Yévamot 104a — le Talmud en français

ו

כן סנדל

של עיר הנדחת, ו

כן סנדל

של זקן העשוי לכבודו,

דהיינו לצורך תכריכי מיתה

לא תחלוץ

בהם.

ואם חלצה,

אף בדיעבד

חליצתה פסולה

.

והטעם, בתקרובת עבודת כוכבים, משום שאין לה ביטול לעולם, ועומדת לשריפה, ולכן נחשב כבר כאילו נכתת שעורו.

וסנדל של עיר הנדחת, גם כן עומד לשריפה, שהרי הדין הוא שכל שלל העיר ישרף.

וסנדל של תכריכין פסול לחליצה, משום שאינו עשוי להילוך.

אמר ליה רבינא לרב אשי: מאי שנא

סנדל של

זקן העשוי לכבודו

שפסול לחליצה? משום

דלאו להילוכא עביד!

אם כן, סנדל

דבי דינא,

סנדל של בית הדין, שמיוחד לחליצה, גם כן יהא פסול, שהרי הוא

נמי לאו להילוכא עביד,

אלא רק לצורך חליצה בבית דין!

אמר לו

רב אשי:

אילו מסגי ביה שלוחא דבי

דינא,

אם ילך בסנדל זה שליח בית הדין לצורך כל שהוא,

מי קפיד עליה דיינא?

נמצא שסנדל זה מיועד אף להילוך, ולכן כשר לחליצה.

מתניתין:

חלצה בלילה חליצתה כשרה.

ורבי אלעזר פוסל.

ולהלן בגמרא יתבאר טעם מחלוקתם.

חלצה

ב

רגל

שמאל

של היבם

חליצתה פסולה

.

ורבי אלעזר מכשיר.

גמרא:

לימא בהא קמיפלגי

תנא קמא ורבי אלעזר:

דמר,

תנא קמא,

סבר: מקשינן

[מקישים]

ריבים

[דינים]

לנגעים,

דכתיב: "כל ריב וכל נגע", ונגעים נראים לכהן דווקא ביום, דכתיב: "וביום הראות בו", וכיון שהוקשו דינין לנגעים, אמרינן שאף דינים נעשים דווקא ביום. וחליצה דין הוא, שהרי גובה כתובתה על ידי החליצה , ולכן נעשית דווקא ביום.

ומר,

רבי אלעזר,

סבר: לא מקשינן ריבים לנגעים,

ולכן חליצה נעשית בין ביום ובין בלילה!

ודחינן:

לא. ד

על כרחך

כולי עלמא

סוברים ש

לא מקשינן ריבים לנגעים.

משום

דאי מקשינן,

הרי צריך לומר ש

אפילו גמר דין בלילה נמי לא

ייעשה. והרי שנינו במשנה במסכת סנהדרין: "דיני ממונות דנין ביום וגומרים [את הדין] בלילה"!

אלא ודאי שלא בזה נחלקו.

והכא בהא קמיפלגי: מר,

תנא קמא,

סבר: חליצה כתחלת דין דמיא.

וכשם שתחילת דין נעשית דווקא ביום, כפי ששנינו במשנה שהבאנו לעיל, אף חליצה נעשית דווקא ביום .

ומר,

רבי אלעזר,

סבר: חליצה כגמר דין דמיא

. וכשם שגמר דין בין ביום ובין בלילה, אף חליצה כן.

רבה בר חייא קטוספאה עבד עובדא

[עשה מעשה של חליצה]

במוק

העשוי מלבד, אף שאינו של עור,

וביחידי,

דהיינו, שלא בפני שלשה,

וב לילה.

אמר שמואל: כמה רב גובריה

[כמה רב כחו של רבה בר חייא]

דעביד כיחידאה,

שעשה את החליצה כשיטת יחיד! ובלשון גנאי אמר כך.

והוינן בה:

מאי קשיא ליה

לשמואל על מעשהו של רבה בר חייא?

אי

זה שעשה חליצה ב

מוק

הוקשה לו, הא

סתמא תניא

לעיל: "בקב הקיטע, במוק, בסמיכת הרגלים", ולא שיטת יחיד היא!

ו

אי

זה שרבה עשה חליצה ב

לילה

הוקשה לו לשמואל,

הא

גם זה

סתמא תניא

במשנתינו, שחליצה כשרה בלילה!

אלא,

זה שעשה רבה חליצה ב

יחידי קא קשיא ליה

לשמואל.

היכי עביד ביחידי, ד

הא

יחידאה קתני לה!

דתנן: חלצה בשנים

כשרים,

או

שחלצה

בשלשה

בני אדם,

ו

אחר כך

נמצא אחד מהן,

מאותן שלשה,

קרוב או פסול,

כך שבסופו של דבר נמצא שחלצה בשנים,

חליצתה פסולה.

ורבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירים

.

ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה

[שהיו שם רק הוא ויבמתו]

בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר

את החליצה.

