Version texte de ce daf : original et traduction
Houlin 81a — le Talmud en français
Houlin 81a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Houlin 81a
לפי
דהכתוב
נתקו לעשה
, וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו.
מאי טעמא?
היכן מצינו עשה ב"מחוסר זמן"?
דאמר קרא "מיום השמיני והלאה
-
ירצה!
", ומשמעותו
מיום השמיני
-
אין,
אבל
מעיקרא
לכן, עדיין הוא מחוסר זמן, הילכך
לא
ירצה! ו
לאו הבא מכלל עשה
-
עשה!
ועשה זה כולל את כל הפסולין של "מחוסר זמן" שהזהירה עליהם התורה בלאו, שלא יירצו קודם זמנם, וניתקה את הלאו של כל "מחוסרי זמן" לעשה של "מיום השמיני", לומר שמצוה להניחם לאחר זמנם, ולהקריבם בזמן.
ומקשינן:
והא מיבעי ליה
לפסוק של "מיום השמיני"
לכדרבי אפטוריקי
, ואין הוא בא ללמד על עשה?
דרבי אפטוריקי רמי,
היה מקשה:
כתיב "והיה שבעת ימים תחת אמו",
ומשמע
הא
לאחר שבעה ימים, ב
לילה
שלפני יום השמיני,
חזי
לקרבן, לפי שכבר עברו שבעת ימים.
וכתיב,
מאידך,
"מיום השמיני והלאה ירצה",
ומשמע שרק
מיום השמיני והלאה
-
אין
, אך ב
לילה
, אור ליום השמיני -
לא
ירצה לקרבן!
הא כיצד
יתיישבו שני המקראות הללו?
לילה
-
לקדושה!
מליל שמיני מותר כבר להקדיש את הבהמה לקרבן, [וקודם לכן אסור להקדישה משום שיש איסור להקדיש פסולים לקרבן], אבל, עדיין אי אפשר להקריב אותה.
יום
-
להרצאה!
מיום השמיני אפשר להקריב את הבהמה על המזבח לקרבן, והוא יירצה על מביאו .
וכיון שהפסוק נצרך לדרשה זו, כיצד נלמד ממנו לנתק כל מחוסר זמן לעשה.
ומתרצינן:
כתיב קרא אחרינא
"
כן תעשה לשורך, לצאנך,
שבעת ימים יהיה עם אמו - וביום השמיני תתנו לי"! ומכאן אנו למדין לעשה במחוסר זמן .
אמר רב המנונא: אומר היה רבי שמעון: אין איסור שחיטת "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים!
מאי טעמא?
כיון דאמר רבי שמעון: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה
, והרי
שחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא
לפי שאינה מתרת את הבשר באכילה עד שיזרק הדם, ולכן היא אינה בכלל האיסור ד"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
מתיב רבא
מברייתא: השוחט
אותו ואת בנו
, והיו שתי הבהמות
קדשים
, ושחטן
בחוץ
.
רבי שמעון אומר
: השוחט ה
שני
, אף על פי שאינו חייב כרת משום שחוטי חוץ, שהרי הקרבן השני אינו ראוי להיקרב עתה בפנים משום איסור "אותו ואת בנו", מכל מקום עובר הוא
בלא תעשה
של שחוטי חוץ.
שהיה רבי שמעון אומר: כל
קרבן
הראוי לבא
למקדש ולהיקרב
לאחר זמן
, ושחטו עתה בחוץ,
הרי הוא בלא תעשה, ואין בו כרת!
לפי שעדיין לא הגיע זמנו להיקרב. וכל שאינו ראוי להקרבה בפנים אינו חייב עליו כרת אם שחטו בחוץ.
וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת
-
אינו בלא תעשה!
וקשיא לן
על מה ששנינו בברייתא "
קדשים בחוץ
רבי שמעון אומר, השוחט
השני
עובר
בלא תעשה
" אבל אינו חייב כרת. והרי
קמא
הקרבן הראשון שנשחט בחוץ
מיקטל קטל,
ואין על שחיטתו שם "שחיטה". שהרי שחיטה שאינה ראויה היא כיון שנשחט בחוץ, ורבי שמעון סובר ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. ונמצא שהקרבן ה
שני
-
מתקבל בפנים הוא!
שראוי להקרב היום, כיון שאין בו איסור "אותו ואת בנו" הואיל ושחיטת הראשון לא היתה עליה שם "שחיטה". ואם כן -
כרת נמי ליחייב
השוחט השני, שהרי שחט בחוץ קרבן הראוי להקרבה בפנים!?
ואמר רבא, ואמרי לה
שכך אמר
כדי
[שם אמורא]:
חסורי מחסרא
הברייתא,
והכי קתני
: א. אם היו שתי הבהמות שהן "אותו ואת בנו"
קדשים
ושחטן
בחוץ
הרי:
לרבנן
, שסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה,
הראשון ענוש כרת
משום שחוטי חוץ, והקרבן ה
שני פסול
לפי שנשחט מחוץ לעזרה. [והוא הדין שהראשון פסול].
ו
השוחטו -
פטור
הן מכרת והן
מלאו דשחוטי חוץ
, לפי שאינו ראוי להיקרב היום בפנים משום איסור "אותו ואת בנו".
ואילו
לרבי שמעון
, שסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה,
שניהם ענושים כרת
משום שחוטי חוץ, שאף השני ראוי היום להקרבה, כאמור.
ב. ואם שחט תחילה קרבן
אחד בחוץ, ו
אחר כך שחט
אחד בפנים
, הרי -
לרבנן, הראשון ענוש כרת
משום שחוטי חוץ, והקרבן ה
שני פסול
משום "מחוסר זמן". שאינו ראוי היום להקרבה משום "אותו ואת בנו".
ו
השוחטו
פטור
מכרת שהרי שחטו בפנים [אך חייב מלקות משום לאו של "אותו ואת בנו" אלא שהברייתא אינה עוסקת אלא בחיוב שחוטי חוץ]. ואילו
לרבי שמעון
, הקרבן
השני כשר.
שאין בו פסול של "אותו ואת בנו" לפי ששחיטת הראשון היתה שחיטה שאינה ראויה.
ג. ואם שחט תחילה קרבן
אחד בפנים ו
אחר כך שחט
אחד בחוץ
, הרי -
לרבנן,
ה
ראשון כשר, ו
השוחטו
פטור
שהרי נעשה כדין. והקרבן ה
שני פסול
שהרי נשחט בחוץ [וגם הוא "מחוסר זמן" משום "אותו ואת בנו"]. והשוחטו,
פטור
מלאו וכרת דשחוטי חוץ. לפי שאינו ראוי להקרבה בפנים משום "אותו ואת בנו".
ואילו
לרבי שמעון
, השוחט ה
שני
עובר
בלא תעשה
על שחוטי חוץ. אך אינו חייב כרת הואיל והקרבן אינו ראוי להקרבה היום משום איסור "אותו ואת בנו". שהרי שחיטת הראשון היתה בפנים ושחיטה ראויה היא לאסור את השני ב"אותו ואת בנו", ומכל מקום עובר בלאו משום שהוא ראוי להקרבה לאחר זמן.
ומסיים רבא את קושייתו על רב המנונא: הרי שנינו כי השוחט אחד בפנים ואחד בחוץ, לרבי שמעון עובר השני בלא תעשה בלבד
! ואי סלקא דעתך
לרבי שמעון
אין
איסור
"אותו ואת בנו" נוהג בקדשים
משום שנחשבת שחיטה שאינה ראויה. אם כן -
שני, אמאי
אמר רבי שמעון שעובר
בלא תעשה, ותו לא!?
והרי
כרת נמי
היה לו
ליחייב
משום שחוטי חוץ, הואיל והקרבן השני ראוי להקרבה היום בפנים, שהרי אין בו איסור "אותו ואת בנו"?
אלא אמר רבא: הכי קאמר רב המנונא
: אף שאיסור "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים, מכל מקום
אין מלקות של "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים!
מאי טעמא?
משום שאף על פי ששחיטת קדשים נחשבת לשחיטה ראויה [כיון שגם היא גורמת להיתר הבשר באכילה ביחד עם זריקת הדם שלאחר מכן]. מכל מקום,
כיון דכמה דלא זריק דם
מהקרבן על המזבח,
לא מישתרי בשר
באכילה, נמצא שהשחיטה תלויה ועומדת. שאם אכן יזרק הדם בסוף, יתברר למפרע שהשחיטה היתה ראויה. ואם לאו, הרי התברר שהשחיטה לא היתה ראויה כיון שלא התירה את הבשר. ולכן אין לוקין בקדשים על "אותו ואת בנו", כי
מעידנא דקא שחיט הוי התראת ספק!
שבשעת השחיטה של השני, שאז מתרין בו שלא יעבור על איסור "אותו ואת בנו", עדיין אין ודאות שאכן יש במעשה הזה משום איסור, כי שמא בסוף לא יזרק הדם ותהיה שחיטה שאינה ראויה, שאין בה איסור "אותו ואת בנו".
והתראת ספק
-
לא שמה התראה!
ורק באופן ששחט "אחד בפנים ואחד בחוץ" אמר רבי שמעון שהשני אינו חייב כרת. לפי שלאחר שנשחט ונזרק הדם של הראשון כבר נתברר ששחיטתו היתה ראויה, וממילא הקרבן השני יש בו איסור "אותו ואת בנו", ואינו ראוי היום להקרבה, הלכך אינו חייב עליו כרת דשחוטי חוץ.
ואזדא רבא לטעמיה
, שמצינו בדין נוסף שהוא סובר שההתראה על שחיטת "אותו ואת בנו" בקדשים נחשבת כהתראת ספק.
דאמר רבא
: בהמה
שהיא חולין ובנה
הוא קרבן
שלמים
, הרי אם
שחט
את ה
חולין
תחילה
ואחר כך שחט
את
השלמים,
בו ביום,
פטור
ממלקות על "אותו ואת בנו" [לדעת רבי שמעון] משום שהתראתו התראת ספק. כי בשעת השחיטה של השלמים [שאז עובר על איסור "אותו ואת בנו"] עדיין אין ודאות ששחיטה שכזו אכן ראויה היא ואסורה, כי יתכן שלא ייזרק הדם .
אבל אם שחט את ה
שלמים
וזרק את דמם,
ואחר כך
שחט את
החולין
-
חייב
מלקות, כי באופן זה יש התראת ודאי. שבשעת שחיטת החולין כבר נזרק הדם של השלמים ונתברר ששחיטתה היתה ראויה, ושחיטת החולין שאחר כך היתה אסורה בודאות.
ואמר רבא: היא חולין ובנה
קרבן
עולה
-
לא מיבעיא
שאם
שחט
את
החולין ואחר כך שחט
את
העולה דפטור
וכדלהלן,