Zevajim 21a — el Talmud en español

ומדייקת הגמרא:

והא פרה

אדומה,

דטמויי מטמינן ליה

לכהן העובד בה לאחר שקידש ידיו ורגליו,

דתנן: מטמאין היו

את הכהן

השורף את הפרה

[בטומאת שרץ, שיש לה טהרה בטבילה בו ביום],

ומטבילין אותו

לאחר מכן, והיה אותו כהן השורף את הפרה טמא טומאת טבול יום. ועשו כן

כדי להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים

שאין הפרה נעשית בטבול יום אלא אך ורק

במעורבי שמש

, שכבר שקעה שמשם ונטהרו לגמרי,

היתה נעשית!

ו

שמע מינה

שקידוש ידים ורגלים

לא פסלה בה טומאה

, שהרי טמאוהו אחר שקידש ידיו ורגליו, ובכל זאת הוא טובל מיד, וחוזר לעבודתו מבלי שיצטרך לקדש ידיו ורגליו פעם נוספת .

ודחינן:

שאני פרה

מיתר הקדשים,

הואיל וטבול יום כשר בה

לעבודה,

לא פסיל בה טומאה בקידוש שלה

, מה שאין כן שאר הקדשים, שטבול יום פסול בהם, לכן גם טומאה פוסלת בהם את הקידוש ידים ורגלים שלהם .

ותמהה הגמרא:

אי הכי

, שחלוק דין קידוש ידים ורגלים בפרה משום שטבול יום כשר בה,

למה לי

כלל

דמקדש

לידיו ורגליו? והרי אין קידוש ידים ורגלים שלה כשאר קידוש לעבודה של קדשים!?

ומתרצינן:

כעין עבודה

בשאר הקרבנות

בעינן

לעשות את עבודת הפרה, ולפיכך צריך גם לקדש ידיו ורגליו לפני עבודתה.

איבעיא להו: מהו לקדש ידיו ורגליו

על ידי הטבלתם

ב

תוך ה

כיור?

האם משמעות הכתוב "ורחצו אהרן ובניו ממנו" היא שרק ברחיצה של מים היוצאים

ממנו אמר רחמנא, ולא

על ידי טבילה

בתוכו

, או דילמא יכול לקדש ידיו ורגליו

אפילו

בטבילה

בתוכו?

אמר רב נחמן בר יצחק, תא שמע

: כהן שקידש מחוץ לעזרה,

או שטבל

כל גופו

במי מערה

הכשרים לטבילה אך לא קידש ידיו ורגליו מהכיור או מכלי שרת אחר,

ועבד

-

עבודתו פסולה!

ודייק רב נחמן בר יצחק שפסולו הוא דוקא משום שטבל במי המערה ולא קידש ידיו ורגליו במי הכיור,

הא

טבל ידיו ורגליו בתוך

מי כיור

, שהוא

דומיא ד

טבל כל גופו בתוך

מי מערה, ועבד

-

עבודתו כשירה!

כי אם נאמר שעבודתו פסולה, למה נקט "טבל כל גופו במי מערה", והרי אפילו טבל ידיו ורגליו במי הכיור עבודתו פסולה. אלא שמע מינה, שהחסרון בטבל במי מערה הוא רק משום שהם לא מי כיור, אך אם יטבול במי הכיור, הרי זה נחשב לקידוש ידים ורגלים!

ודחינן:

לא

. לעולם אפילו אם טבל ידיו ורגליו בכיור כמו שטבל במי המערה אין זה נחשב לקידוש. ומה שנקט "טבל במי מערה", כי

מי מערה איצטריכא ליה

לתנא להשמיענו שאינם מקדשים.

שלא תאמר

קל וחומר - אם

כל גופו טובל בהן

ונטהר בהן מטומאת גופו משום מעלתם שהם מים שאינם שאובים,

ידיו ורגליו לא כל שכן

שיתקדשו אם יטבלם במי המערה [ואינו כמטביל במי הכיור שאינו מקדש, כי הם מים שאובים], לפיכך נקט תנא "או שטבל במי מערה", להשמיענו שאינם מועילים לקדוש ידים ורגלים על אף שמועילים לטהרת כל הגוף .

אמר רבי חייא בר יוסף: מי כיור נפסלין

בלינה בשני זמנים נפרדים, האחד בשקיעת החמה, והשני כאשר עולה עמוד השחר.

בשקיעת החמה, נפסלים כל "מתירי" הקרבנות שלא נעשתה בהם עבודתם במשך היום. והיינו, אם לא נעשו כל עבודות הדם או הקומץ, שהם מתירי הקרבן לאכילה ולהקטרה, ושקעה החמה, נפסלו המתירים שנותרו, ואין הם ראויים עוד לעבודה. אך איברי הקרבנות שנותרו, שאינם "מתירי הקרבן", הרי הם מוקטרים גם במשך הלילה, עד עמוד השחר .

שני הזמנים הללו, שקיעת החמה ועלות השחר, הם גם הזמנים שבהם נפסלים מי הכיור, אך הפסול אינו פסול מוחלט אלא הוא תלוי ביחס לעבודה שמקדשים לפניה את הידים והרגלים.

ביחס

ל

עבודת ה"

מתירים

", נפסלים מי הכיור מיד עם שקיעת החמה,

כמתירין

עצמן, שנפסלים בשקיעת החמה.

