Tamid 30b — le Talmud en français

ו

השקו את

קרבן

התמיד בכוס

של זהב

כדי שיהיה נוח להפשיט את עורו.

ואף על פי שהוא כבר מבוקר

ממום

מבערב

[מאתמול, שהרי קרבן התמיד טעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו], היו

מבקרין אותו

שוב קודם הקרבתו, ל

אור אבוקות.

מי שזכה ב

שחיטת ה

תמיד, משכו והולך

עמו

לבית המטבחיים. ו

כן

מי שזכו ב

העלאת ה

אברים, הולכין אחריו לבית המ טבחיים.

ובית המטבחיים היה לצפונו של מזבח

. שהתמיד הוא עולה, ושחיטת העולה היא "על ירך המזבח צפונה".

ועליו

[על בית המטבחיים]

שמונה עמודים ננסים

[נמוכים] של אבן.

ורבעים

[מרובעים]

של

עץ

ארז

, היו

על גביהן

של העמודים.

ואונקלות

[ווים]

של ברזל היו קבועין

באותם רבעים.

ושלשה סדרים

של אונקלות

היו בכל אחד ואחד

מהרבעים,

שבהם תולין

את הקרבן לאחר שחיטתו!

שהיו האונקלות סדורים זה למעלה מזה. העליון לפרים, האמצעי לאילים. והתחתון לכבשים [ר"ש מדות]. ולא היה ראשו של הקרבן נגרר על הארץ. אלא היו מניחין את הקרבן

ומפשיטין

אותו,

על שלחנות של שיש ש

היו

בין העמודים

.

מי שזכו בדישון המזבח

הפנימי

והמנורה היו מקדימין

[קודם לפתיחת דלתות ההיכל, אף שעדיין לא הגיע זמן עבודות הדישון. ראב"ד], להיות מוכנים לעבודתם כש

ד' כלים בידם

. ואלו הן:

הטני, והכוז,

[וכדמפרש ואזיל מה הם],

ושני מפתחות

.

הטני

הוא סל ש

דומה לתרקב

[כלי המחזיק שלשה קבין]

של זהב

, והוא

מחזיק קביים וחצי.

והכוז דומה לקיתון

[כד]

גדול של זהב.

ושתי

ה

מפתחות

נועדו לפתוח את הפשפש הסמוך לשער ההיכל.

שהיו שני מנעולים לפשפש הזה. אחד מצדו הפנימי שכלפי ההיכל, ואחד מבחוץ לצד העזרה. מפתח

אחד

היה המפתח

שהוא יורד

עמו

לאמת השחי,

כלומר לחור שבכותל [וקרי ליה הכי משום שצריך היה הפותח להכניס את ידו לשם עד בית שחיו], עד שמגיע למנעול הפנימי ופותחו.

ו

מפתח

אחד

מהם היה לנעול החיצוני. ובמפתח זה הוא

פותח כיון

[בקלות], בלא לטרוח ולהכניס ידו בכותל.

בא לו

הממונה על פתיחת ההיכל,

לפשפש

[פתח קטן]

הצפוני

.

שני פשפשין היו לו לשער הגדול

של ההיכל.

אחד בצפון

, מימין השער.

ואחד בדרום

, משמאלו.

ובפשפש

שבדרום, לא נכנס בו אדם מעולם

.

ועליו

, על הפשפש הדרומי,

הוא מפורש על ידי יחזקאל

, "

ויאמר אלי ה': השער הזה סגור יהיה לא יפתח, ואיש אל יבא בו

-

כי אם ה' אלקי ישראל בא בו, והיה סגור".

נטל

הממונה

את המפתח,

ו

פתח את הפשפש

הצפוני,

ונכנס לתא

שלפני ההיכל.

ומהתא

נכנס

להיכל

.

עד ש

הוא

מגיע לשער הגדול

מצדו הפנימי. וכש

הגיע לשער הגדול, העביר את הנגר

[הסיר את הבריח]

ואת הפותחות

[המנעולים],

ופתחו

לשער.

לא היה השוחט שוחט

את התמיד,

עד ש

היה

שומע

את קול ה

שער הגדול

של היכל כ

שנפתח!

שאין הקרבן נשחט כל זמן שדלתות היכל נעולות. כדכתיב בשלמים "ושחטו פתח אהל מועד". ומיניה ילפינן לכל הקרבנות.

מיריחו היו שומעין

את

קו

ל ה

שער הגדול

של ההיכל, כ

שנפתח!

ויריחו היתה מרוחקת מירושלים דרך עשר פרסאות [יומא ל"ט:].

וכן,

מיריחו היו שומעין

את

קול

ה

מגריפה

[כלי נגינה שהיה במקדש]!

וכן,

מיריחו היו שומעין

את

קול החליל

שהיה במקדש!

וכן,

מיריחו היו שומעין

את

קול הצלצל

[כלי נגינה],

שהיה מקיש

בו

בן ארזה

במקדש!

