Zevajim 21b — el Talmud en español

ולפי זה

איכא בינייהו

דרבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן

גזירת שיקוע

. לרבי יוחנן גזרו חכמים שלא יעלנו, ולרבי חייא בר יוסף אין מקום לגזירה, אלא עצם העלאת הכיור מהבור תפסול את המים לעבודה במתירין מיד .

אלא דאכתי תיקשי:

והאמר רבי יוחנן, קידש ידיו לתרומת הדשן, למחר אין צריך

שוב

לקדש, שכבר קידש מתחילת עבודה

של אותו היום [שהיא עבודת תרומת הדשן]! ותיקשי, הרי אמרת שגזר רבי יוחנן שלא יעלוהו לכיור שמא ישכחו להחזירו, ואם כן, מדוע לא אמר רבי יוחנן שמיד אחרי שמקדשים מהכיור לצורך תרומת הדשן יש לחזור מיד ולשקעו במים שמא ישכחו לאחר מכן לשקעו?

[ומה שמעלהו לצורך הקידוש לתרומת הדשן, הוא משום שאין הכהן הזוכה בפיס בתרומת הדשן יכול להתחיל לעבוד בלא קידוש זה].

בשלמא לרבא, דמוקים

לעיל

לההיא

דאמר רבי יוחנן "קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש משום שכבר קידש מתחילת עבודת היום" שאמר זאת

כרבי אלעזר ברבי שמעון

, הסובר שאין לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, שפיר לא מחייבים לחזור ולשקעו, משום שסבר רבי אלעזר ברבי שמעון שאין לינה פוסלת במי הכיור, כשם שאינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, אפשר לתרץ,

הא

דאמר רבי יוחנן "כיור כיון ששיקעו שוב אינו מעלהו", שאמר זאת אליבא

דרבי

, הסובר שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, וכל שכן שפוסלת במי כיור שקדושים בקדושת כלי שרת!

אלא לאביי, דמוקים לה

לעיל את דברי רבי יוחנן "קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אין אין צריך לקדש" -

כרבי

[וסבר רבי שלינה פוסלת בקידוש ידים רק מדרבנן ולא גזרו על הזמן המועט שבין עבודת תרומת הדשן עד לעלות עמוד השחר] אם כן

קשיא דרבי אדרבי!

-

דמאי שנא התם

, בהא דאמר רבי יוחנן אליבא דרבי "כיור כיון ששיקעו שוב אינו מעלהו", שגזר רבי

דמשקע ליה

לכיור ושלא יעלהו כל הלילה שמא יפסלו המים בלינה,

ומאי שנא הכא

, בהא דאמר רבי יוחנן אליבא דרבי שהמקדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לחזור ולקדש,

דלא משקע ליה

לכיור.

והיינו, שלא מצינו שאמר רבי יוחנן [אליבא דרבי] שאחרי העלאת הכיור לצורך קידוש ידים לעבודת תרומת הדשן חייבים להחזיר אותו מידית אל הבור כדי שלא יפסלו המים בלינה כשיעלה עמוד השחר?

ומשנינן: קסבר אביי שגם כאן גזר רבי

דמסלק ליה

לכיור, שמעלהו לצורך קידוש ידים לעבודת תרומת הדשן,

והדר משקע ליה

מיד בבור כדי שלא יפסלו המים בלינה בעלות עמוד השחר. אלא, שלא הוסיף זאת רבי יוחנן במפורש משום שלא בא לומר את דבריו בהלכות מי כיור כי אם בהלכות קידוש ידים ורגלים, ולהשמיענו שעל פרק הזמן הקצר שבין תרומת הדשן לעלות עמוד השחר לא גזרו חכמים פסול לינה על קידוש הידים!

ושבה הגמרא לבאר מה שאמרו לעיל שלרבי יוחנן אין מי הכיור נפסלים בשקיעת החמה ובמשך הלילה אלא רק כשיעלה עמוד השחר:

אי הכי

, שסובר רבי יוחנן שבלילה לא נפסלים מי הכיור בלינה אלא רק משיעלה עמוד השחר, תיקשי מה שאמר רבי יוחנן משמיה דאילפא, שכיור אשר לא שיקעו בזמן שקיעת החמה, מקדש ממנו ידיו לעבודת לילה,

ולמחר אינו מקדש

.

והניחה הגמרא עתה, כי מה שאמר "למחר אינו מקדש", היינו שנפסל קידוש הידים לעבודת מחר, משום שלא שיקע את הכיור מבעוד יום, ונעשו המים בשעת השקיעה פסולים מלקדש לעבודת מחר. והרי העמדנו את דברי רבי יוחנן שסובר אין המים נפסלין בלילה אלא משיעלה עמוד השחר!?

ומשנינן: כך אמר רבי יוחנן משמיה דאילפא -

למחר אין צריך לקדש!

והיינו, שלא נאמר דנהי שלא נפסלו המים בשקיעת החמה בלינה, עדיין יפסל קידוש הידים בלינה בעלות עמוד השחר, קא משמע לן רבי יוחנן דקסבר כרבי אלעזר ברבי שמעון שאין לינה מועלת לפסול בקידוש ידים כלל!

והוינן בה:

למימרא, ד

קסבר רבי יוחנן שהמקדש ידיו בלילה, הרי אפילו

ל

עבודת

מתירין

שלמחרת,

מיחזא חזי

קידושו, על אף שנעשה בלילה שעבר? אם כן תיקשי, שדבריו של רבי יוחנן

היינו

דבריו

דרב חסדא

, שאמר ראוי קידוש ידיו בלילה אפילו לעבודת מתירין למחר, ומה ההבדל ביניהם?

ומשנינן:

איכא בינייהו מצות שיקוע

מבעוד יום. לפי רבי יוחנן מצוה לשקעו לכיור מבעוד יום כדי שימצאו אותו משוקע בשעה שבאים לקדש ממנו לתרומת הדשן, ושיקוע זה יזכירם לחזור ולשקעו מיד אחרי הקידוש לתרומת הדשן כדי שלא יפסלו המים בלינה בעלות עמוד השחר, וזהו שאמר רבי יוחנן "כיור כיון ששקעו [מבעוד יום] שוב אינו מעלהו", שמשמע מצוה לכתחילה לשקעו מבעוד יום. ואילו רב חסדא סבר, לא חיישינן לשקעו מבעוד יום אלא משקעים אותו סמוך לעלות עמוד השחר, ודיינו בכך שלא יפסל בלינה.

מיתיבי

לרב חסדא ממה ששנינו במסכת תמיד, במי שזכה בפיס לתרום את הדשן - כשהיה נכנס לעזרה כדי לקדש ידיו ורגליו לא היה מכניס בידו לא נר ולא אבוקה אלא מהלך לאור אש המערכה,

ולא היו רואין אותו

אחיו הכהנים שהיו בבית המוקד

ולא שומעין את קולו עד ששומעים קול עץ שעשה

ממנו

בן קטין מוכני

גלגלים

לכיור

, ואז

הן אומרים

זה לזה, כדי לזרז עצמן לעבודה:

הגיע עת קידוש ידים ורגלים מן הכיור!

שעתה עלינו לקדש ידינו כדי לעבוד את עבודת צבירת האפר שעל המזבח לתפוח שבמרכזו.

ודייקינן: כיצד היה נשמע קולם של גלגלי העץ?

מאי לאו, דמסלק ליה

לכיור מן הבור למעלה, ולפיכך נשמע קולו בשעה שהיה מעלהו מן הבור,

אלמא משקע ליה

לכיור מבעוד יום ומעלהו לקידוש לתרומת הדשן ולא היו ממתינים מלשקעו עד סמוך לעלות השחר, ותיקשי לרב חסדא?!

ומתרצינן:

לא

היה זה קולם של גלגלי העץ בשעה שמעלהו, אלא הקול שהשמיעו הגלגלים בשעה

דמשקע ליה

לכיור, שעתה הוי סמוך לעלות עמוד השחר והיה משקעו אז כדי שלא יפסל בלינה בעלות עמוד השחר.

ופרכינן: בשלמא אי אמרת שהיו גלגלי העץ משמיעים קולם בשעת העלאת הכיור שפיר קא אמרת, שבשעה שמעלהו הוא צריך להסתייע באותם גלגלים, אבל

אי

אמרת שלא היה מעלהו אלא רק

דמשקע ליה, מי משתמע קליה!?

שהרי מטילו למים בלי להשתמש בגלגלים, ולא נשמע אז קול העץ? ומשנינן: גם כשהיה בא להשקיע, מדובר

דמשקע ליה

לכיור

בגילגלא

, באמצעות הגלגלים מהעץ כדי שישמיע העץ של המוכני קולו [והיה קול חזק עד שנשמע ביריחו] ויתעוררו הכהנים הישנים בעזרה, ויבואו לפייס על עבודתם.

לישנא אחרינא

[לאותו התירוץ, אלא שיש לו המשך]:

דמשקע ליה בחומרתיה

[היינו גלגלא]

כי היכי דלישתמע קליה ולשמעי

כהנים ויתעוררו

וליתי

לפייס.

ופרכינן: ואמאי בעינן להשמעת קולו של העץ?

והא הוי גביני

, שהיה

כרוז

, והיה מכריז: עמדו הכהנים לעבודתכם!?

ומשנינן:

בי תרי היכרי

[היכר כפול]

הוו עבדי

-

דשמע מהאי אתי, ושמע מהאי אתי!

גופא: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו

, שאינו יכול להכיל מים בכמות המספקת

כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו, אין מקדשין בו

.

שנאמר

"

ורחצו ממנו משה אהרן ובניו

"

וגומר

.

מיתיבי: כל הכלים

[כלי שרת]

מקדשין

את המים שבתוכם להיות ראויים לקדש מהם ידים ורגלים,