Sanhédrin 25b — le Talmud en français

אבל תולה בדעת יונו

, שהיה בלבו ספק אם ינצח, ובכל זאת מתערב,

אימא

היינו סוברים לומר,

לא

הוי אסמכתא, ומקנה בלב שלם, לכן משמיעה לנו המשנה שבכל זאת הוא פסול .

ו

מאידך,

אי תנא תולה בדעת יונו,

היינו סבורים לומר, שאינו מקנה בלב שלם,

דאמר

בלבו - לפי טעותו:

בנקשא

בהכאת דפין של עץ

תליא מילתא,

שהיונה שומעת קולן ומכירה שבעלה מזרזה, וממהרת לעוף,

ואנא ידענא לנקושי טפי,

והנני יודע יותר להכות את הדפים, ולכן, אינו מקנה בלב שלם כשאכן מפסיד

, אבל תולה בדעת עצמו

שהיה ספק בלבו אם ינצח או יפסיד

, אימא

היינו סבורים לומר, ש

לא

הוי אסמכתא, ומקנה בלב שלם, לכן משמיעה לנו המשנה שבכל זאת הוא פסול.

הגמרא מביאה ברייתא להקשות על מאן דאמר: ארא.

מיתיבי

מברייתא:

המשחק בקוביא

פסול.

אלו הן: המשחקים בפיספסים

שברי עצים.

ולא בפיספסים בלבד אמרו, אלא אפילו

המשחקין

בקליפי אגוזים וקליפי רימונים

שלמרות שאין עשויין לכך, ובמקרה בעלמא שיחקו בהן, בכל זאת פסולין,

ואימתי חזרתן

לכשרותן, כלומר, איזה פעולה צריכין לעשות כדי שיוכר מתוך מעשיהן שחזרו בתשובה.

מ

מתי

שישברו את פיספסיהן, ו

כן

יחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם

בלי מעות

[

גירסא אחרת: לנכרים

]

לא עבדי.

מלוה בריבית

פסול.

אחד המלוה ואחד הלוה

שניהם פסולין.

ואימתי חזרתן

לכשרותן,

מ

עת

שיקרעו את שטריהן

שטרי ריבית ויחזרו בהן חזרה גמורה שאפילו לנכרי

שמותר להלוותן בריבית -

לא מוזפי

כדי שישתכח מפיהם שם ריבית, ואז ודאי לא יחזרו למעשיהם הרעים.

ומפריחי יונים

פסולים. ומי הם,

אלו שממרין

מרגיזים

את היונים

זה על זה להלחם.

ולא יונים בלבד אמרו, אלא אפילו

הממרה

בהמה וחיה ועוף

זה על זה, גם כן פסולים, למרות שאין זה מצוי, ובמקרה בעלמא עשו כן.

ואימתי חזרתן. מ

עת

שישברו את פגמיהן

הדפין שבהן מזרזים את היונים וכדומה,

ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר

שלא מצויים שם יונים של יישוב

לא עבדי.

סוחרי שביעית

פסולים, והם

אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית.

ואימתי חזרתן

לכשרותן,

מ

עת

שתגיע שביעית אחרת ויבדלו

ממסחר בפירות שביעית, ויפקירו גנותיהן לעניים.

ואמר רבי נחמיה

לא חזרת דברים בלבד

שיאמרו לא נוסיף עוד

אמרו

חכמים שיחזרום לכשרותן, שאין די בכך,

אלא חזרת ממון

ממש, שתהיה חזרה הניכרת, שבפועל ממש יפזרו פירות שביעית לעניים.

כיצד: אומר: אני פלוני בר פלוני כינסתי

בשווי של

מאתים זוז בפירות שביעית

, והנני חוזר בתשובה,

והרי הן

המאתיים זוז

נתונין במתנה לעניים

.

עד כאן הברייתא, ועתה מקשה הגמרא -

קתני מיהת

בברייתא, שלא יונים בלבד אלא אף

בהמה

, וקשה,

בשלמא למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון

, ניחא,

היינו דמשכחת לה

שישנה למציאות זו ב

בהמה

שמלמדה לרוץ כשתשמע קולו, ועושה אתה משחקי התחרויות.

אלא

, קשה,

למאן דאמר ארא,

וכי

בהמה בת הכי היא

, שתצא לצוד ולהביא בהמות מן ההפקר, בתמיה, והלא ירדפוה החיות?!

ומתרצת הגמרא:

אין,

אכן ישנה למציאות זו,

בשור הבר

ההולך לחוץ למדבריות, והוא דומה לחיה, ואם מגדלו בביתו, אפשר ללמדו להביא חיות מן המדבריות. והטעם שאסור, משום דרכי שלום.