וכן,

מיריחו היו שומעין

את

קול השיר

של הלויים במקדש! וכן,

מיריחו היו שומעין

את

קול גביני

הכהן שהיה ה

כרוז

. והיה מכריז במקדש כל יום: עמדו כהנים לעבודתכם, ולויים לדוכנכם, וישראל למעמדכם! והיתה נשמעת הכרזתו עד יריחו.

וכן,

מיריחו היו שומעין

את

קול

גלגל ה

עץ שעשה

אותו

בן קטין מוכני לכיור,

לשקעו בבור המים, כדי שלא יפסלו מימיו בלינה! [ונתבאר לעיל כח:].

וכן,

מיריחו היה

אדם

שומע

את

קול השופר

שהיו תוקעים בו במקדש בכל יום !

ויש אומרים: אף קולו של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם

המפורש

ביום הכיפורים,

היה נשמע עד יריחו!

מיריחו היו מריחין

את

ריח פיטום הקטורת

שבמקדש, שהיה מתפשט הריח, והגיע עד ליריחו.

אמר רבי אלעזר בן דגלאי: עזים היו לאבא בערי המכוור

, שהיו רחוקות מירושלים.

והיו

אותן עזים

מתעטשות מריח פיטום הקטורת!

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס

להיכל,

ונטל את הטני, והניחו לפניו

על רצפת ההיכל.

והיה חופן

בידיו את דשן המזבח

ונותן

אותו

לתוכו

של הטני .

ובאחרונה

, לאחר שחפן בידיו את כל מה שניטל בחפניו,

כיבד

[טאטא]

את שאר

הדשן

לתוכו

של הטני.

ו

כשגמר,

הניחו

לטני בהיכל ,

ויצא.

ולאחר דישון המזבח היו מדשנים את המנורה , והיא "הטבת הנרות" בבקר, האמורה בקרא . ולא היו מטיבים את כל הנרות בפעם אחת, אלא קודם היטיבו את חמשת נרות המערביים ולאחריהם את השניים הנותרים. [לחכמים, היתה הקטרת הקטורת מפסקת ביניהם. ולאבא שאול, זריקת דם התמיד הפסיקה ביניהם]. ודרשינן כן מדכתיב "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות". אמרה תורה: חלק את ההטבה לשני בקרים, ועביד הטבת חמש נרות ברישא, והדר הטבת ב' נרות .

וקסבר תנא דמתניתין, דהמנורה היתה עומדת ממזרח למערב. ולפיכך היה מניח את שני הנרות המזרחיים לסוף. כי מדכתיב "להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות, יערוך אותו לפני ה'" ילפינן דאמרה תורה: קבע נר להדליק ממנו את שאר הנרות! ונר זה הוא השני ממזרח. משום שבהכנסו להיכל, הריהו פוגע תחלה בנר המזרחי. ואין מעבירין על המצוות. אבל אין זה הנר הראשון ממזרח, משום דכתיב "לפני ה'", דהיינו כלפי מערב. הלכך מוקמינן ליה אנר השני. והוא הקרוי "נר מערבי". ובו נעשה נס בימי שמעון הצדיק, שלא היה כבה עד הערב. והוא הוקבע להדליק ממנו את שאר הנרות. ולכך מוקמינן לחמשת הנרות שמדשנין אותם בתחלה, לחמשת הנרות המערביים ממנו.

מי שזכה בדישון המנורה נכנס

להיכל.

ו

אם

מצא

את

שני הנרות

ה

מזרחיים דולקין

-

מדשן את שאר

חמשת הנרות ומסלק את שמנם ופתילותיהם לתוך הכוז,

ומניח את

שני

אלו דולקין במקומן

ואינו מכבם! [ולקמן בפרק ו' יבואר כיצד היה נוהג בהם לאחר שנכנס פעם שניה להיכל, לאחר זריקת דם התמיד].

ודוקא את שני אלו היה מניח. אבל אם שאר חמשת הנרות היו דולקים, היה מכבה אותם ומדשנם .

ולאחר זמנו של שמעון הצדיק, שכבר לא אירע אותו נס בנר מערבי - אם נכנס להיכל ו

מצאן

לשני הנרות המזרחיים

ש

כבר

כבו

, הרי הוא

מדשנן

לפתילותיהם מהאפר שבראשיהם,

ומדליקן מן

הנרות

ה

אחרים שעדיין

דולקין.

ואם לא נשארו נרות דולקים, היה מדליק אותם את שני הנרות המזרחיים מאש מזבח העולה.

ולא היה זה דישון גמור של החלפת השמן והפתילות, כבשאר הנרות. אלא בשמן ובפתילות הישנות היה מדליקם.

וטעם הדלקתם הוא, כדי שיהיה ניכר היטב ההפסק שבין הטבת חמשה נרות לשניים אלו.

ואחר כך מדשן את שאר

חמשת הנרות המערביים . ולאחר שיזרוק את הדם ישוב ויכבה את הנרות המזרחיים, וידשנם .

ואבן היתה לפני המנורה, ובה שלש מעלות

[מדרגות] כנגד שלש העלאות דכתיבי אצל המנורה. "בהעלותך את הנרות", "והעלה את נרותיה", ו"להעלות נר תמיד".

שעליה

[על האבן] היה ה

כהן עומד

ומטיב את הנרות. שלפי שהיתה המנורה גבוהה י"ח טפחים, היה צריך לעלות עליה בכדי להגיע לנרות ולדשנם.

ו

כשסיים את דישון חמשת הנרות, היה

מניח את הכוז

עם הדשן

על

ה

מעלה

ה

שניה

שבאבן [והשאירו שם, משום שעדיין היה צריך לדשן את שני הנרות],

ויצא

מן ההיכל!

הדרן עלך פרק אמר להם הממונה

--- title: "חברותא - תמיד — פרק רביעי - לא היו כופתין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02374.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - לא היו כופתין

Оригинал главы פרק רביעי - לא היו כופתין

מתניתין:

א.

לא היו כופתין את הטלה

של התמיד בכל ד' רגליו יחד, ואף לא את שתי רגליו הקדמיות לחוד או את השתיים האחוריות לחוד.

אלא מעקידין

[קושרים]

אותו

, היד עם הרגל, כעקידת יצחק . ובגמרא מבואר טעמא.

מי שזכו ב

העלאת ה

אברים

לכבש,

היו אוחזין בו

בטלה בשעת שחיטה, ומסייעין ביד השוחט.

וכך היה

אופן

עקידתו

: הניחוהו לצפון המזבח, לפי ששחיטתו בצפון כנגד המזבח, ולא חוצה לו.

וראשו

של הטלה מונח לצד

דרום

, כלפי המזבח, לפי שצריך לקרב את השחיטה למזבח ככל שאפשר, כדכתיב "על ירך המזבח". ורגליו לצד צפון.

ופניו

מוטים

ל

צד

מערב

, כלפי ההיכל. משום דכתיב "ושחט אותו לפני ה'".

והשוחט עומד ב

קרן המזבח הצפונית, מ

מזרח

לקרבן,

ופניו ל

צד

מערב

, כלפי ההיכל. [ומקבל הדם עומד לידו באלכסון ומצדד פניו לצד דרום, לראש הטלה].

וחלוקים תמיד של שחר ושל בין הערביים במקום שחיטתם.

עשרים וארבע טבעות היו קבועות ברצפת העזרה, לצד המזבח מצפון. שבתוכם היו מכניסים את צואר הקרבן, בשביל שלא יזוז בשעת השחיטה. וכנגד כ"ד משמרות כהונה היו. טבעת לכל משמרת. והיו הטבעות מסודרות בשש שורות ההולכות ממזרח למערב. ובכל שורה ארבע טבעות מצפון לדרום.

תמיד של שחר היה נשחט על

[בסמוך] ל

קרן צפונית מערבית

של המזבח,

על הטבעת

המערבית של השורה ה

שניה

מהמזבח. ופני השוחט וצואר הבהמה הם באלכסון לצפון מערב, בשביל שלא יוסתר מקום השחיטה מאור השמש הבא בבוקר ממזרח.

ולא שחט בטבעת של השורה הראשונה מהמזבח, משום ששם היה מסתיר גובה המזבח שהוא עשר אמות את אור השמש. ובעינן שתהיה השחיטה "כנגד היום", כלומר מול השמש, כדדריש בגמרא . אבל יותר מכך לא הרחיקו. משום דכל מה דאפשר סמכינן למזבח, כדכתיב "על ירך המזבח".

ואילו תמיד

של בין הערביים

היה נשחט

על

[בסמוך] ל

קרן צפונית מזרחית

של המזבח,

על

ה

טבעת

המזרחית של השורה ה

שניה

. ובגמרא מבואר טעמא.

שחט השוחט, וקבל המקבל

את הדם בשביל לזרקו על המזבח [שאותו הכהן שזכה בזריקת הדם, הוא היה מקבלו ומוליכו למזבח].

והעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע. כלומר, שתי המתנות ניתנות על ארבעת צידי המזבח. כדכתיב "וזרקו את הדם על המזבח סביב".

וכך היה סדר נתינתן:

בא לו

הזורק

לקרן מזרחית צפונית

של המזבח,

ונותן

שם מהדם זריקה אחת, שהיתה מתפשטת ל

מזרחה

של הקרן ול

צפונה.

ואחר כך בא לקרן

מערבית דרומית, ונותן

זריקה אחת שהיתה מתפשטת ל

מערבה

של הקרן ול

דרומה.

ונמצא הדם ניתן על ארבעת כותלי המזבח .

[ולא על הקרנות שבראש המזבח היה נותן את הדם. אלא היה עומד על הרצפה, וזורק למרחוק לקיר המזבח, למטה מחוט הסיקרא שבאמצע המזבח].

ואת שיירי הדם שנותר לאחר שתי מתנות אלו, היה שופך על היסוד הדרומי של המזבח .