Zevajim 33a — el Talmud en español

ומדייקת הגמרא:

מכלל

דבריהם של אביי ורבא אתה למד,

דתרוייהו סבירא להו טומאה "דחויה" היא בצבור,

ולא "הותרה" בצבור.

ועתה דנה הגמרא בדברי עולא:

לימא מסייע ליה

, האם ניתן לומר שיש סיוע לדברי עולא, הסובר שביאה במקצת שמה ביאה, ממה ששנינו בברייתא בתוספתא:

כל הסמיכות שהיו שם

, בעבודות המקדש,

קורא אני בהן

"

תכף לסמיכה שחיטה",

שלא הפסיקו בין הסמיכה לשחיטה,

חוץ מזו

של אשם מצורע,

שהיתה

סמיכת קרבן האשם שלו נעשית

בשער נקנור,

שהוא שער העזרה המזרחי, וחלל השער הזה לא נתקדש בקדושת העזרה, כדי שיוכל המצורע לעמוד שם ולהכניס ידיו לעזרה לשם מתן דם על הבהונות. ולא נכנס המצורע לפנים העזרה לסמוך את קרבן אשמו ליד מקום השחיטה, משום

שאין מצורע יכול ליכנס לשם,

לעזרה עצמה,

עד שמזין עליו,

והיינו, שתחילה זורקים עבורו על גבי המזבח

מדם חטאתו ומדם אשמו

[וכמו כן צריך ליתן שם מדם האשם והשמן על בהונותיו של המצורע]. ולכך לא היתה הסמיכה נעשית תיכף לשחיטה, כיון שבעת הסמיכה היה קרבן האשם עומד בשער נקנור, ורק אחר כך הכניסוהו לעזרה לשוחטו.

ומדייקת הגמרא מהברייתא:

ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה,

למה לנו להוציא את האשם לשער ניקנור?

ליעייל

המצורע

ידיה

לעזרה,

ולסמוך

על הבהמה העומדת בפנים, ויתקיים גם במצורע דין "תיכף לסמיכה שחיטה"!

אמר רב יוסף

: אין להוכיח מדין זה את דברי עולא, משום שיש לומר כי

הא,

ברייתא זאת,

מני,

בשיטת מי היא אמורה? בשיטת

רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר "מרחק צפון".

דהיינו, שלדבריו צפון העזרה הראוי לשחיטה של הקרבנות הטעונים "שחיטה בצפון" הוא רק שטח העזרה כנגד צפונו של קיר המזבח ממש, והוא נצא ב"מרחק" מפתח העזרה יותר מכ"ב אמה. ולפיו, גם אם נאמר שביאה במקצת לא שמה ביאה, אין המצורע יכול לסמוך על קרבן האשם בסמוך למקום השחיטה, לפי שהוא רחוק ממנו הרבה, ולא יועיל מה שיכניס ידיו לפנים העזרה.

ומקשינן: הרי אף לדברי רבי יוסי ברבי יהודה יש להוכיח שביאה במקצת שמה ביאה, כי אם אין שמה ביאה, אם כן,

וליעביד פשפש,

פתח קטן בכותל הצפוני של העזרה כנגד המזבח, ויעמוד המצורע בחללו, ויכניס ידיו, ויסמוך על הבהמה העומדת במקום הראוי לשחיטה.

ומתרצינן:

אביי ורבא דאמרי תרוייהו,

אי אפשר לעשות פשפש נוסף לעזרה, משום שאמר דוד לשלמה בנו, כאשר נתן לו את התכנית לבנין בית המקדש [דברי הימים א, כח]

"הכל

[כל מידות התכנית ניתנו לי

בכתב מיד ה', עלי השכיל. כל מלאכת התבנית".

ומאחר וכל המדות והפתחים ובנין כל הבית נמסרו לדוד מאת ה' בכתב, הרי אין להוסיף ואין לגרוע או לשנות את תבנית המקדש. וסוברים אביי ורבא שאמנם ביאה במקצת לא שמה ביאה, אך אין אפשרות לפתוח בצפון העזרה, ולכן לא יכול המצורע לסמוך בקירבת מקום השחיטה.

איכא דאמרי, אמר רב יוסף,

הברייתא מתפרשת אף לרבי, הסובר שאפשר לשחוט בכל צפון העזרה, ובכל זאת אין להוכיח ממנה שביאה במקצת שמה ביאה. והטעם שאין מתקיים באשם מצורע דין תיכף לסמיכה שחיטה הוא, כי

כל הסומך, ראשו

ורובו מכניס

לעזרה.

מאי טעמה? כל כחו בעינן

בעבודת הסמיכה.

הלכך לא אפשר

לסמוך בביאה במקצת, ולכן סומך בחוץ.

ומקשינן:

מאי קסבר

התנא של הברייתא שאמר שבאשם מצורע לא מתקיים דין תיכף לסמיכה שחיטה?

אי קסבר סמיכת אשם מצורע

הוא חיוב

דאורייתא, ו

כן סובר שדין

תכף לסמיכה שחיטה

אף הוא חיוב

דאורייתא,

אם כן,

ליעול

המצורע לעזרה,

ולסמוך

ידיו על אשמו

להדיא,

כיון

דרחמנא אמר

לו להיכנס ולסמוך! שהרי אי אפשר לו לקיים דין גם דין סמיכה וגם דין תיכף לסמיכה שחיטה אם לא שיכנס לפנים ויסמוך במקום השחיטה, ובהכרח שהתירה לו תורה להיכנס לצורך זה.

ומתרצינן:

אמר רב אדא בר מתנה

: אמנם מדאורייתא מותר למצורע להיכנס ולסמוך, אולם סובר התנא של הברייתא, שמדרבנן אין לו להיכנס לצורך סמיכה, משום

גזירה שמא ירבה בפסיעות

מעבר למה שהותר לו לצורך הסמיכה, ואם לאחר הסמיכה יפסע פסיעה אחת לפנים, יותר מן הנדרש, יהיה ענוש כרת.

איכא דאמרי,

כך

אמר רב אדא בר מתנה

לפרש דברי הברייתא: מדאורייתא לא הותר למצורע להיכנס ולסמוך, כי אמנם

סמיכת אשם מצורע

חיובה

דאורייתא, ו

אולם הדין של

תכף לסמיכה שחיטה

בכל הקרבנות,

לאו דאורייתא

הוא. ולכך לא הותר למצורע להיכנס ולסמוך, כיון שיכול לקיים הסמיכה בחוץ.

מיתיבי

על מה שאמר רב אדא בר מתנה שדין תכף לסמיכה שחיטה אינו מדאורייתא: הרי שנינו בברייתא

"וסמך ושחט",

ולמדנו בהיקש זה:

מה סמיכה

נעשית רק

בטהורין,

שהרי תכף לסמיכה שחיטה, והשחיטה נעשית בפנים,

אף שחיטה

נעשית

בטהורין.

ואי אמרת

שדין תכף לסמיכה שחיטה

לאו דאורייתא

הוא, אם כן,

בטמאין נמי משכחת לה

סמיכה, על ידי שיסמוך הטמא בחוץ, ומנין לנו שהסמיכה נעשית רק בטהורים?

אלא איפוך

את תירוצו של רב אדא בר מתנה, ויש לפרש שסובר התנא של הברייתא ש

סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא,

ואינה כשאר אשמות, משום שקרבן האשם בא להכשיר את המצורע, ולא לכפר עליו. ורק מדרבנן מחוייב המצורע לסמוך על אשמו.

ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא,

וכיון שאין המצורע חייב לסמוך הרי שאין לו להיכנס לפנים לצורך זה.