והטעם שקראתו הברייתא בהמה, משום שהברייתא נשנית

כמאן דאמר ששור הבר

-

מין בהמה הוא.

דתנן

ששנינו במשנתנו:

שור הבר מין בהמה הוא

אלו הם דברי התנא קמא.

רבי יוסי אומר

: שהוא

מין חיה.

ומחלקותם היא לגבי חלבו, שאם הוא מין בהמה אסור לאכלו, ואם הוא מין חיה מותר. וכן לגבי מצות כיסוי הדם הנוהג בחיה ולא בבהמה.

הגמרא מביאה ברייתא, המוסיפה עוד פסולי עדות.

תנא,

שנינו בברייתא:

הוסיפו

חכמים

עליהן

על הפסולין שנשנו במשנה, את

הגזלנין

[והגמרא תבאר]

והחמסנין

מי שלוקח חפץ שלא ברצון בעליו, אף שמשלם.

ותמהה הגמרא -

גזלן

האם צריכים חכמים לפוסלו, הלא פסול

מדאורייתא הוא

שנאמר: "אל תשת רשע עד"?!

ומתרצת הגמרא -

לא נצרכא

הברייתא להשמיענו בסתם גזלן

, אלא

הוצרכה

ל

פסול מי שגוזל

מציאת חרש

שוטה וקטן

שמצאו מציאה, והם אינם זוכים במציאה, שאין להם יד [זכות] לקנות, ולכן מי שלוקחה מהם אינו גזלן מן התורה, אלא שחכמים תיקנו שאסור לקחתה מהם. כמו ששנינו (גיטין נט ב) "מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום", כדי שלא יתקוטטו עמו אביו או קרוביו.

וגזלן זה פסלוהו חכמים, אחרי שנשנתה המשנה. כי,

מעיקרא

בתחילה [בעת שנשנתה המשנה]

סבור

שלא לפוסלו, מפני ש

מציאת חרש שוטה וקטן לא שכיחא,

ובדבר שאינו שכיח לא פסלו חכמים.

אי נמי

או שסברו שאינו גזלן ממש, וכל עבירתו הוא גזל

מפני דרכי שלום בעלמא

, לכן לא פסלוהו .

כיון שחזו

ראו חכמים [סברו]

דסוף סוף

ממונא הוא דקא שקלי,

ועבר על תקנת חכמים מחמת חימוד ממון, הוסיפו ו

פסלינהו רבנן,

משום שהוא חשוד בעיניהם להעיד שקר עבור בצע כסף.

עוד שנינו בברייתא:

החמסנין.

הגמרא מבארת למה לא פסלוהו בתחלה, ולמה נראה לחכמי דור המאוחר לפוסלו. כי -

מעיקרא סבור

שלא לפסלו, מפני ש

דמי קא יהיב

, לכן

אקראי בעלמא הוא

מקרה הוא, ואינו בגדר גזלן ,

כיון דחזו

שראו חכמים,

דקא חטפי

שהאנשים חוטפין ונוטלין בלא רשות הבעלים, ואף שמשלמים, לכן

גזרו בהן רבנן

לפוסלן.

הגמרא מביאה עוד ברייתא, שהוסיפו בה עוד פסולים.

תנא

שנינו:

עוד הוסיפו עליהן, הרועים, הגבאין והמוכסין

הממונים מאת המלך לגבות מסים ומכסים מאת ישראל.

והגמרא מבארת -

ה

רועים, מעיקרא סבור

בתחילה סברו, שמה שהבהמות נכנסות לרעות בשדות אחרים

אקראי בעלמא הוא

ואין הרועים מתכוונים לכך, ולכן לא פסלום.

כיון דחזו

שראו חכמים,

דקא מכווני ושדו לכתחילה

שבכוונה תחילה מוליכים הבהמות לשדות אחרים , ולכן

גזרו בהו רבנן

לפוסלם .

וכן

הגבאין והמוכסין, מעיקרא סבור

, שהם,

מאי דקיץ להו

לפי הקצבה שהקציב המלך

קא שקלי

הם לוקחים, ולכן לא פסלום,

כיון דחזו

שראו חכמים

דקא שקלי יתירא

שהם לוקחים יותר מן הקצבה . [לפי גירסת מהרש"ל:

ומשווי עניי כעתירי

ולוקחים בשווה מן העניים כמהעשירים], ולכן

פס לינהו.

הגמרא דנה במה ששנינו שהרועה פסול.