ולכן, גם אם ישקיעו את הכיור לפני עלות השחר בבור המים, ולכן לא יפסלו המים שבכיור מצד לינה אפילו כשעלה עמוד השחר, אלא הם ימשיכו להיות ראויים לקדש בהם גם למחר לצורך עבודת הכהנים בהקטר אימורין למחר, בכל זאת, יחול פסול במים לגבי זה שלא יהיו אותם המים ראויים לקדש בהם את הידים ורגלים לצורך עבודה במתירים למחרת בבוקר. ופסול זה של המים לגבי קידוש ידים ורגלים לעבודה במתירין, חל מיד בשקיעת החמה, כיון שאז נפסלים המתירים עצמם, בשקיעת החמה.

אך ביחס

ל

עבודת

אברים

המוקטרים במשך כל הלילה, לא נפסלים מי הכיור עד שיעלה עמוד השחר, אלא הרי הם

כאברים

עצמם, שנפסלים רק בזמן עלות השחר. ולפיכך, אם ישקעו את הכיור בבור המים לפני עמוד השחר, ויחזרו ויעלו אותו מהבור לאחר עמוד השחר, לא יפסלו מי הכיור בלינה מלקדש בהם לעבודה בהקטרת האיברים, אלא הם יהיו ראויים לקדש בהם ידים ורגלים לצורך עבודות הקטר חלבים גם ביום המחרת [אבל, כאמור, הם יהיו פסולים לקדש בהם ידים ורגלים לצורך עבודה ב"מתירים"]!

רב חסדא אמר

: אף

ל

עבודה ב

מתירין אין נפסלין

מי הכיור בלינה

אלא בעמוד השחר, כאברין

, שאינם נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר.

וטעמו של רב חסדא הוא, משום שפסול הלינה של מי הכיור הוא מחמת שהתקדשו בכלי שרת, וכל המתקדשים בכלי שרת נפסלים בלינה, וזמנה של לינה זאת הוא כשיעלה עמוד השחר.

ורבי יוחנן אמר: כיור, כיון ששקעו

בבור לפני שקיעת החמה,

שוב אין מעלהו

מהבור עד שיעלה עמוד השחר למחרת, כדי שלא יפסלו מימיו בלינה.

והניחה עתה הגמרא שאין מעלין את הכיור בלילה אפילו לא לשעה קלה כדי לקדש ידים ורגלים לעבודת הקטר חלבים הנעשית בלילה, משום שבהעלאה הזאת יפסלו המים בלינה מיד, ולא יהיו ראויים אפילו לקידוש לצורך הקטר חלבים.

ובכך נחלק רבי יוחנן בין על רבי חייא בר יוסף ובין על רב חסדא, שהרי לרבי חייא בר יוסף המים הנשארים אחר השקיעה ראויים לקדש בהם להקטר חלבים ואברים, וכל שכן לרב חסדא.

והוינן בה:

למימרא

, שלדעת רבי יוחנן אם יעלו את הכיור מהבור לשעה קלה בלילה יפסלו המים בלינה, ו

לעבודת לילה

, שהיא הקטר חלבים ואיברים,

נמי לא חזי

לקדש בהם,

והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משמיה דאילפא

-

כיור שלא שקעו מבערב, מקדש ממנו לעבודת לילה, ולמחר אינו מקדש!

ואם כן, נמצא שלדעת רבי יוחנן אין המים נפסלין לקדש לצורך הקטר חלבים ואברים אלא בעמוד השחר?!

[וכעת הבינה הגמרא כי מה שאמר רבי יוחנן בשם אילפא ש"למחר אינו מקדש", ביאורו שאפילו אם ישקעהו בבור לפני עלות עמוד השחר יפסלו המים לעבודת המתירים למחר, משום הלינה בשקיעת החמה ביחס למתירים!]

ומתרצינן:

מאי

דאמר רבי יוחנן "כיור ששיקעו בבור לפני שקיעת החמה שוב

אינו מעלהו

", אין כונתו לומר שאם יעלהו בלילה יפסלו המים מיד ואפילו להקטר חלבים ואיברים. אלא בזה

נמי

סבר רבי יוחנן כרבי חייא בר יוסף שאינם נפסלים לעבודת הקטר איברים בלילה. ומה

דקאמר

"אינו מעלהו" הוא משום שאם יעלהו בלילה יפסלו המים

לעבודת היום

של המתירים, למחרת.

אבל לעבודת הלילה

של הקטר איברים, המוקטרים גם בלילה,

חזי

, ראויים אותם המים לקדש בהם, לפי שאינם נפסלים לעבודות הנעשות גם בלילה אלא אם היו מחוץ לבור בעלות עמוד השחר.

ופרכינן:

אי הכי, היינו דרבי חייא בר יוסף!

ואם כן תימה, מה הוסיף רבי יוחנן באומרו "כיור כיון ששקעו, שוב אין מעלהו"?! ומשנינן: לא אמר רבי יוחנן שאינו מעלה את הכיור אחרי ששקעו משום שיפסל לעבודות היום של המתירים מדאורייתא, וכדברי רבי חייא בר יוסף. אלא לרבי יוחנן, גזירה היא מדרבנן שלא יעלה את הכיור מהבור משום שחששו חכמים שמא לא יחזור וישקיע אותו בבור באותו הלילה, ויפסלו המים בלינה בזמן עלות עמוד השחר.

ולפי זה שפיר נקט רבי יוחנן בלשונו לשון איסור ["שוב אינו מעלהו"], ולא נקט לשון פסול. כי לדבריו בהעלאה אינו נפסל, אלא שאסור להעלות שמא ישהה את הכיור עד לעלות עמוד השחר, ואז יפסלו המים בלינה.

ואילו רבי חייא בר יוסף נקט בדבריו לשון פסול [מי כיור נפסלין למתירין כמתירין], ולא נקט לשון איסור, כי הוא סובר שאין האיסור להעלות מצד גזירה בלבד שמא ישכח ולא יחזירנו, אלא עצם ההעלאה תפסול את המים מיד.