Version texte de ce daf : original et traduction
Houlin 76a (עו.) — le Talmud en français
Houlin 76a (חולין עו.): Dans la Mishna qui est devant nous sont énoncées quelques halakhot relatives à la tréfah. Et bien que, a priori, la place de ces halakhot soit dans le chapitre précédent…
Texte original — Houlin 76a (עו.)
במשנה שלפנינו מובאות כמה מהלכות טרפה.
ואף שלכאורה מקומן של הלכות אלו הוא בפרק הקודם ["אלו טרפות"], בכל זאת הן נשנו כאן משום סופה של המשנה, הדנה בענין עצם שנשברה, האם השחיטה מטהרת אותו האבר. וכמו דיני עובר הניתר על ידי שחיטת אמו, שנשנו לעיל במשך הפרק.
להבנת המשנה והגמרא דלהלן, יש להקדים:
רגל הבהמה, מורכבת משלשה חלקים [מתחילת שורשה, שהוא בפנים הבהמה, ועד סופה למטה]: א. החלק העליון, שהוא
הירך
, הנקרא אף "קולית" [החלק הזה תחוב בראשו בעצם ה"אליה" שמעליה, בתוך גוף הבהמה].
ב. החלק האמצעי הוא
הארכובה העליונה
[ארכובה - לשון ברך. לפי ששני החלקים, הארכובה העליונה והתחתונה הם סביב הברך ], וחלק זה הוא
השוק
, ובמקביל לתחתיתו נמצאת צומת הגידין. כפי שיתבאר להלן בהרחבה במהלך הסוגיא.
ג. החלק התחתון של הרגל [להוציא את כף הרגל], נקרא
ארכובה התחתונה
או "ארכובה הנמכרת עם הראש".
מתניתין:
א.
בהמה שנחתכו רגליה
האחוריות
מן הארכובה
התחתונה. כלומר, מתחילת החלק התחתון שברגל
ולמטה
הימנו עד סוף הרגל - הבהמה
כשרה.
אך אם חתך
מן
תחילת
הארכובה,
שהיא חלק הרגל התחתונה,
ולמעלה,
לכיוון תחילת הרגל למעלה, הבהמה
פסולה,
וטרפה היא.
ב.
וכן
כ
שניטל צומת
הגידין,
שהם שלשה גידים קשים ולבנים המחוברין כאחד, ונמצאים במקביל לחלקו התחתון של החלק האמצעי [ארכובה עליונה] שברגל [עד לבליטה קטנה הנמצאת בסוף החלק האמצעי].
אם ניטלו גידים אלו, אף שלא נשבר העצם, ולא נחתך גוף הרגל, הרי עצם בחיתוכן של הגידין מטריף את הבהמה.
ג.
נשבר העצם
של אחד מאברי הבהמה, במקום ששבר אינו מטריף את הבהמה, ולא נחתך העצם לגמרי, הדין כך:
אם רוב
עוביו והיקפו של
הבשר
שסביב העצם
קיים,
הרי
"שחיטתו
" של האבר [דהיינו שחיטת הבהמה, שהיא ה"שחיטה" המתייחסת גם לאבר]
מטהרתו
לאבר זה, ומתירתו באכילה.
ואם לאו,
אם רוב הבשר שסביב העצם נחתך ואיננו,
אין שחיטתו מטהרתו
את אותו אבר, ואבר המדולדל הוא, ודינו כטריפה [כפי ששנינו לעיל "ובשר בשדה טרפה", להביא אבר ובשר מדולדלין]. אף ששאר הבהמה מותרת.
וכל זה, הוא רק בעצם של אבר שאין הבהמה נטרפת על ידי נקב או חתך שנעשה בו. אך אבר שהבהמה נטרפת על ידו, אוסרה כולה.
גמרא:
שנינו במשנה: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה, כשרה. מן הארכובה ולמעלה, פסולה.
אמר רב יהודה אמר רב, אמר רבי חייא: "למטה"
האמור כאן במשנה, היינו
למטה מן
תחילת
הארכובה
[והארכובה האמורה כאן היא הארכובה התחתונה שמתחת לברך]. ורק חתך מן הארכובה ולמטה אינו פוסל.
"למעלה"
האמור, היינו
למעלה מן
תחלת
הארכובה
התחתונה. וכל מה שלמעלה מן הארכובה התחתונה, נטרף על ידי חתך.
באיזו ארכובה אמרו
במשנתנו שלמעלה הימנה פסולה, ולמטה הימנה כשרה? -
בארכובה הנמכרת עם הראש,
שהיא ארכובה התחתונה.
כי אם נאמר שהארכובה האמורה במשנה היא הארכובה העליונה [העצם האמצעית], ומעל תחילתה פסול ומתחת לתחילתה כשר, לא ניתן לפרש את דברי המשנה "מן הארכובה ולמטה, כשרה". כי לפי זה, הכונה היא שהחתך הוא מתחילת הארכובה העליונה ולמטה. וזה לא יתכן, שהרי הארכובה העליונה, למעלה מצומת הגידין היא. ואם החתך בצומת הגידין פוסל, הרי ודאי החתך שלמעלה הימנו פוסל [שהרי החתך שהוא במקום המסכן את חיי הבהמה, עושה אותה טריפה. ואם צומת הגידין נחשבת כמקום מסוכן, ודאי שכל חתך במקום שלמעלה ממנה, מסכנה יותר ויותר].
נמצא, שארכובה האמורה במשנתנו היא הארכובה התחתונה.
ו
עולא אמר
בשם
רבי אושעיא
: ארכובה האמורה במשנתנו, היא הארכובה העליונה [העצם האמצעית שברגל], ש
כנגדו בגמל,
כלומר מקום אותה ארכובה שבגמל,
ניכר.
דהיינו, הברך שהוא הקצה העליון של הרגל, בולט הוא אצל הגמל.
ולדעתו, דברי המשנה "מן הארכובה ולמעלה", היינו שנחתכה עצם הקולית. כלומר, עצם החלק העליון. וחתך במקום זה, עושה טרפה. ו"מן הארכובה ולמטה", היינו שנחתך החלק האמצעי מעל מצומת הגידין.
וחולק בדבר זה על רב יהודה אמר רב בשם רבי חייא [שלפיו כל חתך שמעל צומת הגידין, ודאי עושה טרפה]. אולם לעולא, אין הכרח בדבר. ואף שחתך בצומת הגידין עושה טרפה, מכל מקום, הארכובה העליונה קלה מן הצומת, וחתך שבה אינו עושה טריפה.
אמר ליה עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי, דאמינא,
שאני סבור שהארכובה האמורה במשנה היא המקום ש
כנגדו בגמל ניכר,
דהיינו, בארכובה העליונה,
היינו דקתני
במשנתנו
"וכן שניטל צומת הגידין",
שטרפה היא.
ומשום כך צריכה המשנה להשמיענו את דינה של צומת הגידין. משום שהיינו אומרים שרק חתך בארכובה העליונה מטריף, אך צומת הגידין אינו בכלל זאת.
וכן אילו היתה המשנה משמיעה רק את דין צומת הגידין, היינו אומרים שרק צומת הגידין מטריפה, שחמורה היא. אך הארכובה העליונה, אף שהיא מעליה, אינה מקום טריפה. ומשום כך צריכה המשנה לשנות: א. דין ארכובה העליונה שיש בה טריפות. ב. דין צומת הגידין שיש בה טריפות.
אלא לדידך
, לדעתך רב יהודה, שמשנתנו מדברת בארכובה התחתונה, שחתך מעליה פוסל ותחתיה לא,
מאי
, מדוע צריכה המשנה להשמיענו
"וכן שניטל צומת הגידין"?
והרי צומת הגידין נמצאת מעל תחילת הארכובה התחתונה [שהיא צמודה לסוף הארכובה העליונה, כאמור לעיל], ואם כן, ודאי שיש לה לפסול, כדין ארכובה העליונה, ואין צורך להשמיעה!?
אמר ליה
רב יהודה: אין ללמוד את דין הטריפה זה מזה. לפי שברישא "מן הארכובה ולמעלה" מדובר שנשברה עצם
הרכובה
[ארכובה]
בלא שנחתכה צומת הגידים
עמה. ורק על כך יש ללמוד שהחתך מטריף. ואילו את דין צומת הגידים, אין הכרח ללמוד מדין הארכובה.
ואילו בסיפא כאשר אנו שונים "וכן שניטל צומת הגידין", מדובר שניטל
צומת הגידים, בלא רכובה.
ועל זה נאמר שהבהמה טריפה. ואין הכרח ללמוד מכך שאף אם נחתכה הארכובה, נטרפת הבהמה.
ומשום כך יש לשנות במשנה הן את דין הארכובה והן את דין צומת הגידים. לפי שאברים שונים הם, ואין הכרח ללמוד דיני טריפות זה מזה.
מקשה לו עולא:
והא
הרי במשנתנו
"נחתכו" קטני
, ומשמע שנחתכה הרגל לגמרי, ולא רק נשברה העצם, אלא כל הרגל נחתכה, ואף צומת הגידים בכלל. ואם כן, שוב קשה, מדוע חזרה המשנה ושנתה את דין צומת הגידין? והרי היה לה למשנה להביא את הדין של "ניטלה צומת הגידין" בלבד, ומאליו היינו יודעים שודאי אם נחתכה כל הרגל, פסולה?
אישתיק
רב יהודה מחמת קושיא זו!
לבתר דנפק,
אחר שיצא עולא,
אמר
רב יהודה, לעצמו:
מאי טעמא לא אמרי ליה
, מדוע לא השבתי לו, ש"מן הארכובה ו
למטה"
האמור במשנה, היינו
למטה מן
תחילת
הארכובה
התחתונה, אבל "מן הארכובה ו
למעלה"
אין הכוונה שמיד למעלה מן הארכובה התחתונה פוסל החתך, אלא רק
למעלה מצומת הגידין,
שהוא מעט לפני סוף הארכובה העליונה.
ולפי זה יכול היה להשיב לעולא, שהיה לה למשנה להשמיע את דין הארכובה העליונה כדי שלא נטעה לומר שרק צומת הגידין היא מקום טריפה, אך לא ארכובה העליונה.
וכן צריך היה להשמיע דין צומת הגידין כדי שלא נאמר להיפך. שרק ארכובה העליונה היא מקום טריפה אך לא צומת הגידין.
הדר אמר,
חזר ואמר רב יהודה לעצמו, טוב שלא השבתי לו תירוץ זה. שהרי, וכי
לא אמרי ליה,
לא אמרתי לו תירוץ טוב, שברישא מדובר שניטלה ארכובה בלא צומת הגידין, ואילו בסיפא מדובר שניטלה צומת הגידין בלא ארכובה, ומשום כך צריך התנא במשנתנו לשנות הלכות אלו בנפרד?!
ואמר לי,
הקשה לי עולא מדקדוק לשון המשנה,
"נחתכו" קתני,
ומשמע שנחתכה כל הרגל.
ואם כן, אף אם הייתי מתרץ לו כדרך זו שהשבתי עתה, ש"מן הארכובה ולמטה" היינו ארכובה התחתונה, ואילו "מן הארכובה ולמעלה" היינו למעלה מצומת הגידים,
הכא נמי,
אף על זה היה עולא מקשה עלי מדקדוק לשון המשנה,
"מן הארכובה ולמעלה", קתני.
ומשמע מיד עם תחילת הארכובה העליונה, אף במקום המקביל לצומת הגידין.
ואם כן, בכל אופן שהייתי משיב לו, היה ממשיך ומקשה עלי מן המשנה.
רב פפא מתני הכי,
שנה כך את המימרה הנזכרת:
אמר רב יהודה אמר רב, אמר רבי חייא
: ארכובה האמורה במשנתנו, היא ארכובה העליונה, היינו עצם האמצעית.
ודברי המשנה "מן הארכובה ולמטה כשרה", אין הכוונה למטה מהקצה העליון של הארכובה. שאם כן, נמצא שבכלל זה יש אף את מקום צומת הגידין. ושם הרי ודאי נטרף.
אלא פירושו,
למטה מן
סוף
הארכובה
העליונה,
ו
אף למטה
מצומת הגידין
המחוברת לארכובה העליונה. ועל זה אמרה המשנה שאם נחתכה מן הארכובה ולמטה כלומר בארכובה התחתונה, אז כשרה היא.
ודברי המשנה "מן הארכובה ו
למעלה",
כוונתה
למעלה מן
תחילת
הארכובה, ומצומת הגידין
שבה. כלומר שהחתך נעשה בחלק העליון של רגל ובעצם הגבוהה ביותר הנקראת "קולית".
והסיפא מדברת באופן שנחתכה העצם האמצעית דהיינו הארכובה העליונה. וזהו שאומרת המשנה
"וכן שניטל צומת הגידין",
ובחתך זה הרי היא טריפה. אבל אם נחתכה העצם האמצעית מעל לצומת הגידין, כשרה.
ו"ארכובה" גופה
עצמה שנאמרה במשנתנו, הכוונה היא, כאמור, לארכובה העליונה, כמו שהובא,
כדעולא אמר רב אושעיא,
שארכובה שבמשנתנו היא העליונה.
ומקשה הגמרא: לפי דברים אלו יוצא, שאם נחתכה הרגל במקום צומת הגידין, היא טרפה. ואילו נחתכה הרגל במקום הארכובה העליונה שמעל לצומת הגידין, היא כשרה. ודבר זה קשה:
ו
כי
מי איכא מידי,
האם יתכן כדבר הזה,
דאילו מדלי פסיק ליה, וחיה,
שאילו מגביה וחותך את הרגל במקום גבוה, הבהמה חיה, ואילו
מתתי פסיק ליה,
חותך במקום נמוך הימנו כגון צומת הגידין
ומתה?!
והרי החיתוך במקום גבוה, כולל בתוכו את המקום הנמוך שחיתוכו מביא לידי מיתה. ואיך היא חיה?
אמר רב אשי
: וכי
טרפות קא מדמית להדדי!?
האם רוצה אתה לדמות טרפות זו לזו, ולהקשות מאחת לחבירתה!?
הרי
אין אומרין בטרפות "זו דומה לזו". שהרי
קיים מצב ש
חותכה
לאבר מסוים
מכאן, ומתה,
ואילו
חותכה מכאן,
מצד אחר,
וחיה,
ולכן אין להקשות מעין זה.
ועתה מבארת הגמרא:
ואלו הן צומת הגידין?
כלומר, היכן מתחיל והיכן מסתיים החלק בגידים הנקרא "צומת הגידים", אשר בחלק זה תלויים חיי הבהמה, ומשום כך חיתוך אותו החלק עושה את הבהמה לטריפה.
ונחלקו בכך אמוראים, וכמה שיטות בדבר:
רבה אמר
בשם
רב אשי
: צומת הגידין, היא החלק שבגידין הנמצא
דאגרמא, ולבר.
מהעצם, ולחוץ.
תחתית העצם האמצעית [ארכובה העליונה] היא חשופה, ואין בשר סביב העצם. וחלק זה החשוף, נמשך כשתים או שלש אצבעות מתחתית העצם ולמעלה. ובאותו מקום החשוף, הגידין אדוקים בעצם ועולים למעלה, במקביל להמשך העצם כלפי מעלה, ונכנסים בתוך הבשר שבמעלה העצם.
מהמקום שיוצאים הגידים מחיבורן בעצם, עד שנפרדים ונכנסים בבשר, כל זה קרוי "צומת הגידין" [דהיינו, כל זמן שהגידים קשורים וצמותים יחדיו, עד שהם מתפצלים זה מזה, בכניסתם לבשר].
רבה בר רב הונא אמר
בשם
רב אשי
: צומת הגידין היא החלק שבגידין
דאגרמא, ולגיו.
כלומר, אלו הנמצאים אדוקים בעצם ומחוברים בה קודם שיתפצלו. ורק חלק זה נקרא צומת הגידין. ואחר שמתפצלים בכניסתם לבשר, כבר אינם בכלל צומת הגידין.
רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר
בשם
רב אסי
: צומת הגידין היא חלק הגידין הנמצאים
דעילוי ערקומא.
בין העצם התחתונה לעצם האמצעית [השוֹק], בתחתית חיבורי הפרקים שבין העצמות הללו, ישנה עצם קטנה הנקראת "ערקום". והיא מחוברת בתחתית העצם העליונה, ומאידך מחוברת לראש הרגל התחתונה. והגידים הנמצאים בין אותה עצם "ערקום" עד שמתפשטים ונפרדים בכניסתם לבשר [כניסתם לבשר היא במקביל לאמצע העצם העליונה]. נקראים צומת הגידין.
ושיעור זה, הוא הגדול מבין השיעורין שבשיטות הקודמות. שהרי מתחיל מן הערקום, שהוא עוד למטה מן העצם האמצעית.
