Nazir 17a — le Talmud en français

ומשנינן:

הכא

בברייתא

במאי עסקינן: ביוצא

מן הטומאה [שנטהר ממנה],

ו

שוב

נכנס

למקום טומאה - כלומר: לעולם כל עוד שלא חזר וקיבל עליו את הנזירות אינו סופג את הארבעים, אלא שהברייתא עוסקת כשכבר נטהר מטומאתו וחזר קיבל עליו את הנזירות, ומלמדת אותנו, שאם עכשיו חזר ונכנס למקום הטומאה הרי הוא לוקה על הטומאה; וכן אם לא נכנס למקום טומאה, אלא שעבר על שאר איסורי נזיר, הרי הוא לוקה ארבעים.

איתיביה

לריש לקיש, הסובר שאין נזירות חלה עליו עד שיקבל:

אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא

:

שה

טמא שנזר, שביעי שלו

אחר שהזה וטבל

עולה לו למנין

ימי הנזירות שהוא צריך למנות.

ונזיר טהור שנטמא

, היות וצריך הוא להביא קרבנות ביום השמיני,

אין שביעי שלו עולה לו למנין

, ואינו מונה אלא מיום השמיני. ומשמע שיום שביעי עולה לו מן המנין אף קודם שחזר וקיבל עליו נזירות,

ואי סלקא דעתך לא חיילא

עליו נזירות עד שיקבל,

אמאי עולה לו

יום שביעי

מן המנין

קודם שקיבל עליו!?

ומכח קושיא זו

אמר מר בר רב אשי

לפרש את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באופן אחר:

מיחל

על הטמא נזירות

כולי עלמא

בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש -

לא פליגי דחיילא

מיד לאסור עליו יין ותגלחת וללקות עליהם, ולכשיצא מבית הקברות שוב אינו צריך לקבל עליו נזירות.

ונתיישבה הברייתא ש"שביעי עולה לו מן המנין" בלי קבלה, ומשום שאכן אין הוא צריך קבלה.

אלא כי פליגי

רבי יוחנן וריש לקיש -

למילקי

על הטומאה אם התרו בו לצאת מבית הקברות ולא יצא, או על טומאה אחרת שייטמא קודם שייטהר.

רבי יוחנן סבר: כיון דחיילא

נזירות לכל שאר איסורי נזיר

לקי

אף על הטומאה.

וריש לקיש סבר: לא לקי

על טומאה

ו

אף ש

חיילא

נזירותו, ומשום שבכלל מיעוט התורה מקרבן טומאה יש מיעוט אף ממלקות, ואולם איסור יש. ולדעת רב אשי, כך

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

ממשנתנו:

מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום, אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה

.

ומשמע:

קרבן טומאה הוא דלא מייתי, הא מילקא לקי עליה

[על הטומאה], שהרי אם לא כן, היה לתנא לשנות "אינו לוקה", ותיקשי לריש לקיש הסובר שאינו לוקה על הטומאה!?

ומשנינן: אכן

בדין הוא דליתני

גם "ו

אינו לוקה

",

אלא משום

[אגב]

דקתני סיפא

"

יצא ונכנס עולה לו מן המנין ומביא קרבן טומאה

" וממילא אנו יודעים שלוקה, ואין צריך לכתוב כן בפירוש - לכן

תנא

אף ב

רישא

רק "ו

אינו מביא קרבן טומאה

", ולא שנה התנא גם "ואינו לוקה".

ועוד הוסיף רבי יוחנן לומר לריש לקיש,

תא שמע

:

אין בין טמא שנזר, לנזיר טהור שנטמא, אלא טמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין

כי אינו מביא קרבן טומאה ביום השמיני,

ונזיר טהור שנטמא, אין שביעי שלו עולה לו למנין

, שאין נזירות טהרה חלה עליו עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני.

הא למלקות

על טומאה אם נטמא מחדש -

זה וזה

[טמא שנזר ונזיר טהור שנטמא]

שוין

, כי היות ושנה התנא את החילוקים שביניהם, הרי שאם תמצי לומר שאף לענין מלקות יש ביניהם חילוק, היה לו לשנות גם חילוק זה!?