אמר רבא: רועה שאמרו

חכמים לפוסלו -

אחד

בין רועה

בהמה דקה ואחד

ובין

רועה בהמה גסה

. ואף שאפשר לשמור בהמה גסה שלא תכנס לשדות אחרים, בכל זאת פסול.

ומקשה הגמרא סתירה מדברי רבא עצמו:

ומי אמר רבא הכי, והרי אמר רבא: רועה

בהמה דקה בארץ ישראל

שמקלקלין את יישוב הארץ -

פסולין, בחוצה לארץ

-

כשרין, רועה בהמה גסה, אפילו בארץ ישראל

-

כשרין.

וקשה, הרי שרק רועה בהמה דקה, ורק בארץ ישראל, פסול?

ומתרצת הגמרא: המאמר

ההוא

של רבא,

במגדלים

בהמות

איתמר

. שאינם רועים, אלא מגדלים אותם בבתיהם, ולכן הם כשרים. ורק מגדלי בהמה דקה, שבורחת ורצה לשדות אחרים - פסולין [ורק בארץ ישראל], ואילו בהמה גסה היא נשמרת ואינה בורחת. אבל רועי בהמות בחוץ בבקעות ליד הישוב, פסולים בין בדקה ואפילו בגסה, שנכנסת בשדות אחרים [בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ].

הגמרא באה להוכיח דעת רבא, שרועה בהמה גסה פסול.

הכי נמי מסתברא. מ

מה

דקתני

ששנינו במשנתנו: שבעל דין אחד אומר להשני: "

נאמנין עלי שלשה רועי בקר". מאי

הפירוש נאמנין, האם

לאו

פירושו, שמקבלם עליו

לעדות

. ומשמע שרק אם רוצה לקבלם, הריהם מעידין, ואם אינו רוצה, פסולין - כמו אבא ואביך - לעדות, משום שהם רועי בהמה גסה.

ודוחה הגמרא, שאין משם ראיה -

לא

מדובר שמקבלם עליו לעדים, אלא מדובר שמקבלם

לדינא,

להיות דיינים, ולולא שמקבלם - פסולים משום שאינם יודעים לדון.

הגמרא מחזקת את הדחייה -

דיקא נמי

אפשר לדייק שמדובר בדיינים,

דקתני "שלשה" רועי בקר, ואי

ואם תאמר

לעדות

, אינו מדוייק, כי

שלשה למה לי,

הרי די בשני עדים.

ומקשה הגמרא שאף אם נאמר שמקבלם לדיינים, עדיין אינו מדוייק.

ואלא, מאי

תאמר, שמדובר שמקבלם

לדינא, מאי אירא

למה מדבר מ

שלשה "רועי בקר",

הלא

כל תלתא

כל שלשה אנשים

דלא גמרי דינא

שלא יודעים לדון,

נמי

פסולים לדון?

ומתרצת הגמרא:

הכי קאמר

: לא רק שיכול לקבל עליו סתם שלשה אנשים, אלא

אפילו הני

רועי בקר, שהם פחותים מסתם בני אדם, משום

דלא שכיחי בישוב,

ומקומם בשדות, ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו, ועולה על הדעת לומר, שאם קיבלם, יכול לחזור בו, מרוב פחיתותם, לכן משמיעה לנו המשנה שאינו יכול לחזור בו.

הגמרא ממשיכה לבאר דיני רועה וגבאין ומוכסין.

אמר רב יהודה: סתם רועה

שעדין לא ראינוהו שמכניס בהמותיו לשדות אחרים -

פסול

. אבל סתם גבאי

-

כשר

, ואינו פסול עד ששמענו עליו שלוקח יותר על קצבת המלך .

הגמרא מספרת עובדה על צדקותו וישרותו של אביו של רבי זירא, שהיה גבאי מסים .

אבוה דרבי זירא, עבד גביותא

היה גובה המסים

תליסר שנין

שלוש עשרה שנים.

ומנהגו היה ש

כי הוה אתי

כשהגיע

ריש נהרא

שר העיר

למתא

לעיר. היה אומר לבני העיר לא להיראות לפניו, כדי שיחשוב שתושבי העיר מועטין, ואין ממי לגבות.

ואיך עשה,

כי הוה

אבוה דרבי זירא

חזי

רואה

רבנן

תלמידי חכמים מתושבי העיר,

אמר להו

אמר להם במפורש בלשון הפסוק:

"לך עמי בא בחדריך".

ו

כי הוה חזי

סתם

אינשי דמתא, אמר

להם ברמז : "

ריש נהרא אתא למתא

שר העיר הגיע לעיר,

והאידנא

ועתה,

נכיס

ישחוט

אבא לפום ברא

האב בפני הבן

וברא לפום אבא

", כלומר, יגבה מהן ממון.