Zevajim 46a — el Talmud en español

משמע ש

בשני חילולין הכתוב מדבר.

אחד

-

פסול נותר,

שמצאנו בו לשון חילול, דכתיב בפרשת נותר "כי את קדש ה' חלל".

ואחד

-

פסול טומאה.

ועל שניהם נאמר הריבוי "אשר הם מקדישים", שממנו מרבים את כל המוקדשים, אפילו אלו שאין להן מתירין.

שנינו במשנה:

חוץ מן הדם.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

שעל דם אין חייבין משום נותר וטומאה?

ותחילה מבארת הגמרא את המקור למעט דם ממעילה, ובהמשך היא מבארת את המקור למעט דם מנותר ומטומאה.

אמר עולא

על מה ששנינו לגבי מעילה, שאין מועלין בדמים:

אמר קרא

לגבי הדם [ויקרא יז יא] "כי נפש הבשר בדם היא.

ואני נתתיו לכם

על המזבח לכפר על נפשותיכם". ודרשינן "

לכם", שלכם יהא.

ולכן אין מועלין בדם.

דבי רבי ישמעאל תנא

, למד מכאן שאין מעילה בדם:

אמר קרא "לכפר" לכפרה נתתיו

לדם, שלגבי זה בלבד יהיה דין הדם כדין קדשים,

ולא למעילה.

שלגבי דיני מעילה אין הדם כקדשים.

רבי יוחנן אמר: אמר קרא

[בסוף הפסוק הנזכר] "כי הדם

הוא

בנפש יכפר", ודרשינן, "

הוא",

הדם

לפני כפרה

דינו

כלאחר כפרה. מה אחר כפרה אין בו מעילה

לפי שכבר נעשית מצותו ואין בו עוד צורך גבוה, ולא קרינן בו "קדשי ה'",

אף לפני כפרה אין בו מעילה

והוינן בה:

אימא

יהיה דינו של הדם

לאחר כפרה כלפני כפרה, מה לפני כפרה יש בו מעילה

, שהרי לא נעשית מצותו,

אף לאחר כפרה יש בו מעילה.

ומשנינן:

אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו,

וכיון שדם אחר כפרה בודאי אין בו מעילה, הוא הדין לדם לפני כפרה שאין בו מעילה. ופרכינן:

ולא?

וכי לא מצאנו דבר שנעשית מצותו ומועלין בו?

והרי תרומת הדשן,

שבכל יום היה הכהן חותה מעל גבי המזבח מלא המחתה דשן, ונותנו במזרחו של הכבש, וכתיב בה "ושמו שם". ומוכח שאסור דשן הקרבנות בהנאה אפילו לאחר שנעשית מצותם להקריבם על המזבח.

ומשנינן:

משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה

של כהן גדול [אחר שהשתמש בהם ביום הכפורים, שנאסרו בהנאה, כדכתיב "והניחם שם" ודרשינן שהם טעונין גניזה],

שני כתובין הבאין כאחד

. שלא היתה התורה צריכה לכתוב את שניהם, כי יכלנו ללמוד דין אחד מהשני שאף על פי שנעשית מצותם מכל מקום אסורים הם בהנאה, ומזה שכתבה התורה גם בתרומת הדשן וגם בבגדי כהונה, יש לנו את הכלל ש

כל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

והיינו, שחידשה לנו התורה שרק בבגדי כהונה ובתרומת הדשן אף על פי שנעשית מצותן אסורין בהנאה, אבל בכל התורה, כל דבר אחר שנעשית מצותו הותר בהנאה.

ופרכינן:

הניחא לרבנן, דאמרי

גבי בגדי כהונה דכתיב "

והניחם שם", מלמד דטעונין גניזה,

ואם כן הוו שני כתובין הבאין כאחד.

אלא לרבי דוסא, דאמר "מותרות הן

אותם בגדי כהונה של הכהן גדול לעבוד בהן

כהן הדיוט

כל השנה,

ובלבד שלא ישתמש בהן

הכהן גדול

ליום כפור אחר", מאי איכא למימר?

שהרי אין לנו שני כתובים הבאים כאחד.

ומתרצינן: מכל מקום, יש לנו שני כתובים,

משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה

[דכתיב בה "וערפו שם", ודרשינן "שם תהא קבורתה", שאסורה היא בהנאה אפילו לאחר שנעשתה בה מצות עריפה]

שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

ופרכינן:

הניחא למאן דאמר

שני כתובים הבאים כאחד

אין מלמדין.

אלא למאן דאמר

שני כתובין הבאין כאחד

מלמדין, מאי איכא למימר?

מנין לו לרבי יוחנן ללמוד שדם אין מועלין בו, הא אפשר לומר שדם אפילו אחר כפרה מועלין בו.

ומתרצינן:

תרי מעוטי כתיבי

גבי עגלה ערופה ותרומת הדשן, לומר שאין למדין מהם.

הכא כתיב "הערופה"

, לומר הערופה ולא אחרת.

והתם

גבי תרומת הדשן

כתיב "ושמו",

שהיה אפשר לומר "ושם" וכתב "ושמו", לומר דוקא לזה ולא לדבר אחר, כי דבר אחר שנעשית מצותו מותר בהנאה. וממילא יש לנו שני מעוטים ללמוד מהם שדבר אשר נעשה מצותו מותר בהנאה. ואם כן, דם אחר כפרה, בודאי שמותר בהנאה. ואנו למדים, כשם שדם לאחר כפרה מותר בהנאה, כך דם לפני כפרה מותר בהנאה, ואין בו מעילה.

ודנה הגמרא: והני

תלתא קראי

שלמדנו לעיל ["לכם", "לכפר", "הוא"], שבדם אין מעילה,

למה לי?

הרי די בחד קרא ללמוד ממנו שאין מעילה בדם?

ומתרצינן: הוצרך הכתוב לומר את שלשת המקראות בדם כדי ללמדנו:

חד

["לכם" כשאר חולין],

למעוטי

דם

מ

איסור

נותר.

חד

["לכפר", לכפרה נתתיו לכם כקדשים ולא לדבר אחר כקדשים, אלא הדם הרי הוא כחולין]

למעוטי

דם

מטומאה.

וחד

["הוא"],

למעוטי

דם

ממעילה.

אבל

למעוטי דם שאין בו דין

פיגול, לא צריך קרא

למעוטי, משום

דתנן

לעיל שדוקא

כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, ודם, הוא

גופיה

מתיר,

ואינו ניתר על ידי מתיר אחר, ובזה הוא נתמעט מפיגול.

אמר רבי יוחנן: שלשה כריתות

שכתבה התורה

ב

אכילת

שלמים

בטומאת הגוף [כרת אחד נאמר באופן כללי על כל הקרבנות, והשנים הנוספים נכתבו בשלמים בלבד].

א. "אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים, וטומאתו עליו, ונכרתה" [ויקרא כב].

ב. "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש" [ויקרא ז].

ג. "ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים, ונכרתה הנפש ההיא" [ויקרא ז].

למה

נכתבו?