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

לא

כאשר אמרת, שלמלקות על טומאה זה וזה שוין, אלא

ל

חיוב

תגלחת זה וזה שוין

, שאף הטמא שנזר צריך לגלח ביום השביעי.

תמהה הגמרא על ריש לקיש:

אבל לענין מלקות

על טומאה

מאי

יהיה הדין לדעת ריש לקיש!?

ש

זה

נזיר טהור שנטמא -

לוקה, וזה

טמא שנזר -

אינו לוקה!?

אם כן

ליתנייה

, ישנה התנא אף חילוק זה.

ומשנינן: לכן לא שנה התנא אף חילוק זה, כי

בתקנתא קא מיירי

, כלומר: אין הברייתא עוסקת אלא להורות לנו את תקנתו של הנזיר אימתי מתחיל הוא נזירות טהרה,

אבל

בקלקולא

[להורות לנו כיצד יהא דין העובר על איסור טומאה במזיד]

לא קא מיירי

[אין הברייתא עוסקת].

תא שמע

:

מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים

, וכשיטת רבי יוחנן בכל דבריו.

ומסקינן: אכן

תיובתא

דריש לקיש הסובר שאין מלקות על טומאה בטמא שנזר. א. טמא שנכנס למקדש, אם בשוגג נכנס [בין שנעלמה ממנו טומאה, ובין שנעלם ממנו המקדש] הרי הוא חייב קרבן חטאת עולה ויורד, ואם במזיד נכנס והתרו בו הרי הוא חייב מלקות, ואם לא התרו בו הרי הוא חייב כרת, וחיובים אלו הוא אפילו אם נכנס ויצא מיד ולא שהה כלום.

ב. מי שנטמא בעזרה עצמה באונס, אינו חייב קרבן עד שישתחוה ואפילו לא שהה כדי שיעור השתחויה, או שישהה כדי שיעור השתחויה, והלכה למשה מסיני היא במי שנטמא בעזרה, כמבואר במשנה בשבועות יד ב וברמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ג הכ"ב וכ"ג.

ג. שיעור השתחויה נחלקו בגמרא שבועות טז ב כמה הוא, ופסק הרמב"ם שם שהשיעור הוא כדי לקרות "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

בעי רבא

:

נזיר

והוא בבית הקברות, מהו

-

האם גם לענין נזיר

בעי שהייה

כדי השתחויה

למלקות

או לא

בעי שהייה כדי השתחואה למלקות? ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ומקשינן עלה:

היכי דמי

, באיזה אופן נסתפק רבא?

אילימא ד

היה בבית הקברות ו

אמרי ליה

העדים כדי להתרות בו: "

לא תינזור

" ועבר על דבריהם ונזר, ולא שהה שם כדי השתחויה, ובזה הוא שנסתפק רבא, אם כמו שבנטמא בעזרה אין הוא חייב עד שישהה כשיעור, כך נאמר גם בנזיר זה שאינו חייב עד שישהה כדי שיעור השתחויה -

אם כן

למה לי שהייה

בבית הקברות כלל!?

והרי

נזיר טהור

שנכנס לבית הקברות

מאי טעמא לא בעי שהייה

, משום

דקא מתרי ביה

[שהתרו בו] שלא יכנס!?

הכא נמי

כשנזר בבית הקברות הרי

קא מתרי ביה

[שלא ינזור], ואם כן אף אם לא שהה כלום בית הקברות הרי הוא חייב, וכיון שאינו צריך שהייה כלל, ודאי שלא נאמר בו שיעור לשהייה!?

כלומר: עד כאן לא שמענו שיש שיעור לשהייה, אלא במקום שהחיוב הוא על השהייה, [וכגון שהיתה הטומאה עצמה שנטמא בעזרה על ידי אונס, שכל חיובו הוא על השהייה], ובשהייה נאמרה הלכה שיש לה שיעור, אבל כשטימא עצמו במזיד בעזרה הרי הוא חייב מיד בלי שהה שיעור שהייה; ואם כן בנזר בבית הקברות למה יצטרך שיעור שהייה, הרי על עצם קבלת הנזירות אנו מחייבים אותו, כי מה לי אם הנזיר נטמא ומה לי אם הטמא נזר, בין כך ובין כך הרי הוא "נזיר טמא", וכל שאין אנו מחייבים על השהייה לא נאמרה הלכה כלל.