Zevajim 115b — el Talmud en español

והואיל וראוי הוא לפנים חייב עליו בחוץ,

כדרב הונא אמר רב.

דאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק

מדין הקרבה לאחר שכיפרו בעליו בשני, ונמסר

לרעיה

שנמסר לרועה עד שיפול בו מום,

ושחטו

קודם שנפל בו מום

סתם,

אפילו שלא לשם עולה,

כשר

הוא

לעולה,

והוא הדין אשם מחוסר זמן, כשר הוא עצמו לעולה כששחטו בפירוש לשם עולה.

שנינו במשנה:

המעלה מבשר חטאת

בחוץ פטור.

תנו רבנן: מנין למעלה מבשר חטאת

חיצונה

ומבשר אשם, ומבשר

שאר

קדשי קדשים

דהיינו, כבשי העצרת,

ומבשר קדשים קלים, וממותר

מנחת

העומר

לאחר קמיצה,

ושתי הלחם

הבאים בעצרת,

ולחם הפנים, ושירי מנחות

לאחר קמיצה, בחוץ

שפטור תלמוד לומר

בפרשת שחוטי חוץ "אשר יעלה

עולה"

ודרשינן:

מה עולה שהיא ראויה להעלאה

על גבי המזבח

אף כל שראויה להעלאה

חייב עליה בחוץ, מה שאין כן כל אלו, שהם נאכלין ואין עולין למזבח .

מנין שאף היוצק

שמן על המנחה,

והבולל

את המנחה,

והפותת

את המנחה לפתיתים,

והמולח

את הקרבן,

והמניף

את המנחה,

והמגיש

את המנחה אל המזבח,

והמסדר

לחם הפנים על

השלחן, והמטיב את הנרות, והקומץ

את המנחה,

והמקבל דמים

בכלי מהקרבן, שאם עשה אחת מכל אלו

בחוץ, שפטו ר?

תלמוד לומר "אשר יעלה עולה או זבח",

ודרשינן:

מה העלאה, שהיא גמר עבודה,

שאין אחריה עבודה נוספת,

אף כל שהוא גמר עבודה

, כגון המנסך ומקטיר את הקטרת או את הקומץ או מנחת כהנים חייב עליה בחוץ, מה שאין כן כל העבודות המנויות כאן, שהן אינן גמר עבודה אלא יש אחריהן עבודה נוספת .

שנינו במשנה:

עד שלא הוקם המשכן

היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות.

יתיב רב חנא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא ויתיב

רב חסדא

וקאמר

את הפסוק שנאמר [שמות כד, ה] על הקרבנות שהקריבו בהר סיני קודם מתן תורה, "

וישלח את נערי בני ישראל

ויעלו עולות ויזבחו שלמים". ומקריאתו את כל הפסוק בהמשך אחד ניכר שפירש כי הבכורות הם שהקריבו.

אמר ליה

רב חנא לרב חסדא:

הכי אמר רב אסי: ופסקו!

מאותו היום פסקה עבודה מן הבכורות וממתן תורה ואילך עבדו הכהנים .

סבר

רב חסדא

לאותוביה

לרב חנא

ממתניתין,

ששנינו בה עד הקמת המשכן עבדו הבכורות, ולא פסקה עבודתן קודם מתן תורה.

אך לפני שהקשה שוב,

שמעיה

לרב חנא,

דקאמר משמיה דרב אדא בר אהבה: עולה שהקריבו ישראל במדבר

קודם מתן תורה, כאמור בפסוק הנזכר "וישלח את נערי בני ישראל",

אינה טעונה הפשט וניתוח,

אלא היא קריבה על המזבח עם עורה.

ולפיכך לא הקשה קושייתו מהמשנה, אלא

אותביה

רב חסדא

מברייתא, דשויא בכולהו,

שממנה יקשה על כל דבריו של רב חנא:

דתניא: עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות, ועבודה

היתה

בבכורות, והכל

היו

כשירין ליקרב

בבמות,

בהמה חיה ועוף

108 , זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, טהורין

-

אבל לא טמאין.

והכל,

כל הקרבנות לא

קרבו

אלא

עולות.

ועולה שהקריבו ישראל במדבר, טעונה הפשט וניתוח.

ונכרים

, אפילו

בזמן הזה רשאין לעשות כן,

להקריב בבמות כל השנוי לעיל, שלא נאסר להם ההקרבה בבמות.

ומברייתא זו יקשה לרב חנא, הן על מה שאמר שעבודות הבכורות פסקה במתן תורה, ואילו בברייתא שנינו שעבדו עד הקמת המשכן. והן על העולה שהביאו במדבר, שבברייתא שנינו שטעונה הפשט וניתוח, ואילו רב חנא אמר שאינה טעונה הפשט וניתוח?

ומתרצינן:

תנאי היא

, שנחלקו תנאים בדין עבודה בבכורות.

דתניא

: נאמר לגבי הגבלת העם בהר סיני קודם מתן תורה "

וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו".

דהיינו, הכהנים הרגילים לגשת אל ה' ולהקריב קרבנות, הם יתקדשו מלעלות בהר.

רבי יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות.

כי ה"כהנים" המוזכרים בפסוק זה הם הבכורות, שהוזהרו לפרוש מההר. וכמוהו סברה הברייתא שבעת מתן תורה עדיין היתה העבודה בבכורות.

רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא.

הם הכהנים הנגשים אל ה' שהוזהרו לפרוש, שנעשו כהנים לעבודה בהר סיני. וכמוהו סבר רב חנא שמסיני לא נקראו הבכורות "כהנים", כי מאז נעשית העבודה בכהנים.

ומקשינן:

בשלמא למאן דאמר זו פרישות נדב ואביהוא, היינו דכתיב

כשמתו נדב ואביהו "

הוא אשר דבר ה' לאמור, בקרובי אקדש".

והיכן דיבר? בפרישות שנאמרה להם בהר סיני, שנאמר "פן יפרץ בם ה'", וכיון שלא נזהרו מלפרוש מן ההיכל בהקמת המשכן, פרץ בהם.

אלא למאן דאמר זו פרישות בכורות, היכא רמיזא

אזהרת מיתת נדב ואביהו למשה קודם לכן, ועל מה אמר הכתוב "הוא אשר דבר ה'"?

ומתרצינן: כוונת הכתוב היא למה

דכתיב

ביום שנצטווה משה על מלאכת המשכן "

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי "בכבודי" אלא "במכובדיי"! דבר זה אמר הקב"ה למשה,

ורמז לו שביום שישרה שכינתו במשכן יתקדש במכובדיו,

ולא ידעו

משה מי הם המכובדים

עד שמתו בני אהרן!

כיון שמתו בני אהרן

וידע שהם המכובדים

אמר לו

לאהרן:

אהרן אחי לא מתו בניך אלא

כדי

להקדיש כבודו של מקום עליהם

להודיע שהוא נורא על מיודעיו שנפרע מהצדיקים על מיעוט עבירות שבידן וכל שכן מהרשעים, וזו כונת הכתוב "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש" שאמר לו למשה "ונקדש בכבודי" דהיינו, במכובדיי וקרובי אקדש.

כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק, וקבל שכר על שתיקתו. שנאמר "וידום אהרן"

הרי ששתק [וקבלת השכר, שנתייחד אליו הדבור בפרשת שתויי יין האמורה אחר אותו ענין, שנאמרה רק לו ולא למשה].

וכן בדוד הוא אומר "דום לה' והתחולל לו",

ביאורו,

אף על פי שמפיל לך חללים, את דום! וכן שלמה הוא אומר "עת לחשות ועת לדבר". פעמים שאדם שותק ומקבל שכר על השתיקה, ופעמים שמדבר ומקבל שכר על הדבור.

והיינו דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "נורא אלהים ממקדשיך"? אל תיקרי "ממקדשיך" אלא "ממקודשיך"

. וכך פירושו: אימתי הוא "נורא"?

בשעה שהקב"ה עושה דין

[דהיינו, "אלהים", שהוא מדת הדין],

בקדושיו,

הוא

מתיירא ומתעלה ומתהלל,

בכך שאפילו מהצדיקים נפרעין מהם.

ושבה הגמרא לדברי רב חנא, כי אמנם מצינו מקור לדבריו שעבודת הבכורות פסקה מסיני.

אלא,

שעדיין

קשיא עולה,

מה שאמר כי עולת מדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, והקשה לו רב חסדא ממה ששנינו בברייתא שהיתה טעונה הפשט וניתוח?

ומתרצינן:

תרי תנאי היא.

דתניא: רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, ופרטות נאמרו באהל מועד.

ולפיו רק כללות של דיני קרבנות נאמרו בסיני, כגון "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך", אך פרטות הלכותיהן, כגון הפשט וניתוח, נאמרו אחר כך באהל מועד. ונמצא, שלדעת רבי ישמעאל עולת מדבר שהיתה בסיני עדיין לא הוטענה הפשט וניתוח, ורב חנא סובר כרבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב

כשאמר להם משה משנה תורה, ולדבריו עולת מדבר טעונה הפשט וניתוח, וזה טעמו של תנא דברייתא שחייבת בהפשט וניתוח כי כבר נאמרו בסיני דינים אלו .

אמר מר: הכל כשירין להקריב

בהמה חיה ועוף וכו'.

והוינן בה:

מנא הני מילי

שהכל כשר ליקרב בבמה?

ומבארינן:

אמר רב הונא: דאמר קרא "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור",

למדנו מכאן כי

בהמה ועוף

קרבין,

כמשמעו,

וממילא נלמד שגם

חיה

קרבה כי חיה

הרי היא בכלל בהמה

.