Avoda Zara 68b — le Talmud en français

וכי תימא,

ואם תאמר,

הכא נמי

יש לדחות

כד

ברי

רבי זירא

דלעיל

,

שאמר: "שאני עיסה, הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות", וממילא אין להוכיח מכאן שנחלקו אף בפוגם מעיקרו,

תא

[בא] ו

שמע

ראיה

מסיפא

דברייתא:

"היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור, ורבי שמעון מתיר".

והא הכא נמי, דפגם מעיקרא, ו

בכל זאת

פליגי.

וביין, לא שייך לתרץ כדברי רב זירא.

וכי תימא הכא נמי

יש לדחות,

כדשני ליה עולא לרבי חגא

לעיל, שמדובר

כשהשביח ולבסוף פגם,

אך בפוגם מעיקרו לא נחלקו.

ומי פליגי

[האם אפשר לומר שנחלקו]

כשהשביח ולבסוף פגם?!

והא קתני

ברישא,

"נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור",

וגם רבי שמעון מודה שאסור, כיון שבתחילה השביח ורק לבסוף פגם.

אלא לאו, שמע מינה, בפגם מעיקרא מחל וקת!

ומסקנת הסוגיא: אכן

שמע מינה!

שנחלקו בפוגם מעיקרו.

מקשה הגמרא:

הני תלתא בבי דקתני,

[שלשת המקרים שהובאו בברייתא, בענין פגם, שנים בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה, ויין שנפל לתוך עדשים]

למה לי?

בשלמא בבא דסיפא,

היינו, יין שנפל לתוך עדשים,

קא משמע לן,

ש

בפוגם מעיקרא מחלוקת.

כדלעיל.

ובבא

מציעתא

["נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור"]

נמי

גם כן באה ללמדנו, שב

השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור.

אלא

בבא ד

רישא,

שנפלו שאור של תרומה ושל חולין בבת אחת, ונחלקו בה רבנן ורבי שמעון,

למה לי?

וכי צריך ללמדנו שרבנן אוסרים במקרה זה?! הלא קל וחומר הוא,

השתא, ומה

אם ב

סיפא,

שנפל יין לתוך עדשים,

דלא קא משבח כלל,

ובכל זאת

אסרי רבנן,

רישא, דקא משבח

[שהתרומה השביחה בתחילה את העיסה, ורק לאחר מכן פגמה]

מיבעיא

[וכי צריך לומר שרבנן יאסרו במקרה זה]

?!

אמר אביי, רישא, לרבי שמעון אצטריך.

כלומר, ברישא התחדש שרבי שמעון מתיר במקרה זה, למרות שבתחילה השביח ורק לבסוף פגם.

וכך הוא באור המחלוקת:

והכי קאמרי ליה רבנן לרבי שמעון, עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות, מי גרם לה שתחמיץ בשעה אחת? איסור!

ואם כן, השאור האסור, השביח, ורק לאחר מכן פגם. ובמקרה שהשביח ולבסוף פגם אף רבי שמעון מודה שאסור.

ור' שמעון

סבר

, כשהשביחו, שניהם השביחו,

ולא האיסור לבדו השביח. ולאחר מכן

כשפגמו, שניהם פגמו.

וכיון שהאיסור לא השביח אלא בצירוף דבר היתר, מותר.

מקשה הגמרא:

לרבי שמעון, ליצטרף היתר ואיסור בהדי הדדי,

וליתסר?

מתרצת הגמרא:

רבי שמעון לטעמיה. דאמר, אפילו איסור ואיסור נמי לא מיצטרפי

ם לאסור. כדלהלן. וכל שכן היתר ואיסור.

דתנן,

במסכת ערלה (פרק ב' משנה א'):

"הערלה וכלאי הכרם

שנפלו ביחד לתוך דבר היתר, ואין מאתים מההיתר כנגדם,

מצטרפין

לאסור.

רבי שמעון אומר: אין מצטרפין".

הגמרא הביאה נידון נוסף, בדין דבר איסור שנתן טעם בדבר היתר:

ההוא עכברא, דנפל לחביתא דשיכרא,

אסריה רב לההוא שיכרא.

אף על פי, שהעכבר נותן טעם לפגם בשיכר, בכל זאת אסרו רב.

אמרוה רבנן קמיה

[אמרו חכמים את דברי רב לפני]

דרב ששת,

ושאלוהו:

נימא קסבר

[האם יש ללמוד מכאן, שרב סובר]

נותן טעם לפגם אסור?

אמר להו רב ששת: לא.

בעלמא סבר רב, נותן טעם לפגם מותר.

והכא, חידוש הוא, דהא

עכבר

מימאס מאיס, ו

אף בלא אזהרת הכתוב,

בדילי אינשי מיניה, ואפילו הכי אסריה רחמנא.

ולשם מה אסרו? ודאי בא לומר שגם אם נתן טעם לפגם אסור.

הלכך,

עכבר ה

נותן טעם לפגם,

נמי אסור.

אמרו ליה רבנן לרב ששת: אלא מעתה,

לפי דבריך, שאיסור עכבר "חידוש הוא", ובא ללמדנו לאוסרו אף כשנתן טעם לפגם,

ליטמא

טומאת נבילה בין שהוא

לח ו

בין שהוא

יבש?

אלמה תנן (נדה פרק ז' משנה א')

, "

הזוב והניע והרוק והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע,

מטמאין לחים ואין מטמאין יבשים"?

מתרצת הגמרא:

ולטעמיך,

לפי דבריכם, שאתם מדמים איסור אכילה, לדין טומאה,

שכבת זרע תטמא לח ויבש?

שהרי שכבת זרע ודאי חידוש היא, שהרי מאוסה היא, ובדלים ממנה, ובכל זאת מטמאה.

אלמה תנן, "מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין"?

אלא מאי אית לך למימר, "שכבת זרע"

אמר רחמנא,

ללמדנו שאינה מטמאה אלא

בראויה להזריע.

אך שכבת זרע יבשה, אינה ראויה להזריע, ולכן אינה מטמאה.

הכא נמי,

יש לומר לגבי טומאת שרץ,

"במותם"

אמר רחמנא,

ללמדנו, שאינו מטמא אלא

כעין מותם,

דהיינו טרם שיסריח, אך לאחר שהתיבש, והתקלקל, אינו מטמא.

מה שאין כן לענין אכילה, כיון ש"חידוש הוא", אסור אפילו אם נתן טעם לפגם.

מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי מאיס?!

האם עכבר מאוס הוא?

! והלא עולה על שלחן של מלכים?

אמר רב שימי מנהרדעא, לא קשיא. הא בדדברא

[עכבר שדה]

,

הא בדמתא

[עכבר הנמצא במקומות ישוב]

.

כלומר, עכבר שדה, הוא העולה על שלחן מלכים, ואינו מאוס.

אך עכבר הנמצא במקומות ישוב מאוס הוא. וכיון שכללם הכתוב בלאו אחד, ואסרם, התחדש שגם אם נתנו טעם לפגם אסורים.

אמר רבא, הלכתא, נותן טעם לפגם מותר.

ואפילו בשרצים כגון עכבר. ולא סבר כדברי הגמרא לעיל, ש"חידוש הוא", ואסור אפילו אם נתן טעם לפגם.

ועכברא בשיכרא, לא ידענא מאי טעמא דרב

שאסרו

, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה,

ואם כן, להלכה: עכבר בשיכר מותר.

אי משום דקסבר נותן טעם לפגם מותר, ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח.

ואם כן, אף לדידן, עכבר בשיכר אסור.