Pessa'him 77a — le Talmud en français

שעירי ראשי חדשים איצטריכא ליה

לשנותם במשנתנו שהם באין בטומאה.

כי

סלקא דעתך אמינא

: לא יבואו בטומאה, כיון ד

הא לא כתיב בהו

"מועד"

.

שהרי שאר קרבנות הציבור שדוחין הן את הטומאה, מלשון "מועד" הן נלמדים, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא; ואם כן, אלו שלא נאמר בהן "מועד", הוה אמינא, שאין דוחין הן את הטומאה.

להכי

קא משמע לן

משנתנו, שבאין הן בטומאה.

ומשום:

ד

אף

ראש חודש איקרי מועד, כדאביי

.

דאמר אביי

:

שנינו במשנה בתענית [כו ב]:

בתשעה באב נגזר על אבותינו [בעוון מרגלים] שלא יכנסו לארץ; והראיה לזה [כפי שמבואר בגמרא שם כט א], כי הרי בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים ותרו את הארץ ארבעים יום, ונמצא שחזרו בתשעה באב.

אמנם, אם נחשב את מנין הימים לפי סדר החדשים, שאחד חסר ואחד מלא, נמצא כי בתשעה באב לא מלאו אלא שלשים ותשעה יום מיום שילוח המרגלים.

ולכן פירש אביי:

חודש

תמוז דהאי שתא

[שבשנה זו] של שילוח המרגלים -

מלויי מליוה

[עשאוהו חודש מלא של שלושים יום, בעוד שלפי הסדר הרגיל הוא חודש חסר של עשרים ותשע יום], ונמצאו ארבעים יום כלים ביום תשעה באב.

דכתיב: קרא עלי

"מועד"

לשבור בחורי

, ו"מועד" הוא יום העיבור שנוסף על חודש תמוז, שאף היום הנוסף לחודש תמוז, שהוא היום השלשים, ראש חודש הוא.

הרי למדנו שראש חודש נקרא "מועד", ולפיכך דוחה הוא את הטומאה.

למימרא

[מתוך תירוץ הגמרא אנו למדים]

דכולהו

קרבנות ציבור

מ"מועד"

אתו

[הן נלמדים] שהן באין בטומאה.

ו

מנא הני מילי

כי אמנם מ"מועד" הן נלמדין?

דתנו רבנן

בתורת כהנים גבי עומר ושתי הלחם:

כתיב בפרשת אמור בסוף פרשת המועדות:

וידבר משה את מועדי ה

' אל בני ישראל.

מה תלמוד לומר

, והלא כבר הוזכרו בפרשה כל המועדות, ומה בא פסוק זה ללמדנו:

לפי ש

עדיין

לא למדנו

שיהיו קרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה,

אלא

רק

לתמיד ופסח, שנאמר בהו

"במועדו"

, ומשמע שלא יעבור זמנן ואפילו הן טמאים ואפילו היום הוא שבת. ללמדך:

במועדו

-

ואפילו בשבת

.

במועדו

-

ואפילו בטומאה

.

שאר קרבנות ציבור

[קרבנות המוספים]

מנין

שהן דוחין את השבת ואת הטומאה?

ממה

שנאמר

בפרשת המוספין שבפרשת פנחס:

אלה תעשו לד'

"במועדיכם"

. ללמדך: במועדיכם - אפילו בשבת. ואפילו בטומאה.

הרי למדנו אף לקרבנות המוספין שהן דוחין את השבת ואת הטומאה.

מניין לרבות

אף את מנחת ה

עומר ו

הכבש

הקרב עמו

, ואת

שתי הלחם ו

שני הכבשים [רש"י]

הקרב

[ים]

עמם

, שאף הן דוחין את השבת ואת הטומאה?

תלמוד לומר: וידבר משה את מועדי ה

' - הנזכרים בפרשה שם -

אל בני ישראל

, ובאותה פרשה הוזכרו העומר והקרב עמו ושתי הלחם והקרב עמם.

הרי ש

הכתוב קבעו מועד אחד לכולן

האמורים בפרשה, וכאילו נאמר בכל אחד מהן "מועד", ללמד, שלא יעבור מועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.

והוינן בה:

וכל הני

מקראות הכתובים בתמיד, פסח, שאר קרבנות ציבור, בעומר ושתי הלחם -

למה לי?