ואמר רב יוסף בר מניומי

[

אמר רב נחמן

]:

אין הלכה כאותו הזוג,

דהיינו, כרבי שמעון ורבי יוחנן.

על כל פנים, רואים שמי שמכשיר חליצה ביחידי, רבי עקיבא הוא, וזו שיטת יחיד!

ואי בעית אימא: כולהו נמי,

כל אותם דברים שעשה רבה

יחידאה קתני להו.

דתניא: אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק, ביחידי, ובלילה.

שנינו במשנתינו:

בשמאל חליצתה כו'.

מאי טעמא דרבנן,

שסוברים שחליצה בשמאל פסולה?

אמר עולא: ילפינן

בגזירה שוה

"רגל" "רגל" ממצורע.

שבחליצה כתוב: "וחלצה נעלו מעל רגלו", ובמצורע כתוב: "על בהן רגלו הימנית".

מה להלן,

במצורע

דימין

דווקא, שהרי כתוב: "רגלו הימנית",

אף כאן,

בחליצה

דימין

דווקא.

ותמהינן:

ורבי אלעזר לא יליף

את הגזירה שוה

"רגל" "רגל" ממצורע?!

והתניא, רבי אלעזר אומר: מנין לרציעה

[שרוצעים את אזנו של עבד עברי שאינו רוצה לצאת לאחר שש שנים]

שהיא

נעשית

באזן הימנית?

נאמר כאן,

ברציעה,

"אזן",

שכתוב: "ורצע אדניו את אזנו במרצע",

ונאמר להלן,

בצרעת,

"אזן". מה להלן,

במצורע, ב

ימין

דווקא,

אף כאן,

ברציעה, אזן

ימין

דווקא!

רואים שרבי אלעזר לומד את הגזירה שוה "אזן אזן" ממצורע לעניין רציעה, ואם כן, הרי הוא יכול ללמוד מאותה גזירה שוה של "רגל רגל" ממצורע לענין חליצה!

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רב יוחנן: מוחלפת השיטה

במשנתינו. שבאמת רבי אליעזר, שראינו במקום אחר שהוא לומד גזירה שוה של "אזן אזן" ממצורע, על כרחך יסבור אף כאן שלמדים את הגזירה שוה, ולכן הוא סובר שצריך חליצה דווקא ברגל ימין. ואילו תנא קמא סובר שאין למדים את הגזירה שוה, ולכן אין צריך דווקא ברגל ימין.

רבא אמר: לעולם לא תיפוך

את השיטה. שדווקא לענין רציעה סובר רבי אלעזר שאפשר ללמוד את הגזירה שוה, משום ששתי המילים

"אזן" "אזן",

שמהם למדים את הגזירה שוה

מופני,

מופנים הם, מיותרים. שהרי כל פרשת מצורע עני שכתובה שם המלה "אזן", מיותרת, ולדרשה באה, כדאמרינן במסכת מנחות. וגבי רציעה כתוב פעמיים אזן: "ורצע אדניו את אזנו", "ונתת באזנו ובדלת". ועל כרחך אחד מהם מיותר לדרשה.

אבל המילים

"רגל" "רגל",

שמהם למדים גזירה שוה לענין חליצה

לא מופני

משני הצדדים. שאמנם המילה "רגל" הכתובה במצורע מיותרת, כפי שאמרנו, שכל אותה פרשה נאמרה לדרשה. אבל המילה "רגל" הכתובה בחליצה אינה מיותרת.

וסובר רבי אלעזר, שכאשר המילים שלמדים מהם גזירה שוה מופנות משני הצדדים, כלומר, כאשר שתי מילות הגזירה שוה מופנות הן, אזי אי אפשר לפרוך את הדרשה. אבל אם אינן מופנות משני הצדדים, אף שצד אחד מופנה הוא, אזי אמנם אפשר ללמוד גזירה שוה, אבל אפשר לפרכה.

ולכן שואלת הגמרא:

וכי לא מופני המלים

"רגל רגל", עדיין מדוע אי אפשר ללמוד מאותה גזירה שוה?

מאי פירכא איכא,

איזו פירכא יש לגזירה שוה?

ומבארינן: הכי

איכא למיפרך

את הגזירה שוה:

מה למצורע,

שיש בו חומרא יתירא

שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת

לטהרתו. ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לחליצה.

מתניתין:

חלצה

נעלו,

ורקקה

בפניו,

אבל לא קראה

"ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו"

חליצתה כשרה

.

והטעם, משום שכתוב בענין החליצה: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ולשון "ככה" לשון עכובא הוא, ומשמע מלשון "ככה יעשה" שדווקא דבר שהוא מעשה מעכב את החליצה. לאפוקי קריאה, שאינה מעשה, אלא דיבור בעלמא . וכדלהלן.

קראה

את הקריאה,

ורקקה

בפניו,

אבל לא חלצה חליצתה פסולה.

חלצה וקראה אבל לא רקקה, רבי אלעזר אומר: חליצתה פסולה.

רבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה.