכתב אמת", שהקדוש ברוך הוא מאמתו ומקיימו, ואינו מבטלו.

ואילו

כאן,

מה שמשמע שיש כביכול כתב שאינו אמת, היינו

בגזר דין שאין עמו שבועה,

שיכול להתבטל .

ו

כ

הא

ד

אמר

רב שמואל בר אמי.

דאמר רב שמואל בר אמי אמר רבי יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע?

שנאמר: "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם".

אמר רבה

: אמנם

בזבח ובמנחה אינו מתכפר

עוון בית עלי.

אבל מתכפר

הוא

בדברי תורה.

אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר

הוא

בגמילות חסדים

.

רבה ואביי מדבית עלי קאתו

[מבית עלי היו].

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין.

אביי דעסק בתורה ו

גם

בגמילות חסדים חיה שיתין שנין

.

תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים, שהיו מתים כבן שמנה עשרה שנה.

באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי

על כך.

אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, שנאמר

עליהם:

"וכל מרבית ביתך ימותו אנשים"

[כשהם עדיין אנשים ], ולכן בני משפחתכם מתים בצעירותם! אבל, עצה יש לכם:

לכו ועסקו בתורה ותחיו.

הלכו ועסקו בתורה וחיו. והיו קורין אותן משפחת יוחנן על שמו

של רבן יוחנן בן זכאי.

אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב: מנין לגזר דין של צבור שאינו נחתם?

ולא מניחה הגמרא לרב שמואל בר אוניא לסיים את דבריו, ומקשה:

וכי גזר דין של ציבור

אינו נחתם? והא כתיב: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני"!

והרי פסוק זה נאמר על כלל ישראל!

אלא

כך אמר רב שמואל:

מנין שאפילו

אם

נחתם

גזר דינם של ציבור

מתקרע

אחר כך?

שנאמר: "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו".

והיינו, שבכל עת שנקרא אליו, ישמע אלינו, אף אם נחתם גזר הדין.

ותמהינן:

והכתיב: "דרשו ה' בהמצאו",

משמע שאינו מצוי בכל עת!

ומתרצינן:

לא קשיא. הא

דמשמע שאינו מצוי בכל עת, היינו

ביחיד

[כלומר, ליחיד]. ואילו

הא

דמשמע שמצוי הוא בכל עת, היינו

בציבור.

יחיד, אימת?

מתי הוא הזמן שהקדוש ברוך הוא מצוי ליחיד?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים

.

שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה דם תחלוץ,

ולא תתייבם עוד, שנפסלה כבר על האחים. וטעמא,

לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק,

ועל כרחך רקקה גם רוק, והויא רקיקה כשרה.

מיתיבי: יכול יהא דם היוצא מפיו

של הזב,

ו

דם היוצא

מפי האמה

של זב,

טמא,

כרוקו וזובו וקריו ומימי רגליו, שהם מעינותיו של זב, וטמאים טומאה חמורה?

תלמוד לומר,

דכתיב:

"זובו טמא".

משמע, דווקא זובו טמא,

ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור!

ואם אתה אומר שאי אפשר לדם היוצא מפיו בלא צחצוחי רוק, אם כן, למה דם היוצא מפי הזב טהור, הרי ודאי שיש שם גם רוק, ורוקו ודאי טמא!?

ומתרצינן:

לא קשיא. כאן,

מה שאמרנו ביבמה שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, היינו

במוצצת,

שמתאמצת להוציא רוק, שאז ודאי שיש צחצוחי רוק.

אבל

כאן,

בזב, מדובר

ב

דם ש

שותת

מפיו, ואז יתכן שיצא רק דם.

שנינו במשנתינו:

חרש שנחלץ וכו'

חליצתה פסולה.