לכתוב רק מקרא אחד ונלמד ממנו לאחרים!?

ומשנינן:

צריכי

כל המקראות הללו:

א.

דאי כתב רחמנא

רק גבי

תמיד, הוה אמינא: תמיד

הוא שדוחה את השבת ואת הטומאה,

שכן

הוא

תדיר

שהוא חובה קבועה בכל יום,

ו

הוא עולה

כליל

לד'.

אבל פסח

שהוא פעם בשנה, ונאכל, ואין למזבח ממנו אלא האימורין בלבד [ר"ח],

לא

הייתי אומר שידחה את השבת ואת הטומאה.

לפיכך

קא משמע לן

הכתוב, שאף הפסח דוחה את השבת ואת הטומאה.

ב.

ואי כתב רחמנא

רק גבי

פסח

, הוה אמינא:

פסח

הוא שדוחה, כיון שחמור הוא,

ש

הרי

הוא ענוש כרת

אם אינו מביא קרבן פסח.

אבל תמיד דאין ענוש כרת

אם נמנעו הציבור מלהביאו,

אימא לא

ידחה.

לפיכך

קא משמע לן

הכתוב, שאף התמיד דוחה את השבת ואת הטומאה.

ג.

ואי כתב רחמנא

רק

הני תרתי

[שני אלו] פסח ותמיד,

הוה אמינא: הני הוא

דדחו, כיון ש

יש בהן צד חמור

, שה

תמיד תדיר וכליל

, וה

פסח שהוא ענוש כרת

.

אבל שאר קרבנות ציבור

[המוספין] שאין בהן צד חמור,

אימא לא

ידחו.

לפיכך

כתב רחמנא: אלה תעשו לה

'

במועדיכם

.

ד.

ואי כתב רחמנא

רק

אלה תעשו לה

'

במועדיכם

האמור במוספי הרגלים,

הוה אמינא

רק

שאר קרבנות ציבור

[המוספין]

הבאין לכפר

.

לא מיבעיא המוספין שהן חטאת ובאין לכפר, אלא אפילו המוספין שהן עולה, לכפר הן באין על עבירות עשה ולא תעשה שניתק לעשה.

אבל עומר ושתי הלחם, דאין באין לכפר, אלא להתיר בעלמא נינהו

[העומר בא להתיר חדש בגבולין, ושתי הלחם להתירו במקדש], אימא

לא

.

לפיכך

קא משמע לן

הכתוב, שאף אלו דוחין את השבת ואת הטומאה.

ה.

ואי כתב רחמנא עומר ושתי הלחם לחודייהו, הוה אמינא: אדרבה

יש סברא לומר בהיפוך:

עומר ושתי הלחם דאלימי

[חזקים]

ד

הרי

באין להתיר

, אלו בלבד הן שדוחין את הטומאה.

אבל הנך

כל האחרים שאינם באים להתיר, אימא

לא

ידחו.

לפיכך

קא משמע לן

הכתוב, שאף אלו דוחין.

כתיב בפרשת תצוה: "ועשית ציץ זהב טהור. והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל, לכל מתנות קדשיהם. והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'".

ומכאן למדו, שקדשים שהיה בהם עוון, הרי הם נרצים ומוכשרים על ידי הציץ, והוא הנקרא "ריצוי ציץ".

ולמדו חכמים מן המקראות שאינו מרצה אלא על עוון טומאה, להכשיר את ההקרבה בטומאה.

אך אין הציץ מרצה על אכילת בשר קדשים בטומאת הגוף, בין של הבעלים בין של כהנים.

הכל מודים שעל טומאת הדם - מרצה הציץ.

אלא שנחלקו תנאים, האם הציץ מרצה גם על "האכילות", והיינו על טומאת הבשר שנטמא, ויתבאר ענין זה בסוגיא שלפנינו.

וכן נחלקו תנאים, האם הציץ מרצה על "העולין", היינו על האימורין שנטמאו, ויתבאר לקמן.

ההקדמה הזאת היא על פי שיטת רש"י.

סברוה

[היו מבינים] האמוראין בני הישיבה - בביאור משנתנו שנתבאר בה שקרבנות הציבור קרבין בטומאה - שתי הבנות. ומתוך שהיו מבינים כן, היו שואלים את שאלתם המובאת בהמשך הסוגיא:

א.

דלכולי עלמא

, לדעת סתם משנתנו: זה שקרבנות הציבור קרבין בטומאה, הוא משום שגילתה תורה שה

טומאה

"דחויה"

היא בציבור

.

כלומר, בקושי הוא שהותר להקריב בטומאה [רש"י לקמן פ א; ויומא ז א] ואינו היתר גמור.

ו

הואיל ואינו היתר גמור -

בעינן ציץ לרצות

, ואם נשבר הציץ אין קרבנות הציבור קרבין בטומאה.

ומפני מה היו סוברין כן בדעת סתם משנתנו, משום

דליכא תנא דשמעת ליה דאמר

[לא שמענו משום תנא שהיה אומר]:

טומאה הותרה בציבור, אלא רבי יהודה

לבדו.

דתניא

:

ציץ, בין שישנו על מצחו

של הכהן הגדול בשעה שאירעה טומאה בקרבנות [רש"י, וראה הערה ],

ובין שאינו על מצחו

, הרי זה

מרצה, דברי רבי שמעון

.

רבי יהודה אומר: עודיהו

כל עוד מצוי הציץ

על מצחו

של הכהן הגדול, הרי הציץ

מרצה

.

אבל כאשר

אין עודיהו על מצחו

-

אינו מרצה

.

אמר לו רבי שמעון

לרבי יהודה:

והרי

כהן גדול ביום הכפורים

, בשעה שעובד עבודה לפני ולפנים בבית קדשי הקדשים [רש"י סנהדרין יב ב] -

יוכיח

שאין צריך שיהא הציץ על מצחו.

ש

הרי

אינו על מצחו

, כי אין הכהן הגדול עובד עבודת פנים אלא בארבעה בגדי לבן בלבד,

ו

בכל זאת הרי הוא

מרצה

באותה שעה.

כי ודאי שכל קרבנות הציבור שקבוע להן זמן קרבין בטומאה, ובכלל זה אותן קרבנות שמקריב הכהן בבגדי לבן, ובלא ריצוי ציץ אי אפשר להקריבם בטומאה כי הטומאה דחויה היא בציבור.

אם כן למדנו, כי אף בשעה שאין הציץ על מצחו של הכהן, הרי הוא מרצה.

אמר לו

רבי יהודה לרבי שמעון:

הנח ל

קרבנות

יום הכפורים

שאין צריכים כלל ריצוי ציץ, מפני

שטומאה

"הותרה"

היתר גמור

בציבור

. ואף בלא ריצוי ציץ כשר הקרבן.

מכלל

, מכאן יש להוכיח,

דרבי שמעון סבר: טומאה דחויה היא בציבור

, ולפיכך היה סובר רבי שמעון, שאף קרבנות יום הכפורים צריכים ציץ כדי להכשירם לבוא בטומאה.

ב.

ו

עוד הבנה היתה לאמוראים בני הישיבה:

דכולי עלמא

, לדעת סתם משנתנו,

אין הציץ מרצה על אכילות

[על הבשר הנאכל], ואם נטמא הבשר אין מועיל ריצוי ציץ, [ראה הערה ].

ומפני מה היו סבורין כן בדעת סתם משנתנו, משום

דליכא תנא דשמעת ליה דאמר: הציץ מרצה על

ה

אכילות, אלא רבי אליעזר

.

דתניא: רבי אליעזר

[תוספות]

אומר: הציץ מרצה על אכילות

.

רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכי לות

.

ומתוך שתי הבנות אלו היו שואלים בני הישיבה:

וכי

נימא

ד

מתניתין

דידן היא

דלא כרבי יהושע?!

ובתחילה מפרשת הגמרא מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע, וטעמיהם, ולקמן בעמוד ב מבארת הגמרא, כיצד נמצאת משנתנו דלא כרבי יהושע.

שני סוגי קרבנות הן: הזבחים, והמנחות.

בזבחים: הכהן זורק את הדם על המזבח, ולאחר מכן מקטיר את האמורין [אם הם קיימים, אבל אם אינם קיימים אין הקטרתם מעכבת את אכילת הבשר], ואחר כך אוכלים הבעלים או הכהנים את שאר הבשר.

ובקרבנות עולה, אין בהם אכילה כלל, אלא זורק את הדם על גבי המזבח, והבשר נקטר כליל על גבי המזבח.

במנחות: הכהן קומץ מן המנחה מלא קומצו ומקטירו על גבי המזבח, והנותרת מן המנחה נאכל לכהנים.

ויש מנחות שאין נקמצות, אלא המנחה כולה עולה כליל לד' על גבי המזבח.

זריקת הדם בזבחים היא זו שהכפרה תלויה בה, והקטרת הקומץ במנחות היא זו שהכפרה תלויה בה.

זריקת הדם על גבי המזבח בזבחים היא זו שמתרת את האימורין או את כל הבשר [בקרבן עולה] בהקטרה, ואת הבשר הנאכל באכילה; ובמנחות, הקטרת הקומץ על גבי המזבח היא זו שמתרת את שיירי המנחה באכילה.

נמצאת למד: כי הקומץ הנקטר במנחה הוא כמו הדם הנזרק על גבי המזבח בזבח, והנותר מן המנחה הנאכלת לכהנים, הוא כמו כבשר הנאכל בזבח.

מנחת העומר, שתי הלחם ולחם הפנים מנחות הן, וכך הוא דינם: מנחת העומר הרי היא נקמצת כשאר מנחות, והקטרת קומצה על גבי המזבח מתרת את שייריה באכילה.

בשתי הלחם אין קמיצה, וזריקת דם שני כבשי עצרת הבאים עמו, היא שמתרת את מנחת שתי הלחם באכילה.

בלחם הפנים אין קמיצה, והקטרת שני בזיכי לבונה, היא המתרת את הלחם באכילה.

דתניא

: כתיב:

ועשית עולותיך

"הבשר והדם

".

רבי יהושע אומר

: לפיכך כרך הכתוב בשר ודם יחדיו, כדי ללמדך:

א.

אם אין דם

לזורקו על גבי המזבח, כיון שנאבד הדם או נטמא , אף

אין בשר

העולה נקטר על גבי המזבח.

והוא הדין בזבחים הנאכלים, אם אין דם, אין הבשר הנקטר [היינו האימורין], או הבשר הנאכל - מותרין בהקטרה או באכילה.

וכן במנחות, אם אין קומץ הנקטר על גבי המזבח, אין שייריה מותרים באכילה לכהנים.

ב.

אם אין

בנמצא

בשר

מן הקרבן שראוי להיות נקטר על גבי המזבח, כיון שנטמא או שאבד, הרי ש

אין

ה

דם

נזרק על גבי המזבח.

וכן הוא הדין - לדעת רבי יהושע - גם בזבחים הנאכלים, שאם אין אימורין להקטרה ואף אין בשר לאכילה, שנטמאו או שאבדו הן ואימוריהן, אף הדם אינו נזרק; וכן במנחות, אם אין שיירים הראויים לאכילה, הרי שאין הקומץ נקטר.

רבי אליעזר אומר

: מודה אני שאם אין דם אין בשר [רש"י בעמוד ב].

אבל יש

דם

נזרק

אף על פי שאין בשר, שנאמר: ודם זבחיך ישפך

[ובהמשך הגמרא תתבאר דרשה זו].

ו

אם כן

מה אני מקיים

"ועשית עולותיך הבשר והדם"

, כדי להקיש בשר לדם, ו

לומר לך: מה

ה

דם בזריקה

הוא ניתן על גבי המזבח,

אף בשר

הנקטר על גבי המזבח,

בזריקה

היה נותנו הכהן המסדר את האברים על מערכת העצים שבמזבח.

הוי אומר: לול קטן

[אויר מעט]

יש בין

ה

כבש

שדרכו מעלה את האברים,

למזבח

שעליו הוא מקטירן ולא היה ראש הכבש מחובר למזבח, כדי שיזכר הכהן על ידי האויר לקיים מצות זריקה [תוספות].

ומפרשינן:

ורבי יהושע נמי

, הסובר: אם אין בשר אין דם, ו

הכתיב: ודם זבחיך ישפך

, ויש ללמוד מן הכתוב, כי אפילו אם אין בשר יש דם?!

אמר לך

רבי יהושע: אדרבה משם אתה למד שאם אין בשר אין דם, ד

הא כתיב גביה

: ודם זבחיך ישפך על מזבח ד' אלהיך

"והבשר תאכל"

, הא למדת, שאם אין בשר ראוי לאכילה, אין דם הזבח נשפך על גבי המזבח.