ואף בשיעור זה שצומת הגידין מתחילה מכנגד ה"ערקום", מצינו שנחלקו כדלהלן:
יתיב ההוא מרבנן
ישב א' מן החכמים
קמיה
לפני
דרבי אבא, ויתיב וקאמר
ישב וכך אמר:
אף הגידין הנמצאים
דערקומא גופה
כנגד הערקום עצמו, ולא רק מתחילת הערקום ואילך, אף הם בכלל צומת הגידין. [כלומר לדבריו ממשיך שיעור צומת הגידין ומתארך כלפי מטה. עד לתחילת הערקום].
אמר ליה רבי אבא: לא תציתו ליה
לא תשמעו את דבריו. שמחמיר הוא ביותר בשיעור צומת הגידין. משום ש
הכי,
הרי כך
אמר רב יהודה
:
צומת הגידין היא מ
היכא דפרעי טבחי.
מהמקום שפורעים ופותחים הטבחים את הרגל כדי להפריש את הבשר מן העצם ולנקר הגידין שבמקום זה . ומקום זה, הוא מן הערקום ולמעלה. אך לא כנגד הערקום עצמו.
ו
דבר זה היינו שהביא לעיל
רבא בריה דרבה בר רב הונא,
בשם
אמר רב אסי,
ששיעור צומת הגידין הוא מתחילת הערקום ומעלה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: צומת הגידים שאמרו,
היא בחלק הגידין הנמצאים ב
מקום שהגידין צומתין
ומחוברים ונראים כאחד. אך משעה שנראים חלוקים זה מזה, אינם בכלל צומת הגידין.
ועד כמה
אורכה של צומת הגידין [כלומר, של החלק בגידין, שחיתוכו מטריף את הבהמה]?
אמר ליה ההוא מדרבנן
אחד מן החכמים
ורב יעקב שמיה: כי הוינן
כאשר היינו
בי
בביתו של
רב יהודה, אמר לן
:
שמעו מני מלתא,
שמעו ממני דבר,
דמגברא רבה שמיע לי
ששמעתי מאיש גדול.
ומנו
ומיהו? -
שמואל!
וכך אמר:
צומת הגידין שאמרו,
הוא ב
מקום שהגידין צומתין
מחוברין
בו. ו
נמשך מקום צומת הגידין
ממקום שצומתין, עד מקום שמתפשטין
ומתפצלים בדרכם לבשר.
וכמה
אורכו של שיעור זה?
אמר אביי: ארבעה בטדי
ארבע אצבעות
ב
צומת הגידין של
תורא
שור.
עד עתה שנינו דין צומת הגידין בבהמה גסה. עתה מבררת הגמרא:
ב
בהמה
דקה
[עז],
מאי
היכן היא צומת הגידין של בהמה דקה?
אמר אביי
: בצומת הגידין של בהמה דקה, אין השיעור נקבע על פי מקומם ואורכם, אלא על פי מראיהם ואיכותם.
ואלו הם התנאים להחשיב את הגידים כ"צומת הגידים".
א. אם הם
בליטי
בולטים מחוץ לבשר,
הוו
הרי הם
צומת הגידים.
אך אם הם
בליעי
נבלעו בתוך הבשר,
לא הוו
אין הם
צומת הגידים.
ב. אם הם
אשוני
קשים. אז
הוו צומת הגידים, רכיכי
רכים שנכנסו כבר לתוך הבשר ושם הם רכים
לא הוו צומת הגידים.
ג.
אלימי
עבים,
הוו צומת הגידים, קטיני
דקים -
לא הוו צומת הגידים.
ד. אם הם
חוורי
לבנים,
הוו צומת הגידים. לא חוורי
אינם לבנים, לפי שכבר נכנסים לבשר ומתחילין להתאדם -
לא הוו צומת הגידים.
Traduction française
Dans la Mishna qui est devant nous sont énoncées quelques halakhot relatives à la tréfah.
Et bien que, a priori, la place de ces halakhot soit dans le chapitre précédent («Elles sont tréfa»), elles sont néanmoins répétées ici à cause de la clôture de la Mishna, qui traite de la question de l'os qui s'est cassé, et de savoir si la shehita purifie cet organe. Et comme les lois de l'embryon qui devient neter par la shehita de sa mère, qui ont été répétées plus haut au cours du chapitre.
Le commentaire des Mishnayot du Rambam Et Tiferet Yisrael a ajouté et expliqué que, dans la Mishna citée plus haut [au début du chapitre], nous avons appris le cas du nouveau‑né qui fit sortir sa main et qu'on la lui coupa, que ce qui resta à l'intérieur est permis. Et cela implique vraisemblablement que même si la main ou le pied sortit à l'endroit qui en ferait une tréfah, le même jugement vaut : on coupe l'organe, et ce qui reste est permis. Car il n'y a pas de loi de tréfah pour cet embryon [d'après la Torah ; mais d'après les autorités rabbinique, certains posekim, comme rapporté plus haut, soutiennent que les lois de tréfah s'appliquent au ben pékoua]. Et c'est pourquoi ici il prend la peine de dire qu'il y a dans l'animal lui‑même une distinction entre les endroits où l'on coupe des organes en elle. Pour comprendre la Mishna et la Guemara ci‑dessous, il convient de précéder :
La patte de l'animal est composée de trois parties [du début de sa racine, qui est à l'intérieur de l'animal, jusqu'à sa terminaison en bas] : a. la partie supérieure, qui est
la cuisse
appelée aussi kolit [cette partie est enchâssée à sa tête dans l'os «aliya» qui est au‑dessus d'elle, à l'intérieur du corps de l'animal].
b. la partie médiane est
l'arkhova supérieure
et cette partie est
le jarret
; parallèlement à sa face inférieure se trouve le nœud des tendons, comme cela sera expliqué plus loin en détail au cours de la sugyah.
c. la partie inférieure de la patte [à l'exclusion de la sole], s'appelle
l'arkhova inférieure
ou «arkhova vendue avec la tête».
Mishnayot :
a.
Une bête dont on a coupé les pattes
postérieures
à partir de l'arkhova
inférieure. C'est‑à‑dire, depuis le début de la partie inférieure de la patte
et vers le bas
jusqu'à la fin de la patte — l'animal
est kasher.
Mais si on a tranché
à partir de
le début de
l'arkhova,
qui est la partie inférieure de la patte,
et vers le haut,
en direction du début de la patte, l'animal
est interdit,
et il est tréfa.
b.
Et de même
ce qui suit
si l'on a arraché le nœud
des tendons,
qui sont trois tendons durs et blancs attachés ensemble, et se trouvent en parallèle à la partie inférieure de la partie médiane [arkhova supérieure] de la patte [jusqu'à une petite saillie située à la fin de la partie médiane].
Si ces tendons sont enlevés, même si l'os n'est pas brisé et que le corps de la patte n'est pas coupé, l'os situé à l'intérieur de l'attache des tendons rend l'animal tréfa.
c.
Si l'os s'est brisé
d'un des organes de l'animal, en un lieu où la fracture n'entraîne pas la tréfa de l'animal, et que l'os n'a pas été complètement coupé, le jugement est ainsi :
Si la majeure partie
de l'
chair
qui entoure l'os
subsiste,
alors
«sa shehita»
purifie cet organe, et le rend permis à la consommation.
Et sinon,
si la majeure partie de la chair entourant l'os a été coupée et n'existe plus,
sa shehita ne le purifie pas
cet organe, et un organe amaigri est jugé comme une tréfah [comme nous avons enseigné plus haut «et chair dans le champ est tréfah», amener un organe et chair amaigris]. Pourtant le reste de l'animal peut être permis.
Tout cela ne concerne que l'os d'un organe pour lequel l'animal ne devient pas tréfa par un trou ou une coupure qui y est faite. Mais un organe par lequel l'animal devient tréfa, rend l'ensemble interdit. Guemara :
Il a été enseigné dans la Mishna : une bête dont on a coupé les pattes à partir de l'arkhova et vers le bas est kasher. À partir de l'arkhova et vers le haut, elle est interdite.
Rav Yehuda a dit en nom de Rav, en nom de Rabbi Ḥiyya : «vers le bas»
ce qui est dit ici dans la Mishna, veut dire
en dessous du
début de
l'arkhova
[et l'arkhova dont il est question ici est l'arkhova inférieure située sous le genou]. Et seule la coupure faite à partir de l'arkhova et vers le bas ne rend pas l'animal interdit.
«Vers le haut»
ce qui est dit, signifie
au‑dessus du
début de
l'arkhova
inférieure. Et tout ce qui est au‑dessus de l'arkhova inférieure devient tréfa par une coupure.
En quelle arkhova ont‑ils parlé
dans notre Mishna que ce qui est au‑dessus d'elle est interdit, et ce qui est au‑dessous d'elle est kasher ? —
De l'arkhova qui se vend avec la tête,
qui est l'arkhova inférieure.
Et la Guemara objecte : selon ces paroles, il résulte que si la patte est coupée à l’endroit de la jonction des tendons, elle est trefa. Tandis que si la patte est coupée à l’endroit de l’articulation supérieure, au-dessus de la jonction des tendons, elle est permise. Or cela est difficile :
Et
car
est-il possible
qu’il en soit ainsi,
que si on le coupe plus haut, elle vive,
si l’on soulève et coupe la patte à un endroit plus élevé, l’animal vit, tandis que si
on le coupe plus bas,
on le coupe à un endroit plus bas que celui-ci, tel que la jonction des tendons,
elle meure ?!
La coupure à l’endroit élevé inclut pourtant en elle l’endroit inférieur, dont la coupure entraîne la mort. Comment peut-elle donc vivre ?
Rav Achi dit :
Et
est-ce que tu compares les lésions mortelles les unes aux autres ?!
Veux-tu comparer une lésion mortelle à une autre et objecter à partir de l’une contre sa semblable ?!
Voici :
dans les lésions mortelles, on ne dit pas : « celle-ci ressemble à celle-là ». Car
il existe une situation où l’on
coupe
un membre déterminé
ici, et il meurt,
tandis que
si on le coupe ici,
à un autre endroit,
il vit,
et l’on ne peut donc pas objecter de la sorte.
À présent, la Guemara explique :
Et lesquelles sont la jonction des tendons ?
C’est-à-dire : où commence et où s’achève la partie des tendons appelée « jonction des tendons », dont dépend la vie de l’animal, et dont la coupure rend pour cette raison l’animal trefa.
Les amoraïm se sont divisés à ce sujet, et plusieurs méthodes existent :
Rabba dit
au nom de
Rav Achi :
La jonction des tendons est la partie des tendons qui se trouve
depuis l’os et vers l’extérieur.
À partir de l’os et vers l’extérieur.
La partie inférieure de l’os moyen [l’articulation supérieure] est exposée, et il n’y a pas de chair autour de l’os. Cette partie exposée s’étend sur deux ou trois doigts à partir du bas de l’os et vers le haut. À cet endroit exposé, les tendons sont attachés à l’os et montent vers le haut, parallèlement au prolongement de l’os vers le haut, puis pénètrent dans la chair située au-dessus de l’os.
Depuis l’endroit où les tendons sortent de leur attache à l’os jusqu’à ce qu’ils se séparent et pénètrent dans la chair, tout cela est appelé « jonction des tendons » [c’est-à-dire : tant que les tendons sont liés et réunis ensemble, jusqu’à ce qu’ils se divisent les uns des autres en entrant dans la chair].
Rabba bar Rav Houna dit
au nom de
Rav Achi :
La jonction des tendons est la partie des tendons qui se trouve
depuis l’os et vers l’intérieur.
C’est-à-dire ceux qui sont attachés à l’os et y sont reliés avant de se diviser. Seule cette partie est appelée jonction des tendons. Après qu’ils se divisent en entrant dans la chair, ils ne font déjà plus partie de la jonction des tendons.
Rava, fils de Rabba bar Rav Houna, dit
au nom de
Rav Assi :
La jonction des tendons est la partie des tendons qui se trouve
au-dessus de l’articulation.
Entre l’os inférieur et l’os moyen [la jambe], au bas de l’articulation entre ces deux os, se trouve un petit os appelé « arkoum ». Il est relié, en bas, à l’os supérieur, et, d’un autre côté, il est relié à la tête de la patte inférieure. Les tendons qui se trouvent entre cet os, l’« arkoum », jusqu’à ce qu’ils s’étendent et se séparent en entrant dans la chair [leur entrée dans la chair se fait parallèlement au milieu de l’os supérieur] sont appelés la jonction des tendons.
Cette mesure est la plus grande parmi les mesures des méthodes précédentes, car elle commence à l’arkoum, qui se trouve encore plus bas que l’os moyen.
Même selon cette mesure, selon laquelle la jonction des tendons commence en face de l’« arkoum », nous trouvons une divergence, comme suit :
Un certain Sage
l’un des Sages
s’assit devant lui
devant
Rabbi Abba, et il s’assit et dit
il s’assit et dit ainsi :
Même les tendons qui se trouvent
sur l’arkoum lui-même,
en face de l’arkoum lui-même, et pas seulement depuis le début de l’arkoum et au-delà, font eux aussi partie de la jonction des tendons. [C’est-à-dire que, selon lui, la mesure de la jonction des tendons se prolonge vers le bas, jusqu’au début de l’arkoum].
Rabbi Abba lui dit : « Ne l’écoutez pas »
N’écoutez pas ses paroles ; il est extrêmement rigoureux dans la mesure de la jonction des tendons. Car
ainsi,
voici ce qu’il en est :
Rav Yéhouda a dit :
La jonction des tendons se trouve
à l’endroit où les bouchers ouvrent.
À l’endroit où les bouchers ouvrent et fendent la patte afin de séparer la chair de l’os et de nettoyer les tendons qui se trouvent à cet endroit . Cet endroit se trouve depuis l’arkoum et vers le haut, mais non en face de l’arkoum lui-même.
Et
c’est-à-dire la chose qu’a rapportée plus haut
Rava, fils de Rabba bar Rav Houna,
au nom de
Rav Assi,
à savoir que la mesure de la jonction des tendons commence au début de l’arkoum et s’étend vers le haut.
Rav Yéhouda dit au nom de Chmouel : « La jonction des tendons qu’ils ont dite »
se trouve dans la partie des tendons qui est située à
l’endroit où les tendons se réunissent
et sont attachés, apparaissant comme un seul ensemble. Mais dès qu’ils apparaissent séparés les uns des autres, ils ne font plus partie de la jonction des tendons.
Et jusqu’à quelle mesure
s’étend la longueur de la jonction des tendons [c’est-à-dire de la partie des tendons dont la coupure rend l’animal trefa] ?
Un de ces Sages lui dit
l’un des Sages
— son nom était Rav Yaakov : « Lorsque nous étions »
lorsque nous étions
chez
dans la maison de
Rav Yéhouda, il nous a dit :
« Écoutez de moi une parole,
écoutez de moi une chose,
que j’ai entendue d’un grand homme »
que j’ai entendue d’un homme important.
« Et qui est-ce ?
Et de qui s’agit-il ? —
Chmouel ! »
Et il a dit ainsi :
« La jonction des tendons qu’ils ont dite »
se trouve à
l’endroit où les tendons se réunissent,
où ils sont attachés
à cet endroit. Et
l’endroit de la jonction des tendons s’étend
depuis l’endroit où ils se réunissent jusqu’à l’endroit où ils se déploient,
où ils se divisent en se dirigeant vers la chair.
Et quelle
est la longueur de cette mesure ?
Abbayé dit : « Quatre betadei »
quatre doigts
dans la
jonction des tendons du
taureau,
d’un bœuf.
Jusqu'à présent nous avons énoncé la loi de la tsomet ha-gidim dans une bête grossière. Maintenant la Gemara élucide :
Dans
bête
fine
[chèvre],
Quel
est l'endroit de la tsomet ha-gidim de la bête fine ?
dit Abaye :
Pour la tsomet ha-gidim d'une bête fine, la mesure ne se détermine pas d'après leur emplacement et leur longueur, mais d'après leur apparence et leur qualité.
Et voici les conditions pour tenir les tendons pour « tsomet ha-gidim ».
a. S'ils sont
saillants
proéminents en dehors de la chair,
sont
alors ce sont
tsomet ha-gidim.
Mais si ils
enfouis
se sont enfoncés dans la chair,
ne sont pas
ils ne sont
tsomet ha-gidim.
b. S'ils
durs
sont durs. Alors
sont tsomet ha-gidim, les tendres
tendres qui sont déjà entrées dans la chair et là elles sont tendres
ne sont pas tsomet ha-gidim.
c.
épaisses
épaisses,
sont tsomet ha-gidim, petites
minces -
ne sont pas tsomet ha-gidim.
d. S'ils
pâles
blancs,
sont tsomet ha-gidim. Non pâles,
ils ne sont pas blancs, parce qu'elles commencent déjà à pénétrer dans la chair et à se colorer -
ne sont pas tsomet ha-gidim.