Zevajim 46b — el Talmud en español

כרת

אחת לכלל,

וכרת

אחת לפרט,

לדרוש את הפסוקים באחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת: דבר שהיה בכלל [שלמים] ויצא מן הכלל [מכל הקדשים] ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ללמדנו מכך שפירטה התורה כרת לטמא שאכל שלמים, לומר לך, מה שלמים מיוחדים שהם קדשי מזבח וחייבים עליהם כרת, אף כל קדשי מזבח בכלל. יצאו קדשי בדק הבית, שנתמעטו, ואין חייבים עליהם כרת.

וכרת

אחת

נוספת נכתבה לרבויי

דברים שאינן נאכלין.

כגון עצים ולבונה, שאם אכלן בטומאת הגוף חייב כרת.

ולרבי שמעון דאמר

במשנה,

דברים שאין נאכלין אין חייבין עליכם משום טומאה,

הכרת השלישי

לאיתויי מאי?

לאיתויי חטאות הפנימיות,

שמזים את דמן בהיכל, שחייבים כרת על אכילתם בטומאת הגוף.

דסלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי שמעון

לעיל במשנה,

כל

קרבן

שאין

מזים את דמו על

מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול,

הוה אמינא

משום טומאה נמי

נימא

דלא ליחייב.

כי כמו שלגבי פיגול פטור בחטאות הפנימיות, לגבי טומאה נמי יהיה פטור, לכן

קמשמע לן

היתור של הפסוק השלישי שעל אכילה בטומאת הגוף חייב כרת אפילו בחטאות הפנימיות.

שנינו במשנה:

נומי

[אמר]

רבי שמעון

: את שדרכו לאכול חייב עליו, אבל על העצים והלבונה והקטורת, אין חייבין עליהן משום טומאה.

שני אמוראים נחלקו בביאור מחלוקתם של רבי שמעון ורבנן. ולא ידוע בבירור מי הם האמוראים החולקים, אלא רק ידוע שכל אמורא הוא אחד מזוג אמוראים, הילכך נוקטת הגמרא את כל ארבעת השמות של שני זוגות האמוראים [כאשר כל אמורא הוא אחד משני הזוגות].

איתמר

: רבי יוחנן וריש לקיש [זוג אחד]

רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא

[זוג שני].

חד

אמורא

מהאי זווא

[זוגא],

וחד

אמורא

מהאי זווא

נחלקו בביאור מחלוקתם של רבי שמעון וחכמים.

חד אמר

:

מחלוקת בטומאת בשר

, כלומר שנגעה טומאה בעצים ובלבונה,

אבל בטומאת הגוף

, כשהאדם האוכל היה טמא,

דברי הכל אינו לוקה

על אכילת עצים ולבונה.

וחד אמר: כמחלוקת בזו,

בטומאת העצים והלבונה,

כך מחלוקת בזו,

בטומאת האדם האוכל, אם חייב כרת או לא.

אמר רבא

[כך היא גירסת השיטה מקובצת, ועיין בהערות בהמשך הסוגיא]

מסתברא כמאן דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. מאי טעמא?

-

כיון דקרינא ביה,

בעצים ובלבונה, "

והבשר אשר יגע בכל טמא", קרינן ביה

נמי ביחס לאדם הטמא האוכל אותם "

וטומאתו עליו".

שהרי טומאת הדבר וטומאת האדם האוכל נכתבו בסמוך זה לזה, וכמו שנתרבה שיש איסור אכילה כשהדבר [כלומר העצים והלבונה] נטמא, כך נתרבה איסור לאכלם כשהאדם טמא

רב טביומי מתני הכי,

כדאיתמר לעיל.

רב כהנא מתני הכי

:

חד מהאי זווא

[זוגא]

וחד מהאי זווא

נחלקו בביאור מחלוקתם של רבי שמעון וחכמים,

אסיפא

דמילתא דרבי שמעון, ביחס לאוכל עצים ולבונה:

חד אמר: מחלוקת בטומאת הגוף

של האדם האוכל,

אבל בטומאת בשר

[דהיינו, העצים והלבונה]

דברי הכל לוקה.

וחד אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

אמר רבא: מסתברא כמאן דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

מאי טעמא?

-

כיון דלא קרינן ביה

ביחס לטומאת הגוף "

וטומאתו עליו, ונכרתה", לא קרינן ביה

נמי ביחס לטומאת העצים והלבונה "

והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכ ל".

ותמהינן:

והאמר מר "והבשר"

-

לרבות עצים ולבונה!?

ומתרצינן: ההוא קרא אסמכתא בעלמא הוא, ואין זה אלא מדרבנן, ואסמכינהו על הפסוק

לפסולא בעלמא

, מדרבנן, שאינה אלא מעלה מדרבנן.

מתניתין:

לשם ששה דברים הזבח נזבח

:

א.

לשם זבח.

שצריך הזובח לשחוט את הקרבן לשמו של זבח זה, ולא לשם קרבן אחר.

ב.

לשם זובח.

שצריך הזובח לשחוט את הקרבן לשמו של בעליו, ולא לשם מישהו אחר.

ג.

לשם השם.

שצריך השוחט לזובחו לשם מי שאמר והיה העולם.

ד.

לשם אשים.

שיזבחנו בכונה להקטירו על המזבח לאשים, ולא בכונה לעשותו בשר צלוי בגחלים.

ה.

לשם ריח.

שיזבחנו כדי להקטירו הקטרה שייצא ממנה ריח, ולא שיצלנו תחילה, ואחר כך יקטירנו.

ו.

לשם ניחוח.

שיזבחנו כדי להקטירו לנחת רוח לפני הקב"ה, שאמר, ונעשה רצונו.

והחטאת והאשם

יש בהם דין נוסף, שצריך לזבוח אותם

לשם

אותו

חטא

שהם הופרשו עבורו.

אמר רבי יוסי: שמעתי שאף מי שלא היה בלבו

לשחוט

לשם אחד מכל אלו,

אלא שחטו סתם, הרי הוא

כשר,

משום

שהוא תנאי בית דין

שיהיו הכהנים שוחטין בסתם, בלא לומר שהם שוחטין אותו "לשמו" כדי שלא יבואו לכלל טעות, לומר שהם שוחטין אותו שלא לשמו. ועל אף שהבעלים חושבים שהשחיטה תהיה לשם כל אלו, אין מחשבתם מועילה, לפי

שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד,

ואם הוא יטעה ויאמר ששוחט שלא לשמו, לא תועיל מחשבת הבעלים לתקן את טעותו.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב

: הא דאמרינן במתניתין שלשם ששה דברים הזבח נזבח, יש לנו לדרוש ארבעה מהם [חוץ משינוי קודש ושינוי בעלים שהם נלמדים לעיל פרק ראשון מפסוקים אחרים] מדברי הכתוב בקרבן עולה, שנאמר: "עולה אשה ריח ניחוח לה'" -

עולה

שיזבחנה

לשם עולה. לאפוקי

שלא יזבחנה

לשם שלמים, דלא

הווי כמצותה.

אשים

-

שיזבחנה לשם אשים. לאפוקי

שלא יזבחנה לשם

כבבא

[בשר צלוי על גחלים],

דלא

הווי כמצותה.

ריח

שיזבחנה בכונה להקטירה בצורה כזאת שייצא ממנה ריח בשעת הקטרתה,

לאפוקי אברים שצלאן

תחילה שלא על גבי המערכה,

והעלן

לאחר מכן על המערכה, כי כיון שנצלו, שוב אין יוצא מהם ריח בשעת ההקטרה על המזבח,

דלא

הווי כמצותה. וכמו

דאמר רב יהודה אמר רב

[במסכת מנחות כא א]:

אברים שצלאן

שלא על גבי המערכה, וחזר

והעלן

על גבי המערכה,

אין בהן משום ריח.

ניחוח

שיזבח לשם

הנחת רוח

לפני הקב"ה, שאמר להקריב קרבנות ונעשה רצונו.

לה'

שיזבח

לשם מי שאמר והיה העולם.

אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה, פסולה.

אבל אם

שחטה לשם חולין

, הרי היא

כשרה.

אמר רבי אלעאי: מאי טעמא דרב

שאמר חטאת לשם עולה פסולה, ואילו חטאת לשם חולין כשרה? דכתיב [ויקרא כב] "

ולא יחללו את קדשי בני ישראל".

ודרשינן להאי קרא הכי: אין דבר אחר שיכול לחלל את הקדשים חוץ מהקדשים עצמן, והיינו, כשמשנה קודש אחד לקודש אחר. ולפיכך אמרו שרק

קדשים מחללין קדשים,

כששוחט קרבן אחד לשם קרבן אחר, וכמו שאנו למדים לעיל בפרק ראשון מ"ושחט אותה לחטאת",

ואין חולין מחללין קדשים,

שאם שוחט קרבן לשם חולין, אין מחשבתו מחשבה, והקרבן כשר.

מתיב רבה

ממה שנינו במשנתנו:

אמר רבי יוסי, שמעתי שאף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו, כשר, מפני שהוא תנאי בית דין.

ומדייק רבה:

טעמא

דכשר, משום

שלא היה בלבו כלל

אלא שחט סתמא, וממילא קרב הקרבן לשמו,

הא היה בלבו לשם חולין, פסול!

אמר ליה אביי: דלמא

יש לדייק כך: אם

לא היה בלבו כלל,

הרי הקרבן

כשר ו

אף

מרצה

לבעליו כאילו חשב לשמו.

הא היה בלבו לשם חולין, כשר,

אלא ש

אינו מרצה.

ולא יקשה לרב האומר חטאת ששחטה לשם חולין כשרה.

אמר רבי אלעאי: חטאת ששחטה לשם חולין כשרה

משום שהוא יודע שהיא חטאת אלא ששוחטה לשם חולין. אבל אם שחט את החטאת

"משום חולין",

שהיה סבור שהיא חולין, הרי היא

פסולה,

משום שלפי מחשבתו הוא אינו עוסק כלל בקדשים אלא סבור הוא [מחוסר ידיעה] שהוא מתעסק בדברי חולין.

ופסול זה של "מתעסק" בקדשים, הוא

כדבעא מיניה שמואל מרב הונא

: