Zevajim 33b — el Talmud en español

רבינא אמר

: דברי עולא משמו של ריש לקיש, שביאה במקצת שמה ביאה

לענין מלקות

בלבד

איתמר

, וכלשונו של עולא "טמא שהכניס ידו לפנים לוקה". אבל אינו חייב כרת עליה כביאת כל גופו, ומה שהוקשה ביאה לנגיעה, היינו לענין האזהרה שלא לבוא למקדש, שעונשה מלקות. אבל לא הוקשה לענין עונש כרת של ביאת מקדש, ומשום כך, אין להקשות על דברי עולא, מהברייתא שאמרה שמצורע שראה קרי בערב הפסח מכניס אצבעותיו לטהרתו, כי מאחר ועל ביאה במקצת אינו חייב אלא מלקות, הרי שנדחה איסור זה מפני חיוב הקרבת הפסח שעל ביטולו נענש בכרת.

כי אתא רבין,

כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל,

אמר

בשם

רבי אבהו

: מה שלמד ריש לקיש חיוב מלקות מהפסוק "בכל קודש לא תגע",

לענין טמא שנגע ב

בשר

קודש איתמר,

ולא לענין חיוב מלקות על ביאה במקצת כפי שאמר עולא משמו.

דאיתמר, טמא שנגע בקודש ריש לקיש אמר לוקה,

רבי יוחנן אמר אינו לוקה.

ומבארת הגמרא:

ריש לקיש אמר לוקה

, למד דבר זה ממה שנאמר בפסוק [ויקרא יב]

"בכל קודש לא תגע". ורבי יוחנן אמר אינו לוקה,

כי מה שנאמר בפסוק

ההוא

אזהרה לנוגע בקודש,

בתרומה כתיב.

לחייב מלקות את האדם הטמא הנוגע בתרומה, ואין לפרש הפסוק על טמא שנגע בבשר קודש, כי פסוק זה עוסק בטומאת יולדת, שלאחר שטבלה ביום השביעי דינה כ"טבולת יום ארוך" עד לאחר ארבעים יום, ומבואר בהמשך הפסוק, שאיסור זה של נגיעה קיים עליה "עד מלאת ימי טהרה", ולאחר מכן מותרת ליגע בתרומה על אף שעדיין לא הביאה קרבן טהרה הבא ביום הארבעים ואחד. ואילו לענין קודש, אסורה היא בנגיעה בו עד לאחר הבאת קרבנה. ובהכרח שפסוק זה ענינו לגבי תרומה ולא לגבי קודש.

ומאחר ופסוק זה אמור לגבי נגיעה בתרומה, אין ללמוד ממנו בקל וחומר לחיוב מלקות לגבי טמא שנגע בקודש, כי אין מזהירין מן הדין.

ומקשינן:

וריש לקיש

כיצד לומד מפסוק זה לחייב מלקות את הטמא שנגע בקודש, האם

האי קרא להכי הוא דאתא,

הרי

האי מיבעי ליה

ללמוד ממנו

אזהרה ל

טמא ה

אוכל בשר קודש?

דאיתמר: אזהרה ל

טמא ה

אוכל בשר קודש, מנין?

ריש לקיש אמר,

נלמד דבר זה ממה שנאמר

"בכל קודש לא תגע". רבי יוחנן אמר, תני ברדלא: אתיא "טומאתו טומאתו" מביאת מקדש

בטומאה. כי נאמר בטמא שאכל קודש "וטומאתו עליו", ונאמר גם בטמא שבא למקדש "עוד טומאתו בו".

מה להלן,

בביאת מקדש,

ענש

הכתוב עונש כרת

והזהיר

, שנאמר בו "ולא יטמאו את מחניהם".

אף כאן,

בטמא שאכל קודש,

ענש

הכתוב,

והזהיר.

ומתרצינן: ריש לקיש דרש את עיקר הפסוק לאזהרה על טמא שאכל בשר קודש. ומכל מקום, למד ממנו גם חיוב מלקות לטמא שנגע בקודש.

טמא שנגע בקודש

שחייב מלקות, נלמד

מדאפקה רחמנא

אזהרה זו

בלשון נגיעה.

ואילו

אזהרה לאוכל

בשר קודש כשהוא טמא, נלמדת

מדאיתקש קודש למקדש

בפסוק זה, "בכל קדש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא". מה ביאת מקדש היא דבר שיש בו כרת, שהבא למקדש בטומאה ענוש כרת, אף אזהרה זו של "בכל קודש לא תגע" עוסקת בדבר שענוש עליו כרת, והיינו טמא שאכל בשר קודש, שענוש כרת.

תניא כוותיה דריש לקיש

, שאזהרה לאוכל קודש נלמדת מהיקש של קודש למקדש:

נאמר

"בכל קודש לא תגע" אזהרה לאוכל.

אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע?